לא רואים בעיניים
מייקל ג'ורדן התעמר בחבריו לקבוצה. אלירן עטר היה מעורב בחטיפת תיקים. מייקל ויק אירגן קרבות כלבים. האם יש קשר בין התכונות שעושות ספורטאים גדולים לכאלה שעושות אנשים קטנים? ולמה בספורט אנחנו מקבלים התנהגויות שהיינו מגנים בחיים האמיתיים? מקווים שהסתרקתם הבוקר, כי ניב שטנדל הולך לשים לכם וואחד מראה מול הפנים
לפני שלושה חודשים, כשמלאו למייקל ג'ורדן 50, כל העולם חגג לו בהערצה שאפילו האפיפיור יכול להתקנא בה. בשנה שעברה, בסקר שהכתיר את הספורטאים הכי פופולריים ברשתות החברתיות, הוא היה הספורטאי הלא פעיל היחיד ברשימה. ג'ורדן דורג חמישי, מזנב בדייויד בקהאם ומקדים בהרבה את לברון ג'יימס ואת קובי בראיינט, את רוג'ר פדרר ואת רפאל נדאל, את מריה שראפובה ואת אוסיין בולט.
בדיוק עשור מאז שפרש ממשחק, הפופולריות של ג'ורדן נראית כל-כך טבעית שאנחנו כבר לא מתייחסים אליה. אבל די מדהים שנעל הספורט הכי נמכרת באמריקה שייכת לכדורסלן שהתיכוניסטים של היום בכלל לא ראו בזמן אמת; די מדהים שאדם מרוויח 80 מיליון דולר על קריירה שהוקפאה לפני עשר שנים; ודי מדהים שאדם עם יותר פגמים מוסריים מחבר כנסת ממוצע יכול להיות נערץ יותר מישהו.
ג'ורדן הוא גדול הכדורסלנים אי-פעם, נקודה. אין ענף ספורט שבו המקום הראשון בפודיום תפוס באופן קונצנזואלי כל-כך. אז כן, ג'ורדן הוא אליל, אבל קדוש הוא לא. בספרו The Jordan Rules הציג סם סמית' את ג'ורדן כמי שהתעמר בחבריו לקבוצה כמו מפקד במחנה שבויים יפני. הוא היה מקניט את סטייסי קינג, מעליב את הוראס גרנט ומרביץ לוויל פרדו. שחקני הבולס הכחישו את הדברים, אבל קשה להאמין שמסך העשן שאפף את חדר ההלבשה של הבולס לא רמז על אש גדולה, בערה עצומה ורעבתנית של תאוות ניצחון בלתי נשלטת.
מן המפורסמות היא שג'ורדן היה גם מכור להימורים, ולא שזה צריך להפתיע מישהו. בין יצר התחרותיות הכי מפלצתי שנראה אי-פעם על משטח פרקט ליצר הימורים הרסני עובר קו אשראי קצר מאוד. כמו שאמר פעם אביו של ג'ורדן: "לבן שלי אין בעיית הימורים. יש לו בעיית תחרותיות".
התמכרות להימורים היא עכבה מוסרית לא מבוטלת באמריקה הפוריטנית. בטח בטריטוריה המוסרנית של דייויד סטרן, שבה קונסים שחקנים שמתלבשים כמו ראפרים מהשכונה שבה העזו לגדול. אבל זה ג'ורדן, והעולם מוכן למחול לו על הכל. 92% מהאמריקאים מאמינים שיש אלוהים ומוכנים לסלוח לו על עוולות יומיומיות ועל אסונות בקנה מידה היסטורי, מאלימות במשפחה דרך הוריקן קתרינה ועד ה-11 בספטמבר. אז למה שלא יסלחו לאלוהים בסניקרס?
ג'ורדן לא ניצב לבד במקום הזה. למייקל ויק שכחו את קרבות הכלבים ברגע שחזר לשחק וניפק תצוגות ספקטקולריות (וחזרו לשנוא אותו ברגע שהתחיל לאבד כדורים כמו טירון). בעיניים אמריקאיות, סיפור הגאולה שלו היה הרבה יותר נוח לעיכול מזוועות הכלבים האכזריות. אבל זה לא מקרה פרטי של האמריקאים. כשמדובר באלילי ספורט, כולנו מגלים סלחנות יוצאת דופן. זה כמו מבחן בוזגלו ציבורי שבו כולנו מקבלים נכשל.
