ראלי המלעונים

יום שבת, שבע לפנות בוקר, דיזנגוף סנטר. הפלורוסנטים ממצמצים כמה פעמים, וההיכל הריק מואר. בקומה השלישית, מול מסדרון אפלולי הגולש בשיפוע ומסתיים בגוש של שולחנות וכיסאות בית קפה, עומדים בשורה ארבעה אנשים בוגרים. כמה מטרים לפניהם חונות ארבע בימבות קטנות עם פדלים, בוהקות בירוק חננה. זה מרוץ.

רגע ההזנקה שולח את הרביעייה קדימה בשעטה. הכתפיים שלהם מתנגשות, הם דוחפים וגונחים, לופתים את ההגה הנמוך ומתחילים לדחוף את הבימבות בירידה. הדוושות מגיעות למהירות סיבוב כזאת שהן נראות כמו שני מעגלים ורודים סביב הציר הקדמי. שולחנות בית הקפה מתקרבים בקצב מדאיג. יש מעבר רחב משמאלם ויש גם אפשרות לחתוך אל חריץ ברוחב אדם שרץ בתוך יער רגלי עץ, ומביא אותך אל הפנייה הבאה מהר יותר ובקו עדיף. כל הנהגים בוחרים בנתיב הקצר והמסוכן. ראשון חודר אליו גידי שפרוט. אחריו אני, ואז שטנדל ואסי גל. זה מקצה דירוג, ורק השניים הראשונים יעלו לגמר.

כפי שהתחוור לכולם במקצי האימונים, מי שישחיל ראשון את הבימבה שלו אל המעבר הצר בין השולחנות של בית הקפה הוא מי שהסבירות אומרת שינצח. והנבואה אכן מגשימה את עצמה: סדר הכניסה אל החריץ ההוא מתגלה גם כסדר חציית קו הסיום ברחבה האדומה, שנמצאת שלוש קומות מתחת. זעקת הניצחון של גידיש מהדהדת בחלל הענקי, וכולם פוסעים מתנשפים אל המעליות.

בינתיים מתכוננת הרביעייה השנייה. קמרלינג, פוסק, ליאור ושאשו מסתדרים בשורה לקראת מקצה הדירוג השני. הבימבות, שחזרו בינתיים לקו ההתחלה דרך המעלית, מסודרות מולם ומוכנות לסיבוב נוסף. ואז שוב הזנקה וריצה ודחיפות וליאור מוביל את ראש החץ. בפניית בית הקפה מצליחים שלושה נהגים להשחיל את עצמם בדיוק ברווח הצר, אבל שאשו מפספס את תזמון החיתוך ימינה ומתפרק על שולחן מוקף כיסאות.

כאן, עם האוויר המתמלא לרגע בצליל הפיצוח של פלסטיק על עץ - ועם הגניחה של שאשו עדיין בגרון, ועם הדם שלו שטרם הספיק לפרוץ החוצה, ועם הכיסאות שעדיין תלויים באוויר במעופם - בואו נעשה הפסקה קטנה ונבין איך הגענו עד הלום.

פיל בחנות צעצועים

במקום הזה היה פעם רק חול. אחר כך גדלו בו כרמים ואחר כך צמחו ממנו הצריפים של שכונת נורדיה. בשנות ה-70 של המאה הקודמת כבר הייתה השכונה הזאת הרבה אחרי השיא, ועל שטחה יועד להתרומם פרויקט נדל"ני גדול: האדריכלים עליזה טולדו ויצחק ישר התבקשו לתכנן מרכז קניות מקורה שייקרא על שמו של ראש עיריית תל אביב הראשון מאיר דיזנגוף.

"מהר, הדלק מתייקר בחצות!"(צילום: סשה גרין)

הרעיון של צמד הארכיטקטים היה להמשיך את הרחוב אל תוך מבנה שבתי קפה מפוזרים בו באקראי, והוא משמר את תחושת ההליכה בחוץ באמצעות קווים עגולים ושיפועים, בניגוד לרצפות מפולסות עם מדרגות בין הקומות. הפיתרון הגיע בתכנון ספירלה אובלית שאין בה קומות, אלא שיפוע מתון שנכרך סביב חלל מרכזי ריק. מאז ועד היום נכנסו אלפי אנשים לוורטיגו בתוך התכנון ההזוי הזה והלכו לאיבוד בקניון, חלקם לבלי שוב. אבל אם תסתכלו פעם על המבנה הזה בעין של ילד ששובר שלדות של אופניים, תגלו שדיזנגוף סנטר הוא בעצם גירסת התלת-ממד של מסלול מרוצי נסקאר.

