בטווח רחוק
כמעט שנה וחצי חיה ציפי שמילוביץ' בלוס אנג'לס. הטיל הראשון שנורה מעזה לתל אביב נראה כמו רגע די מתאים לסיכום ביניים
בדיוק ברגע שנשמעה האזעקה הראשונה בתל אביב, הגיעה כוס הקפוצ'ינו לשולחן בבית הקפה השכונתי החביב עלי. השמיים היו תכולים, השמש סתווית, הרוגע מסביב כמעט מהפנט. ופתאום דילוג היסטרי בין אתרי החדשות בניסיון להבין וואט דה פאק. לאף אחד מסביבי לא היה אכפת. היה יום יפה מכדי להתעסק בצרות העולם.
לשכונה שאני גרה בה קוראים ווסטווד. היא נמצאת במערב לוס אנג'לס, כמה דקות הליכה מאוניברסיטת UCLA וכמה דקות נסיעה מהים. זאת הבועה שאליה אדם בורח כשהבועה של תל אביב כבר לא מספיקה. המעטפת שלה עשתה עבודה מושלמת בחסימה של כמעט כל מה שקורה בארץ מלחדור פנימה במשך יותר משנה. צימצמתי למינימום את המגע עם אתרים ישראליים, את העניין בפוליטיקה הישראלית, את ההתרגשות מהישגים ישראליים, והתחברתי באופן כמעט מוחלט לאמריקנופילית שבי. חשבתי שהצלחתי במשימת ההתנתקות ממדינת ישראל. ואז באו האזעקות בתל אביב.
השניות האלה של חרדה עמוקה, בין שתיית קפוצ'ינו עם קצף מוגזם לכניסה לאולם קולנוע עצום כדי לראות את הג'יימס בונד החדש, עשו את מה ש-16 חודשים כאן לא הצליחו: הן גרמו לי להבין, גם אם לא לגמרי, למה מאות אלפי ישראלים שגרים בלוס אנג'לס חיים כאילו מעולם לא באמת עזבו את הארץ. זה כנראה נכון במידה מסוימת לגבי ישראלים בהרבה מקומות אחרים, אבל להיות ישראלי בלוס אנג'לס לא דומה ללהיות ישראלי בשום מקום אחר. להיות ישראלי בלוס אנג'לס זה להיקרע בין זהויות, בין חלומות, בין תרבויות. זה להעביר את החיים בלימבו מזהב, ממש מתחת לשלט של הוליווד.
מגורים בלוס אנג'לס לא היו חלום חיי. מגורים באמריקה דווקא כן. החלום להגשים את החלום לפני שיהיה מאוחר מדי חבר לעייפות מההתעקשות של מדינת ישראל להרוס את עצמה, ואלה ביחד הביאו להתפשרות על עיר שהיא אפילו לא אחת מעשר החביבות עלי באמריקה, או בוודאי לא הייתה כזאת. היום אני כבר יכולה להודות בקול רם שאחת הסיבות המרכזיות לאנטי הראשוני שלי ללוס אנג'לס, היו בדיוק הסיפורים על קהילה ענקית שאולי גרה במרחק 15 שעות טיסה, אבל מתקיימת כאילו מעולם לא יצאה מישראל.
ממרחק של 16 חודשים אני מתביישת בשטחיות ההיא, בשיפוטיות היהירה של אנשים שעזבו את ישראל פיזית מתוך חיפוש אחר חיים עם קצת פחות לחץ דם ועם קצת יותר כסף, אבל אף פעם לא עזבו אותה נפשית. לא תמיד בגלל שהם לא רוצים; כמעט תמיד בגלל שהם לא יכולים.
רוב הישראלים שחיים כאן הרבה יותר זמן ממני - ואני יכולה להניח שיישארו כאן הרבה אחרי שאעזוב - גם קשורים לישראל הרבה יותר ממני. בשנה האחרונה, בלי שום הכנה נפשית, היו פה ושם רגעים שמצאתי את עצמי מקנאה בהם. אפילו בלימבו יותר קל לחיות כשאתה מתגעגע למשהו.