גם שחקן מנצח לא מחליפים
כשמכבי תל אביב קטעה לפני כמה חודשים את התנזרותו התקשורתית של אלירן עטר, איש לא טרח לחטט בעברו הפלילי כנהג שודים. גם מעט השאלות שנשאלו על הנושא עסקו בשירי הגנאי של האוהדים, בתדמית של עטר ובאופן שבו הוא מתמודד עם כל זה. מוזר; אלה דווקא החומרים הסנסציוניים שמהם עיתונאים מוציאים את לחמם, אבל מתברר שגם התקשורת מיישרת קו כשמדובר בגיבורי ספורט. "הייתי בזמן הלא נכון במקום הלא נכון", הסביר עטר, ואיש לא טרח לתהות על צירוף המקרים הקוסמי שגורם לאדם להימצא לפחות שלוש פעמים בזמנים ובמקומות הלא נכונים.
עטר היה יכול להיות מין גיבור מקומי מכמיר לב, סיפור גאולה על נער שהידרדר לפשע וניצל בזכות הכדורגל, אבל כאן מגיע טוויסט קטן: בריאיון לידיעות אחרונות הוא הבהיר ש"לא עשיתי משהו שאני צריך להצטער עליו". אם לא הייתי ברור עד עכשיו, עטר היה מעורב בשלושה מקרים של חטיפת תיקים. מתברר שהוא לא חש חרטה, ומתברר שבצדק, כי זה בוודאי לא מפריע לאיש ממעסיקיו או מאוהדיו, שלא לדבר על תואר שחקן העונה שבוודאי כבר עשה החודש את דרכו לארון שלו. לפחות בפרס הזה הוא יזכה ביושר.
ככה זה: אוהדי ספורט הם עם סלחני ורחום. הם מחבקים שודדים ורוצחים, אנסים ומכי נשים. כדי לאבד את אמונם צריך לעשות מעשה דרסטי באמת, נניח לעבור לקבוצה יריבה. זה אחד החטאים הספורטיביים הגדולים מכולם, ולא חשוב אם מדובר בבצע כסף או פשוט בשאיפה להישגים וברצון להתקדם. זה נכון באותה מידה ללברון ג'יימס ולערן זהבי.
החטא השני הוא לעבור על החוקים. לא חוקים לאומיים או מוסריים אלא חוקים אתיים, אלה שלצד כללי התחרות מגדרים את גבולות המשחק. כל עוד לאנס ארמסטרונג היה אלוף אופניים, הוא היה גיבור האומה. לאף אחד לא היה אכפת מהאופן הרודני שבו ניהל את הקבוצה. אבל כשהתגלה שהשתמש בסמים (ולא הפסיק לשקר לגבי זה), ארמסטרונג הוקע. סקר שפורסם בפברואר בפורבס גילה שהוא הפך לספורטאי השנוא בארצות הברית. לא רחוק ממנו נמצא טייגר וודס, שהתדמית הציבורית שלו טרם התאוששה מפרשיות המין השערורייתיות, בדיוק כמו הקריירה הספורטיבית שלו.
הקשר בין השניים אינו מקרי. במרץ חזר וודס למקום הראשון בעולם, ונראה שעניינים מתחילים להסתדר לו: הוא יוצא עם גולשת הסקי היפהפייה לינדזי ווהן, הפופולריות שלו מתעצמת מחדש. כשאתה פוגע על המגרש, הציבור שוכח מהר את הימים שבהם קלעת לחורים הלא נכונים. ומי יודע את זה טוב מוודס, שהפרסומת החדשה שלו לנייקי מלווה בציטטה המוכרת שלו "ניצחון מסדר את הכל". כל הזכויות על הוצאת הציטוט מהקשר לחברת הנעליים, שמצטיינת בחיבוק ספורטאים בעייתיים (ארמסטרונג, בראיינט, ויק, מריון ג'ונס, ג'סטין גאטלין ואחרים) ובציטוטים בעייתיים לא פחות. בזמן שאוסקר פיסטוריוס נעצר עוד הופיעה באתר הרשמי שלו פרסומת עם הסלוגן "אני הכדור במחסנית". אופס.