לפחות שלושה מהנוכחים באותו בוקר בסנטר חוו פעם בתוך הקניון הזה רגע של "יש לי חלום". לכל אחד זה קרה אחרת, אבל בכל החלומות האלה היינו על גלגלים וטסנו על שיפועי הרצפה המבריקה של הספירלה הענקית הזאת. בחלום שלי הייתי על טרקטורון ספורט עם אגזוז פתוח שנוסע על הצד דווקא בעלייה, מטאטא את הפניות וחומק מעמודים ומדוכנים. במציאות, כשהגיעה ההודעה מהבוס שנכללו בה המילים "מרוץ בסנטר", התייצבתי מיד בסיור המקדים.

הרעיון המקורי היה מדידת זמנים השוואתית בין כמה כלים בירידה. חשבנו על אופניים, על עגלת קניות, על רכב גולף חשמלי ועל עוד כמה כאלה. קצין הביטחון של הסנטר ביטל מיד את כל הדו-גלגליים והכלים הממונעים, וככה נשארנו רק עם רעיון טוב ועם מפח נפש. האמת היא שכבר היינו מוכנים לוותר על הכל, אבל בדרך החוצה עשינו סיבוב בסניף של טויז אר אס, כי צעצועים זה אנחנו וכל זה.

גם הסיבוב הזה נראה חסר טעם ברגעים הראשונים, כי במחלקת הבימבות לא מצאנו אפילו כלי אחד שיכול להכיל מידות של אדם מבוגר. אבל באחת הפינות, בצל ערמת ארגזים ומאחורי כמה זוגות אופניים, מצאנו את ה-Go Kart. מכונית מרוץ מיניאטורית עם פדלים וגלגלי פלסטיק. מדובר בסתם עוד פריט בערמת המרצ'נדייז של סדרת סרטי "צעצוע של סיפור", אבל אנחנו שמחנו כאילו מצאנו פרארי עם המפתחות בסוויץ' מאחורי פיר המעליות בחניון של העבודה.

כן, יש מרוץ בסנטר. עד לאותו בוקר שבת לא נרשמה מעולם בתולדות המגזין הזה התייצבות כה מלאה - או כה מתוזמנת - לכינוס של חברי המערכת. בסנטר כבר המתינו לנו חמישה כלים, אחד מורכב ומוכן לנסיעה וארבעה מפורקים בתוך ארגזים. בלי לבזבז יותר מדי זמן פתחנו רחבת טיפולים מחוץ למשרד של אבטחת הסנטר. ארגזי הכלים שנתבקשנו להביא מבעוד מועד נפרסו, האריזות נקרעו, והחלה קקפוניה קטנה של נקישות מתכת ושל גרגורי ראצ'ט. כולם היו שקועים בריכוז של מלאכת ההרכבה. מידה של אחריות בהחלט נוכחת כשאתה זה שמבריג את האומים של הכלי שעליו אתה עומד לטוס בין קירות זכוכית של חלונות ראווה.

"הנה, עכשיו יגיע הטכנאי של הכבלים והיא תפתח לו את הדלת ערומה"(צילום: סשה גרין)

מה ראו עיני הקבצן

הלל פוסק הוא היחיד בינינו שיש לו ניסיון מרוצים על מכוניות פורמולה (גלגלים חשופים, נהג במרכז הרכב). הוא מיד החל לשפר את המרכב, כי אתה לא יכול לנצח מרוצים ברכב סדרתי: פוסק נמנע מלהרכיב את המושב המקורי שהמשענת שלו הייתה מקבעת אותו במיקום שבו לא יוכל להפעיל את הפדלים, ובמקומו הצמיד את חיפוי הפלסטיק הקדמי במסקינג טייפ; פשרה בתחומי האווירודינמיקה והעיצוב לטובת איכות התפעול ושיפור השליטה במכונה. שאר המכונאים דמיקולו הסתפקו בלהרכיב טסות, בלהרכיב טסות הפוך או בלא להרכיב טסות בכלל, מה שנתן את המראה הקרבי של ג'אנטים שחורים.