בחודש הראשון שלי בלוס אנג'לס הוזמנתי לארוחת ערב מרובת משתתפים אצל בני משפחה שגרה כאן 20 שנה. הם הכירו אותי בערך שלושה ימים, שבמהלכם כמעט לא הוצאתי מילה ובעיקר הסתובבתי בבהיית הלם בקו"ם שהותירה רושם מאוד סוציומטי, אבל הם לא חשבו פעמיים לפני שהודיעו לי שאני באה לארוחת שישי בערב. אז אפילו לא הבנתי כמה מרגשת המחווה הקטנה הזאת. עוד לא היה לי אוטו, שזה כמעט מכת מוות בלוס אנג'לס, והסתובבתי עם רכב שכור ועם GPS שאפילו איתו הצלחתי מדי פעם ללכת לאיבוד.
אחרי חצי שעת נהיגה מ"מרכז לוס אנג'לס" (הגדרה מאוד רופפת לאזור שלא באמת קיים), עמוק בתוך אזור הוואלי שבו גרים מאות אלפי ישראלים, מצאתי את הבית שלהם. החלום האמריקאי במלוא תפארתו הקלישאתית. וילה עתירת מטרים מרובעים, סלון ענקי עם אח מיותרת אבל יפה, מטבח גדול אפילו יותר, חדר מרווח לכל ילד, בריכה קטנה ושתי מכוניות בחניה הפרטית. בישראל הם היו נחשבים למעמד ביניים עליון, על סף העושר.
כאן הם משפחה ממוצעת שגרה בבית ממוצע בשכונה ממוצעת. אפילו אחרי הכתישה העקשנית שעבר המעמד הבינוני באמריקה בעשור הקודם, רוב האנשים ששייכים אליו חיים ברמה גבוהה בעשרות אחוזים מהמקבילים שלהם בישראל. זה תקף לרוב התפוצה הישראלית וזאת הסיבה העיקרית שהיא כאן, אבל רגע. אני סוטה.
מסביב לשולחן ישבו באותו ערב כ-15 איש, לכולם פז"ם לה-לה-לנד בסדר גודל של 15 שנה ומעלה. כולם כבר בשלב שבו לכל משפט שני בעברית משתחלת מילה אחת באנגלית. ישבתי שם עם אותו מבט הלום וקצת פסיכוטי, שתקתי, הקשבתי וניסיתי ללמוד על מה מדברים ישראלים שנמצאים כל כך הרבה זמן באמריקה, כאלה שהילדים שלהם נולדו כאן ויש להם זכות הצבעה.
התשובה הגיעה תוך חמש דקות, לא יותר: הם מדברים על ישראל. כן, פה ושם הם מחליפים רשמים ממה שקורה בבית הספר של הילדים ומתווכחים אם המספרה החדשה בוונטורה - "מספרת שירלי" - שווה משהו. אבל ברגע שנגמרים נושאי השיחה האלה, הכל מתנקז לדיון לוהט סביב הדרבי שהיה בשבת שעברה והפרק של "האח הגדול" שיהיה בשבת הבאה. גם את זה וגם את זה, אגב, אפשר לראות בערוץ הישראלי, שטלוויזיית 50 האינץ' Full HD בסלון והשתיים היותר קטנות בחדרים האחרים, נעולות עליו.
בערך 300 אלף ישראלים גרים בלוס אנג'לס. הריכוז החמישי בגודלו בעולם. לפני כמה שנים היו כאן יותר; המשבר הכלכלי של 2008 החזיר הרבה אנשים לארץ. רוב הקהילה מתרכזת בוואלי המפורסם והבלתי נגמר מצפון להוליווד, שהטמפרטורה בקיץ מגיעה בו ל-40 מעלות, שכולם חיים בו בבתים פרטיים מאובזרים ומרווחים, שאין אפילו אדם אחד שצועד בו ברחוב, ושבכל סניף סטארבאקס שתיכנסו אליו תשמעו עברית.
אזור מושלם למי שרוצה לעשות קניות בסופרמרקט שהשלט שלו כתוב בעברית, לשמוע בפנים את קובי פרץ, לאסוף ביציאה את ערמת המקומונים הישראליים שמתפרסמת כאן בכל יום שישי ולהרגיש כאילו אף פעם לא עזב את פתח תקווה. זה המקום למי שאף פעם לא יוכל להתרגל לאוכל האמריקאי, למי שרוצה לשבת בסניף של ארומה כדי לאכול ארוחת בוקר ישראלית יקרה וחייב איזו לאפה בצהריים.
זה לא מקום לאנשים בלי משפחות, זה לא מקום לעכברי עיר שחייבים ללכת ברגל ולהתחכך באנשים, וזה ממש לא מקום לישראלים שרוצים להשאיר את ישראל מאחור. כלומר לי. ב-16 החודשים שלי כאן עברתי שלוש דירות. כולן בתוך העיר, רחוק מהוואלי. אני רוצה לחיות באמריקה, אמרתי לעצמי. לא לחיות בישראל אשר באמריקה.