הדרישות שלנו מספורטאים מאוד פשוטות: תצטיינו במה שאתם עושים ותעשו את זה נקי וחוקי. מקצוענות, תחרותיות, הגינות. זה משולש הערכים הנדרש מספורטאי. החוקים הם וריאציה על חוקי וגאס: מה שקורה מחוץ למגרש נשאר מחוץ למגרש. ככה ג'ורדן יכול להמר, מראדונה יכול לעשות סמים ומייק טייסון יכול לאנוס ולהכות בלי שאיש ינתץ את פסליהם בפנתאון. המתאגרף יככב בסרטים, הכדורגלן יקבל תוכנית אירוח בטלוויזיה, והכדורסלן יישאר אלוהים.
זה אבסורד מוחלט. הרי ההערצה לספורטאים חוצה את גבולות המשחק, אחרת דייויד בקהאם לא היה מוכר תחתונים ורוג'ר פדרר לא היה מפרסם שעונים. תרבות הספורט הופכת את האתלטים לגדולים מהמשחק: למעצבי דעת קהל, למכתיבי אופנה, לאייקונים תרבותיים. כשאדם מעריץ ספורטאי הוא מעריץ פרסונה שלמה, גדולה מהחיים, מעוצבת ומתווכת בידי פרסומאים, יחצ"נים ובעלי עניין.
כשהעבודה על המותג מוצלחת, אנשים מוכנים להעלים עין מפגמים אקראיים בשלמותו. לאו מסי הוא נער פוסטר של ספורטיביות חיובית, זה שכל אחד מאיתנו היה בוחר לקבוצה בשכונה, לא רק כי הוא שחקן מדהים אלא גם כי הוא בחור נחמד. כך אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר בכל זאת בערס קטן שהדם שלו קריר רק במעט מהמקובל בדרום אמריקה, אחד שמדי פעם מתפלקת לו בעיטת כדור על אוהדי היריבה או גניבת שער ביד.
הקילינג אינסטינקט של אוסקר פיסטוריוס
ההתפלקויות של מסי הן לפחות בתחומי המגרש, אבל מה תגידו על מג'יק ג'ונסון, האיש והחיוך? כולם חיבקו אותו כשסיפר שלקה באיידס. אף אחד לא שאל איך זה קורה לאדם שנשוי לאישה בריאה. זה אותו מג'יק ששש שנים קודם לכן היה שותף להחרמתו של ג'ורדן במשחק האולסטאר הראשון שלו. טיפוס חביב.
יש מקרים גבוליים, כמו מייקל פלפס שעישן באנג, מעשה שאפילו בגבולות הצדקנות האמריקאית קשה להתייחס אליו בחומרה. פלפס פירסם התנצלות, לא איבד ספונסרים ונראה שגם לא מעריצים. זה היה פשוט יחסית, לא בגלל העבירה הקלה כמו בזכות התדמית החיובית. בדיוק כך הצליח ראיין גיגס לדלג על משוכה ציבורית גבוהה בהרבה.
גיגס הוא מקרה מורכב במיוחד. לפני שנתיים התגלה שהשחקן הוולשי, כדורגלן שכולו קלאס ואצילות, בגד באשתו. פעמיים. כלומר, לא בשני מקרים אלא עם שתי נשים. אחת מהן הייתה גיסתו, כך שהוא בגד גם באחיו (שהיה נוהג להסתובב בפאבים ולהתחזות אליו כדי להתחיל עם בחורות, אז לפחות היה כאן צדק פואטי מסוים).
קל מאוד לכתוש בחור מעצבן כמו ג'ון טרי כשהוא נואף ושוכב עם החברה של חברו לקבוצה וויין ברידג', אבל מה עושים כשזה קורה לשחקן הכי אהוב במנצ'סטר יונייטד? למי שנתפס לא רק כשחקן גדול, אלא גם כאישיות ספורטיבית מהמעלה הראשונה? למי שהוא ספורטאי השנה של ה-BBC, שגריר יוניצף ואביר במסדר האימפריה הבריטית? לגבר בוגד שהוא במקרה גם אחד הספורטאים הכי נאמנים בהיסטוריה?