לא היה צריך יותר מריצת אימון אחת במורד הסנטר כדי להבין שהבימבות שלנו לא נועדו להתמודד עם מסלול כזה כשהן סוחבות את המשקלים האלה במהירויות כאלה. התוואי מתחיל בירידה ישרה ורחבה שמתנקזת אל פניית שאשו שתכף נחזור אליה, ואז קצת פחות מ-90 מעלות ימינה כשממול מחכה לך ספת שלושה מושבים. משם שוב לישורת קצרה יותר ופניית 180 מעלות ימינה אל תוך שמאלית מתונה וארוכה שרצה על גדת החלל המרכזי הפתוח במקביל למעקה שמפריד בינך ובין צניחה של שלוש קומות. העיקול הזה מסתיים בכניסה למסדרון אפל שמריץ אותך בימנית מתהדקת וחשוכה אל ישורת נוספת שנמצאת בדיוק מפלס אחד מתחת לקו הזינוק. ככה ממשיכים לעוד הקפה כזאת בירידה, ולעוד אחת, ואז מופיעה לפניך רחבת קו הסיום המרוצפת באדום.

"תזכור שעל עקיפה כאן מקבלים נקודות"(צילום: סשה גרין)

בסוף המסלול הזה אתה מוצא את עצמך מתנשף וגונח, אבל מחייך כמו דביל ורץ כמה שיותר מהר עם הקארט על הגב לכיוון המעליות. בשקט של הטיפוס החשמלי בחזרה לקומה השלישית אתה מבין שבלם היד לא בדיוק נועל את הגלגלים האחוריים ושצמיג פלסטיק על רצפת שיש נכנס מהר מאוד לתת-היגוי. כדי לפנות בחדות צריך לעבוד עם הגוף ולהישען קדימה, להעמיס את ההגה על הגלגלים הקדמיים ולשחרר את הזנב להחליק עד כמה שאפשר. עד שעלינו על הקטע הספקנו כולנו להתנגש בפחים, בכיסאות, בדוכנים, בשולחנות, בספות, בקירות, בחלונות ראווה ובעיתונאים. שטנדל אפילו הגדיל לעשות ובפניית הפרסה האחרונה המשיך ישר, חמק מעמוד הבטון וטס עד ההתנגשות עם דלת הכניסה בקומת הרחוב. הנה משהו שכנר הרחוב שמקבץ נדבות בדיזנגוף לא ראה אף פעם.

אותה תכונה של הבימבה להיכנס לתת-היגוי כשאתה נשען לאחור על משענת המושב היא ששלחה את שאשו אל תוך רדיוס קצת יותר רחב משתכנן, וככה אנחנו חוזרים אל הרגע הקפוא ומשחררים את הכיסאות המעופפים להתרסק בחזרה אל הרצפה ואת הדם של שאשו לזרום מתחת לעור המקולף שעל קדמת השוק השמאלית שלו. אבל שאשו לא הרגיש כלום. האדרנלין הציף אותו, הוא התעשת, ואת מקצה הדירוג הזה הוא סיים במקום השני אחרי ליאור, והשאיר אחריו את קמרלינג ואת פוסק.

רגע לפני הגמר הוכרז על מרוץ ההזדמנות האחרונה: מקום שלישי ומקום רביעי בשני מקצי הדירוג יתחרו זה בזה, והמנצח יזנק על הבימבה החמישית למרוץ הגמר. הפייבוריט לניצחון היה פוסק, שלראות אותו בין שטנדל וגל וקמרלינג היה כמו להסתכל על זאב ותיק בתוך עדר כבשים תמימות. צריך להרגיש את היצר התחרותי של האיש הזה תופס אותך בכתף מאחור ודוחף אותך אל הקיר כדי לייצר לעצמו עוד קצת תנופה בשביל להבין בדיוק על מה אני מדבר. תוסיפו לזה את עצם ההשפלה בהתמודדות על שאריות צ'אנס אחרון במקום לטייל לגמר בראש מורם כמו נהג המרוצים שהוא, וקיבלתם מרוץ נפיץ.

