סבון של פעם

קראתי פעם באיזה מחקר רציני שהרעיונות הכי טובים באים לאנשים דווקא כשהם באמבטיה. גם הרעיון לכתבה הזאת בא לי בזמן שהתקלחתי, רק שאצלי זה היה בנסיבות הרבה פחות מדעיות: פתאום תפסתי שבאמצע שורת הסבונים והשמפואים שלנו עומד דרמפון. נו, הבקבוק הצהוב הזה עם הפקק הכחול שמעוצב כמו שעון חול.

בירור קצר אצל האישה שאיתי העלה שהיא אחראית למאובן ההיגייני הזה. מתברר שכבר שנים היא נשבעת בשמו, ללמדכם שיש עוד דברים לגלות גם אחרי שבע שנות נישואים ושני צאצאים.

פשוט מדהים איך הדרמפון הזה מעוצב בדיוק כמו פעם, כלומר לא מעוצב בדיוק כמו פעם. הבקבוק הצהוב עדיין כולל את ההבטחה המיתולוגית "סבון ללא סבון", איזה ציור לא ברור של משהו כחול וירוק, וזהו בערך. כמו בסרטים מצוירים עם בקבוקי הבירה האלה שכתוב עליהם Beer וחפיסות השוקולד עם הכיתוב Chocolate. שריד ריחני לתקופה שבה סבונים עוד נקראו סבונים ולא תחליבי רחצה.

(איור: שחר נבות)

עם כל הצהוב הזה מול העיניים חשבתי שיהיה מגניב לגלות מה נהיה עם כמה מהמוצרים העתיקים האלה שנמצאים בנוף שלנו כבר שנים, ומצליחים לשרוד יפה בשוק התחרותי כאילו מכוח האינרציה. כמעט בלי פרסום ויחסי ציבור, בלי להזמין להשקות נוצצות את חדל האישים האחרון שנפלט מבית האח הגדול. בקיצור, לבשתי את השלייקס שלי ויצאתי לברר.

ראש לקיפודים

כן, אני יודע, קצת מאכזב. מצד שני, צריך לזכור שהתחילו לייצר אותן הרבה לפני שהקיפוד הגדול שאוכלס בשרי צוריאל נהיה הפרזנטור שלהן: הן עוטפות בחמימות את הבוהן המוזרה שלכם כבר 43 שנה.

מתוך גרסת הבמאי של "רחוב סומסום"(צילום: אייל טואג)

רוב העובדים במפעל עמלים עכשיו על הגרסה של דפנה לסנדלי שורש עם הדפס של דרדסים. הם עצמם - העובדים, לא הדרדסים - מסתובבים עם נעליים שהן בערך ההפך הגמור מנעלי בית, והאווירה הכללית היא של צווארון כחול אמיתי. קצת ריח של גומי שרוף, הרבה בוכנות שעולות ויורדות, סילון לחץ אוויר שמשתחרר איפשהו ומקפיץ באופן מביך את העיתונאי שעומד ליד יעקב.

יעקב הוא מנהל המפעל והאיש שלוקח אותי לראות את המכונה שמייצרת את הקיפי-נועם. כלומר, לא כרגע - נעלי בית לחורף לא מייצרים אחרי שהחורף נגמר - אבל מייצרת בעיקרון. וכאן אני מגלה את הסקופ השני שלי להיום: בדפנה בעצם מייצרים רק את הסוליה השחורה. הגפות המשובצות ההן מגיעות מוכנות מסין ומהודו. המכונה הענקית שעליה אני מסתכל רק יונקת PVC שחור בצד אחד, ופולטת סוליה שנתפרת לגפות בצד השני.

עבודה זרה או לא, הנועם-קיפי נמכרות בטירוף. החבר'ה מספרים שבכל שנה הם מגדילים את הייצור לעומת השנה הקודמת, ובכל זאת נשארים בסוף עם הזמנות נוספות ובלי מלאי. כמה בדיוק? יותר מ-100 אלף חתיכות בעונה, וזה כשמחיר המדף נע סביב ה-100 שקל לזוג. נמוך בשביל נעליים, גבוה בשביל נעליים שיראו רק האישה והנודניק ההוא מהוועד שתמיד נופל עליכם כשאתם יורדים לזרוק את הזבל.

בשנה הבאה יחגגו כאן 50 שנה לנעלי דפנה. אני לא מאמין שהתאריך המכונן הזה יביא מאות אלפי ישראלים להקים מאהלים מסביב לחנויות הנעליים בחורף 2014 כדי שיוכלו לשים רגל בתוך מהדורת היובל, אבל אותי די מרשים שעדיין מייצרים בישראל נעליים בכלל.