מותחים קווים מפרידים ברורים בין תדמיות לבין האמת, זה מה שעושים. מעריצים ספורטאים כספורטאים ולא כבני אדם. ואז לא מופתעים לגלות שטייגר וודס מכור לסקס מזדמן שמסתיים בגירושים מכוערים, ושאוסקר פיסטוריוס מנהל חיים ראוותניים, מסוכנים וחסרי אחריות שמסתיימים ברצח חברתו. גם האלים היוונים היו ערימה של פגמים אנושיים בטוגות; אין שום סיבה לחשוב שאלילי ספורט הם אנשים טובים יותר רק בגלל איזו עדיפות אתלטית או טאץ' טוב בכדור.
עולם הספורט - הלוחץ, התובעני וההישגי מצד אחד, והנוצץ והקוסם מצד שני - הוא לעתים זה שדוחף את הכוכבים שלו למקומות בעייתיים ולסיטואציות מגונות. איאן רייט אמר בעקבות פרשיית ג'ון טרי שהטעות הכי גדולה שעשה הייתה להתחתן. רייט, ממרומי שנותיו וגירושיו, הבין שהעולם הפנטסטי שבו חי כוכב ספורט הוא לא רק פיתוי שקשה לעמוד בו, אלא גם מכשלה אמיתית בדרכו המקצועית אם אינו ממוצה. רוב הכדורגלנים שלנו מעדיפים להתחתן בגיל מוקדם, אקט לא מודע של הגנה עצמית. שיירת נערות הליווי למלון הקבוצה מגיעה אחר כך.
המסים והגיגסים הפשוטים והצנועים למראית עין הם אתגר. יותר קל לנו לעכל את מי שמלכתחילה מציגים אליטיזם ספורטיבי ואנושי אפוף בזוהר ובאבק כוכבים. כמו שאומרים על עליית האחים המוסלמים במצרים, כאן לפחות אנחנו יודעים מול מי אנחנו עומדים. פעם אלה היו ג'ורדן וג'ורג' בסט, היום אלה קובי בראיינט וכריסטיאנו רונאלדו.
אבל גם כאן מיטשטשת ההבחנה בין הספורטאי והפרסונה לבין האדם. איש מאיתנו לא יודע איך רונאלדו מתנהג בחיים האמיתיים, אבל מקובל על רובנו שהוא בחור שחצן ואגוצנטרי - גם אם טור הבישולים שלו, הקריאה ההמונית של סגל מנצ'סטר יונייטד להחזיר אותו הביתה וכל מיני סיפורי פילנתרופיה שצצים מדי פעם מלמדים אחרת. ובעצם, למה זה בכלל רלוונטי? מה בין האופי של רונאלדו ליכולותיו ככדורגלן? האם הוא לא יכול להיות בו זמנית שחקן ענק ואדם קטן?
האמת היא שזה מאוד רלוונטי. לא השיפוט המוסרי של האישיות רלוונטי אלא המאפיינים שלה. הרי התחרותיות של ג'ורדן, בראיינט ורונאלדו - יצר שלוח רסן שהשלכותיו על הסביבה מתגלות לעתים כפוגעניות אם לא גועליות ממש - היא חלק משמעותי ממה שהופך אותם לספורטאים גדולים.
יש מניאק שיודע שהוא מניאק
לברון ג'יימס הוא טיפוס נחמד. עזבו אתכם רגע מאירוע "ההחלטה" המטופש ומכל אפיזודת הבגידה לכאורה או למעשה בקליבלנד: ג'יימס הוא בחור טוב.
לפני שנה פורסם ב-Daily Oklahoman סיפור על מפגש מקרי בין מיאמי היט לקבוצת חיילים בשדה תעופה. המאבטחים לא נתנו לחיילים לעבור כדי להצטלם עם השחקנים, אז ג'יימס הביא אליהם את כל הקבוצה.
אם הוא היה מתעלם מהם או פשוט לא שם לב, זה היה שום-סיפור. גם ככה זה סיפור קטן, אבל כזה שמלמד משהו על ספורטאי שיש לו גם לב וגם מודעות למעמדו. ולג'יימס יש הרבה רגעים כאלה: ההתנפלות בחיבוק על אוהד שקלע סל מחצי מגרש, החתימות לאוהדים בסיום משחק מול אוקלהומה. זה נשמע לכם טריוויאלי, לא ביג דיל, אבל כוכבים ב-NBA לא עושים דברים כאלה. זה כנראה לברון ג'יימס. לא הפרסונה, אלא האדם.