לוס אנג'לס מורכבת מעשרות קהילות של מהגרים ומיעוטים אתניים שחיים ביחד בשלום. הסינים מרוכזים בצ'יינה טאון, הקוריאנים בקוריאה טאון, האיראנים בווסטווד, האתיופים באתיופיה הקטנה וההומלסים בסקיד רואו. בסופו של דבר כולם קרובים אצל עצמם ואצל המסעדות שמכינות להם את האוכל מהמולדת. רק שיש לפחות הבדל אחד: מי שהגיע מאיטליה ובנה את החיים שלו כאן, מגדיר את עצמו איטלקי-אמריקאי. כנ"ל סיני-אמריקאי או קזחי-אמריקאי.
רוב הישראלים הם עדיין רק ישראלים. מעט מאוד מרגישים מספיק בטוחים בעצמם ומספיק נוח בתוך העור שלהם בשביל לחיות בשלום עם הזהות הכפולה, כלומר לא רק לקרוא לעצמם ישראלים-אמריקאים, אלא גם ממש לחיות את החיים האמריקאיים. הרוב לא באמת רוצים להיות חלק מהיוניון המגוון והדינמי הזה, חלק מהתרבות, מהפוליטיקה, מהעניין היומיומי.
זה גם כי ישראלים תמיד חושבים שהם יותר טובים מהאמריקאים - לא משנה כמה עלובה ההתנשאות שלהם עם טוקבקים עילגים על מדינה שבסתר הלב כולם רוצים לנסוע אליה - אבל גם כי המיתולוגיה של נפולת הנמושות היא חתיכת קיטבג על הנשמה של הישראלי בלה-לה-לנד.
הדיסוננס הזה הופך כמובן לקיצוני במיוחד בימי מלחמה. בזמן שילדים באשקלון ישנים במקלטים, ילדים להורים ישראלים בלוס אנג'לס מתרוצצים בפארקים מתחת לשמש של קליפורניה. כשבישראל מבטלים משחקי כדורגל, כאן יושבים ביום ראשון מול הטלוויזיה בבר הספורט הקרוב ורואים מרתון של משחקי פוטבול. אף אחד לא יבטל את הוויקאנד שלו בלונג ביץ' כי יש מלחמה בארץ, אבל נקיפות המצפון הן משהו שרוב הישראלים כאן לא יכולים - ואולי גם לא רוצים - להשתחרר מהן.
יותר מ-70% מיהודי ארצות הברית הצביעו בבחירות האחרונות לברק אובמה. סקר לא מדעי שערכתי בין 20 ישראלים בעלי זכות הצבעה מצא כי רק 10 מהם טרחו להצביע, ושבעה הצביעו למיט רומני. ההסבר של כולם, בלי יוצא מהכלל, היה שאובמה שונא את ישראל. זה כמובן קשקוש חסר אחיזה במציאות, אבל הוא בלתי נמנע.
רוב הישראלים כאן עסוקים הרבה יותר בפוליטיקה שקשורה בישראל מאשר בפוליטיקה האמריקאית, זאת שבפועל משפיעה על החיים ביומיום. הם מקבלים את החדשות רק מאתרים ישראליים, שומעים רק פרשנים ישראלים ומעצבים את דעתם הפוליטית על מה שקורה כאן לפי מה שאומרים שם על מה שקורה כאן.
באותו ערב משפחתי מהימים הראשונים שלי פה, למדתי עד כמה קיצוני זה יכול להיות. שתיים מהנשים סביב השולחן הקדישו כמה דקות להבעת דעתן הלא-חפה-מנגיעות-גזעניות על נשיא ארצות הברית, ולאחר מכן עברו לדבר על עניין חשוב הרבה יותר. זה נשמע בערך כך:
א': "הבת שלי חולה, יש סיכוי שהיא תצטרך ניתוח".
ב': "הביטוח לא מכסה?".
א': "אין לה ביטוח, היא רק סיימה קולג', עוד לא מצאה עבודה ואין לה כסף לקנות ביטוח".
ב': "אוי ואבוי, זה יעלה לכם אלפי דולרים".
א': "יותר נכון עשרות אלפי דולרים".