"אימא! תקני לי!"(צילום: סשה גרין)

ושהדפקט הגדול ביותר ינצח

כבר בזינוק בחר פוסק לייצר תנופה תוך כדי פידול בישיבה, אבל על הבימבה־קארט המשופרת - זאת שניטלה ממנה משענת הגב - הוא היה ממוקם הרבה יותר מדי לאחור על המושב המאולתר. בתוך חצי שנייה הזדקרה המשופרת לווילי בלתי נשלט, ושלוש הכבשים השאירו לו עשן. פוסק קם היישר לתוך ריצה, ואחרי כמה צעדי תנופה מהירים מאוד לפולנייה בגילו התיישב בחזרה על הפורמולה צעצוע. אבל הספירלה האימתנית של הסנטר לא חדלה לספק דרמות: לא יותר ממטר אחר כך כשל הציר האחורי, והגלגל האחורי-ימני של פוסק נתלש ממקומו ועצר את המרוץ שלו לא יותר משבעה מטרים מקו הזינוק. מאחר שהמשופרת הושבתה, לא היה עניין בתוצאות מרוץ הצ'אנס האחרון. גם ככה נותרו רק ארבעה כלים, וכולם כבר היו תפוסים בידי המתמודדים בגמר.

על קו הזינוק של מרוץ הגמר עמדו גידיש, ליאור, שאשו ואני. חיפוי הפלסטיק הקדמי של גידיש היה קרוע, שאשו דימם, ליאור היה חדור מטרה ואני הייתי חרד כמו שאני תמיד על קו הזינוק. פרפרים בבטן ומועקה בחזה שהדרך היחידה שלי להתמודד איתם היא הידיעה שהם נעלמים ברגע שהמכונה נתלשת מהמקום והקרב מתחיל. ציר ההיגוי שלי התעקם כשעשיתי פוזות למצלמה והתנגשתי באותו עמוד ששטנדל פיספס בדרכו אל דלת הכניסה. הגלגלים הקדמיים שלי נפתחו, הימני פנה קצת ימינה, השמאלי מעט שמאלה. אבל זה בסדר, כי כופפתי במתכוון את מוטות בלם היד כך שייגעו מוקדם יותר בגלגלים האחוריים והתגובה תהיה מיידית.

"ליאור באמת הבטיח שהשנה נקבל ליסינג"(צילום: סשה גרין)

הזינוק סטייל מרוצי לה-מאן שכפינו על עצמנו דורש ספרינט קצר אל הכלי ותחילת תנועה תוך כדי התיישבות. בדרך לכלי שלך אתה נאבק ברצים אחרים, וכשהמכוניות יוצאות לדרך מתנגשים כולם בכולם במלחמה על החוד. ליאור ניצח במלחמה הזאת, ואני התיישבתי לו על הזנב. לרגעים הייתי מהיר יותר, ברגעים אחרים נפתח פער. זאת הייתה נהיגה נטולת טעויות שצימצמה אט-אט את המרחק בינינו, וחיכיתי בסבלנות לאותו "הייר פין" תחתון, פניית 180 המעלות ההדוקה בקומת הקרקע. שם תכננתי להישען לפנים ולמשוך את בלם היד המשופר שלי תוך כדי ההיגוי, במטרה להיכנס לליאור בפנימי בהחלקה ולקחת את המרוץ ההיסטורי הזה.

כשנגלתה מולנו הפנייה הייתה לי תנופה טובה יותר אל הירידה שלקראתה. המהירות הייתה טובה. הישענות, משיכה, והבימבה מחליקה על הצד עם הגה נעול בהיגוי נגדי. זה כמעט עבד, אבל המהירות הגבוהה שלחה אותי להתלבש עם הדופן השמאלי על דוכן ענקי מכוסה ברזנט כחול. ליאור נעלם לכיוון הניצחון. רצתי כמו משוגע רכון אל ההגה עד שהמהירות חזרה, ואז זינקתי מעל משענת הגב אל המושב. ברגע שנחתתי על עצם הזנב נכנע הציר האחורי פוסק-סטייל, והגלגל הימני נתלש וסובב אותי מיד לתוך הקיר. יכולתי רק להסתכל איך שאשו חולף על פני, ואחריו גידיש סוגר את הפודיום של מרוץ הסנטר הגדול. מרוץ שהוכיח לנו שההבדל בין גברים לילדים הוא לא במחירו של הצעצוע אלא בנדירותו ובשבריריותו של השעשוע.