אחרי עזיבת הקאבס היה ג'יימס אחד הספורטאים השנואים באמריקה, אבל המעמד שלו מאז השתקם במקביל לנסיקה המקצועית המתמשכת. כרגע הוא נמצא במה שנראה כשנת שיא בקריירה שלו - המספרים מרחפים בגובה הדאנקים, טבעת אליפות ראשונה כבר מושחלת על האצבע, וסביר להניח שאת החודש הקרוב הוא יסיים עם תואר ה-MVP ביד - בפעם הרביעית בחמש השנים האחרונות, להזכירכם.
אבל איכשהו עדיין יש מי שמטיל בו ספק. זה נוגע בעיקר ליכולת שלו ברגעים המכריעים: כבר היום הוא אחד הכדורסלנים הגדולים בהיסטוריה, אבל במצעד שחקני הקלאץ' הוא ממוקם נמוך בהרבה. במידה רבה זאת נגזרת ישירה של אופיו הנוח.
במשחק האולסטאר ב-2012 היו לג'יימס שלוש הזדמנויות להכריע את המשחק. 16.3 שניות לסיום, בפיגור של שתי נקודות, הוא קיבל את הכדור לידיים. בפעם הראשונה הוא מסר לדרון וויליאמס, שהחטיא שלשה. הריבאונד נפל לידיים מזרחיות וחזר לג'יימס. הוא שוב מסר, והפעם איבד את הכדור. 1.1 שניות לסיום קיבל המזרח הזדמנות אחרונה להשוות את המשחק. ג'יימס בחר להוציא את הכדור מהצד.
קובי בראיינט, השומר של ג'יימס, ניגש אליו ונזף בו. לו זה לא היה קורה. בראיינט לעולם לא היה מוותר על זריקה אחרונה או על הזדמנות לאחד-על-אחד מול מי שקורא עליו תגר. גם אם מדובר במשחק חסר חשיבות ספורטיבית, מושג שממילא לא קיים בלקסיקון של שחקנים כמוהו. ג'יימס, שכבר ויתר על זריקות אחרונות לפני אותו משחק והמשיך לוותר עליהן אחריו, הוא בחור כזה. אין בו רעב מהסוג שיש בשחקנים כמו בראיינט וג'ורדן.
את ג'ורדן לא קיבלו לקבוצה בתיכון. זה היה רגע מכונן בקריירה שלו, כזה שהוא סחב עד להיכל התהילה ב-2009 ביחד עם השחקן האלמוני שהועדף על פניו. לברון ג'יימס הוא קינג ג'יימס, אחד שנמשח למלוכה בגיל צעיר ושמע תמיד איך הוא הולך לטרוף את הליגה. אין תמה שההתנהלות שלו הרבה פחות רצחנית והרבה יותר אצילית.
התפקוד של ג'יימס ברגעים המכריעים השתפר באופן ניכר, אבל זה עדיין לא מזכיר את הדומיננטיות שלו בשלבים מוקדמים של המשחק, ובוודאי לא דומה לתצוגות של ג'ורדן ובראיינט. להם אין בעיה להיות מסוכסכים עם כל חדר ההלבשה בשביל ניצחון במשחק ראווה. אצל ג'יימס התחושה היא שהניצחון אינו חזות הכל. בספורט המקצועני זה כמעט חילול קודש.
המקביל הכדורגלני של ג'יימס הוא לאו מסי: כדורגלן-על, אולי הטוב בעולם ובוודאי אחד הטובים בכל הזמנים, שהמחלוקת היחידה לגביו היא בנושא התפקוד במאני טיים. הוא שחקן ענק, אבל הוא עטוף במערכת מחבקת ומשחק באחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה. במדי ארגנטינה, שבהם עדיין לא זכה בתואר משמעותי, הוא כבר לא נראה כמו השחקן הטוב בעולם. אפילו לא כמו העשירי.
גם במשחקים החלשים של ברצלונה, והיו לא מעט כאלה בחודשים האחרונים, מסי נראה כמו צל של עצמו. לרונאלדו, הקובי בראיינט שלו, זה לא קורה. גם במשחקים חלשים של קבוצתו ואפילו במשחקים חלשים שלו באופן אישי הוא תמיד מחפש את הכדור, את האחריות. עניין של אופי.