בשלב הזה פתחתי את הפה בערך בפעם הראשונה ושאלתי את א' בת כמה הבת שלה. 22, ענתה. שאלתי בעדינות אם היא יודעת שברפורמת הבריאות, שאובמה העביר רק כמה חודשים קודם לכן, יש סעיף המאפשר לצעירים עד גיל 26 להישאר על פוליסת הביטוח של ההורים שלהם. אחרי ששאלה כמה פעמים אם אני בטוחה, התחלף ההלם הראשוני על הפנים שלה בדמעות. לא היה לה מושג, כי היא לא ממש מתעניינת או שהיא רואה רק את פוקס ניוז, שם מספרים לה שאמריקה תכף מתה ולא שממש מתחת לאף עבר חוק שיכול להציל את חיי הבת שלה.
זה מתחבר לעוד משהו שלומדים כשחיים כאן: ישראל לא נמצאת במרכז תשומת הלב של האמריקאים, ובוודאי לא כמו שאנחנו נוטים לחשוב. היא עולה לכותרות כשיש מלחמה או כשבנימין נתניהו מגיע לסיבוב סיגרים אצל החברים הרפובליקנים. בשאר הזמן, ביומיום, היא לא מזיזה לג'ו-שמו.
זה מסביר גם את ההבדל הפוליטי בין יהודים אמריקאים שנולדו וגדלו כאן למהגרים ישראלים: לראשונים חשוב סדר היום החברתי והכלכלי. הם ליברלים שמצביעים תמיד במסות אדירות למפלגה הדמוקרטית, ועם כל אהבתם לישראל הם לא חושבים שאנחנו תמיד צודקים. מהגרים ישראלים בעלי זכות הצבעה הולכים ברובם עם הרפובליקנים, סתם כי ישראלים חושבים משום מה שהרפובליקנים הם חברים שלנו.
הצד השני של כל זה הוא קהילה מגובשת באופן שלפעמים הוא לא פחות ממרגש, ולא יכול להיות שונה יותר מהמוטו הכללי של לוס אנג'לס - עיר שבה המטרה של כל ארוחת צהריים היא לברר מה האיש שיושב מולך יכול לעשות בשבילך. אם חלית בתוך הקהילה הישראלית, יהיה מי שיציע לך מרק עוף. יהיה מי שיזמין אותך לליל הסדר. יהיה מי שתוכל להרים לו טלפון ולבקש עזרה.
הישראלים בשדרות ונטורה ערבים זה לזה, ובשנים האחרונות ערבים מילולית אם ממש צריך. זה כמובן אומר גם שכולם חיים זה בתוך החיים של זה, יודעים בדיוק מי נפגש עם מי, מי רב עם מי ומי בוגד באשתו עם מי. גם זה ההפך מכל מה שאתה לומד על לוס אנג'לס, שגרים בה מיליוני אנשים לבד. אתה יכול לעשות כאן מה שאתה רוצה ואף אחד לא יתערב לך בפֶטיש הכי מוזר, אבל קח בחשבון שזה אומר שאף אחד גם לא יתעניין בך אם תגסוס. הישראלי שמצליח למצוא את פס הכסף בין החופש הכמעט סוציומטי לקהילתיות הלפעמים חונקת, יכול להיות זה שהגשים את החלום האמריקאי האמיתי.
הרבה ארוחות ערב של אוכל ישראלי מצוין זרמו ב-16 החודשים שעברו מאז אותה ארוחת שישי ראשונה. ההלם המשתק של החודש הראשון נמוג מזמן, אבל נושאי השיחה לא השתנו, אפילו אם תוכניות הריאליטי המדוברות כן. הדרבי נשאר אותו דרבי וההבטחות אותן הבטחות: אנחנו תכף חוזרים לארץ. מתי? ברגע שהילד יסיים את הקולג'. בן כמה הילד? 15. אם זה נשמע לכם כמו ציטוט מהמערכון של הגשש החיוור מלפני עשרות שנים, אתם צודקים לגמרי. סיכוי קלוש שאנשים שחיים כאן 20 שנה באמת יחזרו לארץ. הסיכוי שהם יודו בכך קטן עוד יותר.
בסופו של דבר מתברר שאין שום עקירה שיכולה להציל מהמציאות של לקום בבוקר בקליפורניה המוזהבת, להדליק את המחשב עוד לפני צחצוח השיניים ולבדוק בחשש גדול אם בזמן שישנת לא קרה דבר נורא לבית שלך. אותו בית שאת עדיין נשבעת שלא תחזרי אליו, אבל עכשיו גם יודעת שלעולם לא באמת תצליחי לעזוב.
לפנייה לכתב/ת 