הנועם-קיפי מיוצרות כבר שנים בחום, אפור וכחול, והנה סקופ שלישי ואחרון: מתברר שלמרות הקמפיין האגרסיבי מצד מחלקת הסטיילינג של רחוב סומסום, האפור נמכר טוב יותר מהחום המיתולוגי. מנהלת המותג מיכל אומרת שזה כנראה בגלל שהאפור יותר יפה מהחום, ואני שואל אם היא לא מתכוונת פחות מכוער. בתמורה אני מקבל מבט שכולו לויאליות למוצר, מתנצל ומוחק מהפנקס שלי את השורה "לשאול אם ההחלטות החשובות בחברה מתקבלות בישיבות ההנעלה".

(צילום: אייל טואג)

העם עם המנעם

האסוציאציה הראשונית שמעורר בך השם "מנעמים" תלויה בעיקר במה שכתוב לך בתעודת הלידה. אייל הצלם מבוגר ממני בכמה שנים, אז הוא עוד זוכר שהוופלים שלהם נמכרו במכולות השכונתיות מתוך פחים גדולים מהסוג שמשמש לאחסון זיתים (או לנגינה, אם אתה הנאמבר המוזיקלי של החינה).

בשבילי מנעמים זה קודם כל האריזה המלבנית הגדולה עם הרקע הסגול והמסגרת הצהובה. אגב, במפעל במפרץ חיפה מגלים לי שהשם "מנעמים" מקורו בפדיחה: יצחק וולפיילר, שהקים את החברה שנתיים אחרי שנהיינו מדינה, חשב על "מטעמים". עורך הדין שרשם את שם העסק סבל מבעיות שמיעה, והשאר הוא היסטוריה של המון אנשים שאמרו "תביא בפלה" ובסוף חיסלו לך את החבילה.

לצד פס הייצור של הגלילית, הוופלה שאי אפשר לאכול בלי לעשות כאילו אתה מעשן אותה, מספרים לי שישראל היא מעצמת ופלים - יש איזה סקר ישן שמדרג אותנו שניים בעולם בעניין הזה - ושהצריכה לנפש רק הולכת וגדלה. אין לי איך לוודא את הנתון הזה, אבל הוא נשמע די הגיוני. כשאני נזכר בכמות הוופלות שטחנתי בסדיר ובמילואים, אני מבין שרק מהפירורים שהשארתי אפשר לבנות לעמי ותמי וילה עם בריכה.

בדרך למסוע של המצופית אני חווה מנת-יתר של נוסטלגיה. שלא תבינו לא נכון, כיף לראות שמוצרים ותיקים של חברות משפחתיות עדיין תופסים מקום של כבוד במדפים של הסופר, אבל אני לא באמת מתגעגע לתקופה שהם שכבו שם כמעט לבד. שלא לדבר על הימים שכל הממתקים במכולות נמכרו מפחים לא ממותגים. כבר כתבתי על סרטים מצוירים, ופתאום אני נזכר איך כל המוצרים בסרטי באגס באני יוצרו בחברת ACME. עם כל ההתרפקות על ימים עברו, מי באמת רוצה לחיות ככה?

"טוב, אז מה אתם רוצים שאני אנגן?"

בשנים האחרונות יש קטע כזה של להתלונן על תרבות הצריכה שלנו. אומרים שמגוון האפשרויות גורם לנו להוציא כסף שאין לנו על דברים שאנחנו לא צריכים, אבל אני אוהב שיש לי אפשרויות. מתאים לי שחוץ מהוופלים של מנעמים יש על המדף עוד 15 סוגים, כולל כאלה שאני נתקל בהם לראשונה.

הבן שלי בן ארבע, ופחות או יותר בכל מוצר צריכה יש לו היום פי חמישה אופציות ממה שהיו לי כילד. נכון שכל סיבוב קניות איתו לוקח לי גם פי חמישה יותר זמן, אבל זה בכל מקרה עדיף על לרוץ אחריו בכל הגינה. חוץ מזה, מה עדיף, להיות קוריאה הצפונית? לא, כי נתקלתי בידיעה על זה שהגדירו לגברים שם שש תספורות אפשריות בלבד. כלומר, אם קים ג'ונג שו אסמו מעוניין בפריזורה חדשה, זה בסדר כל זמן שהוא בוחר אחת משש האופציות שהקצה לו השעיר הממשלתי.

כשהסיור מסתיים נודדות המחשבות שלי בחזרה מפיונגיאנג לחיפה, כי אני חייב לנצל את ההזדמנות ולשאול משהו את המקצוענים: האם העובדה שאני מעדיף את הוופלים שלי בטעם לימון נחשבת לסטייה. "בכלל לא", עונה לי תום, מנהל השיווק והמכירות. "ופלים לימון זה להיט היסטרי בהמון מקומות. במגזר הערבי למשל".

יופי, ואני חשבתי שנצליח לסגור גיליון אחד בלי הבדיחה האתנית המסורתית עלי.