עיין ערך ערכים
הספורט מציב אותנו בעמדה מתעתעת. אנחנו מוצאים את עצמנו מריעים לאנשים שהיינו סולדים מהם כמעט בכל זירה חברתית אחרת. רובנו לא היינו מחנכים את ילדינו להתנהג כפי שמייקל ג'ורדן התנהג כלפי הקולגות שלו; רובנו לא היינו בוחרים בקובי בראיינט למשחק בשכונה, כי לא היינו רואים ממנו כדור. אבל כשזה מגיע לספורט, זה סיפור אחר. בספורט אנחנו לומדים להעריץ את המייקל ג'ורדנים.
אב אחד אמר לי פעם שהוא יחנך את הילד שלו להיות סוליסט, להיות טייס קרב. אלה אנשי העסקים הכי מצליחים, הסביר לי. היזמים הגדולים, האנשים העשירים. כשאמרתי לו שכולם ישנאו את הילד, הוא משך בכתפיו. "הוא לא צריך חברים", אמר, "הוא צריך להצליח". בעיני זאת אמירה איומה, השקפת עולם איומה ופילוסופיה חינוכית איומה.
אבל זה בדיוק מה שקורה בספורט. יש מעט מאוד אנשים שיגידו לבנם להיות אדם דורסני, אגוצנטרי, אמביציוזי ולוחמני עד חורמה, לראות רק את המטרה לנגד העיניים ולהכשיר כל אמצעי בדרך אליה. אבל יש המון אנשים שיגידו לבנם ללמוד מקלטות של מייקל ג'ורדן.
אם היינו באמת מסוגלים לשמור על פרופורציות ולסמן את גבולות המגרש הספורטיבי בבירור, זה היה בסדר. ספורט הוא זירה נפלאה לשחרור אמוציות שמקומן לא יכירן בטריטוריות המתוקנות של החברה. זאת הסיבה שביציע אפשר לשמוע קללות גם מפי אנשים מבוגרים, משכילים ונורמטיביים, ואפשר לחזות בפרצי רגשות בלתי נשלטים גם בקרב גברים עם יותר פאסון משערות על הידיים.
אבל ספורט אינו זירה סטרילית שמתנהלת במקביל לחיים האמיתיים. להפך; היא מהדהדת את החיים האמיתיים, מוזנת מהם ומזינה אותם. אתה יכול לאמץ קודים אחרים של התנהגות בתוך תחומי המגרש ומחוצה להם, אבל אתה לא יכול להיות אדם אחר.
המקרים של ספורטאים שמציגים שתי פרסונות שונות, אחת במשחק והשנייה בחיים, הם נדירים אם בכלל קיימים. זאת קלישאה עיתונאית שספק אם יש לה בסיס. נכון יותר יהיה לומר שהספורט משחרר ואף מעצים צדדים מסוימים באישיות, צדדים שנורמות ומגבלות חברתיות נוטות להסתיר בתחומים אחרים של החיים. זאת לא אישיות אחרת אלא מאפיינים מסוימים באישיות שהופכים לדומיננטיים. וכיוון שספורטאי־על הם לרוב פרסונות קיצוניות, יש תואם גבוה בין מה שאתם רואים על המגרש למה שקורה מחוצה לו.
מייקל ג'ורדן לא מתנהג אחרת כאיש עסקים מכפי שהתנהג ככדורסלן. במהלך שביתת השחקנים ב-2011 היה ג'ורדן, הבעלים של שרלוט בובקאטס וללא ספק האישיות הנערצת ביותר על שחקני הליגה, לאדם השנוא עליהם ביותר במחנה בעלי הקבוצות. הוא הוביל את המהלך להקטנת חלקם של השחקנים בעוגת הרווחים, ורבים קיבלו זאת בהפתעה.
הרי זה אותו אדם שבסכסוך הקודם בליגה ב-1998, כשעוד היה שחקן, אמר לבעלים של וושינגטון וויזארדס: "אם אתה לא מצליח לעמוד בתחרות, תמכור את הקבוצה". אבל הם לא היו צריכים להיות מופתעים. זה באמת אותו אדם, שחקן תחרותי שהפך למנהל תחרותי. קל לסמן את ג'ורדן כצבוע כפי שכינה אותו פול ג'ורג', אלא שאיזהו הצבוע: מי שדבֵק בדרכו, או מי שמקבל דורסנות ספורטיבית אבל סולד ממנה כשהיא מתגלה בניהול תאגידי?
ביסודה של התפיסה שמבחינה בין הספורט לחיים עומדת ההנחה שאפשר להפיק מהספורט רק את ערכיו החיוביים. אב יכול להגיד לבנו להתאמן בנחישות ובהתמדה כמו ג'ורדן, לזרוק מאות זריקות עונשין כמו לארי בירד, לעבוד בחדר הכושר כמו טל בן חיים. אם הוא לא יהיה כוכב, לפחות ילמד את ערכיהן של השקעה וחריצות.
זה בדיוק מה שהספורט מנסה לעשות: לעודד ערכים חיוביים, ומנגד לגנות ערכים שליליים כגון אלימות וחוסר הגינות באמצעות ענישה וסנקציות. אבל ספורט לא אומר לך שום דבר נגד אינדיבידואליזם, סוליסטיות, אגוצנטריות, אובר־אמביציה או יהירות. להפך: הוא מוכיח לך שגדולי הספורטאים היו תרנגולים רברבנים ושוורים דורסניים. למעשה הוא מלמד אותך שזאת תכונה נדרשת כדי להיות ספורטאי גדול. ובמשתמע, כדי להיות אדם מצליח.
להקטנה לחץ כאן
ספורט זה חינוך, אבל ספורט תחרותי זה חינוך למלחמה. הוא מגלם מקבץ רחב של ערכים נהדרים - שיתוף פעולה, הדדיות, שאיפה למצוינות, למידה, התמדה, בריאות הגוף והנפש - אבל הוא מהווה גם סדרה של קרבות, וקרבות הם עסק מלוכלך. ספורטאים תחרותיים לא מדברים על חשיבותה העליונה של ההגינות ולא אומרים ש"העיקר ההשתתפות". הם מדברים על הניצחון. תואר הגנאי הכי גדול הוא לוזר, והפרס הגדול הוא לא תואר השחקן ההוגן אלא תואר האליפות.
כשכדורגלן מודה בפני השופט שקיבל פנדל שלא היה או כבש שער בעזרת ידו, העיתונות נאחזת בזה כבמעשה גבורה אצילי. כשקבוצה מרחיקה כדור החוצה כדי לאפשר טיפול בשחקן פצוע, הקהל מגיב במחיאות כפיים מלאות הערכה. מחוות מוסריות קטנות ומתבקשות נתפסות בעולם הספורט כמחזה פלאים, משום שפירושן הוא ויתור (רגעי) על האפשרות לניצחון. בספורט זה פשוט בלתי נתפס.
ההנחה שאפשר לבצע הבדלה מוחלטת בין ספורט לחיים היא מופרכת. ספורט הוא חינוך, ספורט הוא תרבות, ספורט הוא החיים, ומה שנדרש מאיתנו כאוהדים וכצרכנים וכמשתתפים פעילים הוא שמירה על פרופורציות. פולחן אישיות זה דבר מגונה באשר הוא, והוא מגונה שבעתיים כאשר מדובר בדמויות פגומות ובעייתיות. מותר להעריך עליונות ספורטיבית, אבל צריך להיזהר מלהעריץ אותה. כדי להעריץ אדם, צריך לשפוט אותו גם - בעצם בעיקר, בראש ובראשונה - ערכית ומוסרית.
מראדונה הוא אולי גדול הכדורגלנים בכל הזמנים, אבל הוא גם ג'אנקי שרחוק מלהיות מודל לחיקוי. מוחמד עלי הוא כנראה גדול המתאגרפים בכל הזמנים, אבל הוא גם פה גדול ופוגעני שהיה עדיף לסתום מדי פעם עם סנוקרת טובה ללסת התחתונה. מייקל ג'ורדן הוא גדול הכדורסלנים בכל הזמנים, אבל הוא גם אדם שהשאפתנות שלו אינה יודעת עכבות.
אין סתירה בין שני חלקי המשפטים. להפך; ההיסטוריה, והעובדה שאלה גדולי הספורטאים, מלמדת שיש ביניהם קורלציה. אנחנו לא יכולים להפריד בין העילוי הספורטיבי לבין האישיות שיצרה אותו, אבל אנחנו גם לא צריכים לקדש את החיבור הזה.
פתגם מפורסם ממליץ לנו לא לפגוש את גיבורינו לעולם. אני מציע שפשוט נבחר אותם בקפידה.
לפנייה לכתב/ת 