הנשרים פשטו עם קמפיין ויראלי

לפני כמה שנים עשו ב"טמפו" קצת סדר במחסנים הישנים כשפתאום התגלגל מאחד הארונות סרט 8 מילימטר. החבר'ה לא התעצלו ושלחו את הגלגל למעבדה מיוחדת באנגליה שבה יודעים להמיר סרטים כאלה לפורמטים בני זמננו, וכשהסרטון חזר התברר שיש שם תיעוד נדיר של טקס הנחת אבן הפינה למפעל מלפני יותר מ-50 שנה.

"טוב, זה בטוח יספיק, כולה מסיבת רווקים של יומיים"

הסרטון נטול הצבע והסאונד נגמר אחרי פחות מחמש דקות ולא ממש נראה כמו חומר ל"עמוד האש", אבל פרט מעניין אחד בכל זאת התגלה בו: האדם שמתועד שם כנואם הראשי, האיש שבעצם הניח פיזית את אבן הפינה, היה שר הצנע. עד עכשיו לא החלטתי מה יותר פסיכי, זה שהיה כאן שר לענייני צנע או זה שהזמינו שר לענייני צנע להשיק מפעל בירה.

את הסרטון מראה לי נחום מזא"ה. יותר מ-30 שנה הוא עובד בטמפו, והוא מאוד מבין בבירות וגם בחור ממש נחמד, אז אני לא צוחק עליו כשמתברר שהטייטל הרשמי שלו הוא "הבירולוג הראשי". על הבוקר הוא אוסף אותי ואת אייל הצלמולוג משער הכניסה של טמפו, שם חיכינו לו ליד המאבטחולוג. מזא"ה עורך לנו סיור מודרך משלב הלתת ועד הרגע שאנחנו שותים נשר מאלט ישר מהצינורולוג.

הבירה השחורה של טמפו איתנו כבר מ-1934, רק שבהתחלה קראו לה "ראשונייה" כי היא נרקחה ב-Palestine Brewery, המבשלה הראשונה בישראל וגם הדבר המעניין האחרון שקרה בראשון לציון. אבל זה לא שהמותג צלח את ההיסטוריה בכוחות עצמו: באמצע העשור הקודם הושק קמפיין בניחוח יומני כרמל כדי להזכיר לעם הלוגם בציון שהנשר השחור עדיין מקנן, וזה היה הרגע המדויק שבו הפכה המאלט מווינטג' לרטרו.

בשנים האחרונות התלבשו בטמפו על הטרנד הבריאותי ופימפמו לנו את העובדה שבירה שחורה זה פחות או יותר המשקה המוגז הכי בריא לך, לילדך, לאשתך ולעובר שנטעת בתוכה. במובן הזה הצליחה בירה נשר לעשות את הסיבוב השלם - ממוצר שנמכר טוב מפני שהוא היה יחיד מסוגו, ועד לכזה שמשתמש בנוסטלגיה שלנו כדי להתבלט בין המתחרים. קצת כמו שעשו עם מסטיק עלמה לפני כמה שנים, או כמו שעושים עם שוקולד השחר בדיוק עכשיו.

האמת היא שהסרט ההוא עם שר הצנע שוב לוחץ לי על כפתור האנטי-נוסטלגיה, כי מבחינתי זאת עדות מצולמת לכך שלא באמת היה פה שמח לפני שנולדתי. זה כמו לראות סרט עתידני שמתרחש בעבר: כולם לבושים אותו דבר ומסורקים אותו דבר, וכל המכוניות שברקע הן בדיוק מאותו דגם. מוזר לראות את זה בפאב של טמפו, כשמסביבי בקבוקי בירה מכל פינה בעולם. כן, מה ששמעתם, יש להם פאב באמצע המפעל.

יצאתי לסיבוב הזה כי חשבתי שיהיה מגניב לראות איך מייצרים דברים עתירי פז"מ, אבל אני חוזר ממנו רומנטיקן הרבה יותר קטן. מבט אחורה אל הדברים שלבשתי, אכלתי או שתיתי לפני 30 שנה זה מגניב למקסימום חצי דקה. אחר כך אני מזכיר לעצמי שבאותם ימים, נעלי ריבוק היו פריבילגיה בלעדית לבנים של טייסים או בני זוג של דיילים, ובשביל לשתות קפה לא מגעיל נאלצת להסתובב עם פינג'ן. הרי זה כל הקטע עם נוסטלגיה: גם כשאתה נזכר בטירונות שלך צפים רק הצחוקים והחוויות, למרות שרוב הזמן היו שם בעיקר שרירים תפוסים ושפשפות.

כמובן שכל זה סובייקטיבי לגמרי, ואין לי שום בעיה עם אנשים שנורא מגניב אותם להיזכר איך היה פעם. פייר, מי אני שאגיד להם משהו. כבר שבועיים אני מתקלח עם דרמפון.