טקילה סאנרייז

לפני כמה שנים נרצח במקסיקו בכיר במשטרה. מישהו ניגש אליו ברחוב וירה בו מטווח קצר. בשבילכם זה היה מקסימום מבזקון ב-ynet, אבל בשבילי זה היה חבר שמת.

הגעתי למקסיקו בעשור הקודם, אחרי שירות צבאי ביחידת הלוט"ר ועבודה כמדריך במטווחים אזרחיים. הרבה חבר'ה מהלוט"ר נוסעים לחו"ל אחרי הצבא, לרוב לאפריקה. אני העדפתי לסיים קודם את הלימודים ואז לנסוע למקסיקו. באפריקה זה כמו מילואים, אבל במקסיקו יש גם בילויים, ברים, חיים. כשחברה לאבטחת אישים הציעה לי להצטרף לפרויקט של שנה, הסכמתי. אחרי חודש נחתי במקסיקו סיטי.

פרויקט האבטחה היה יוזמה של שר המשטרה. הנשיא פליפה קלדרון, שנבחר ב-2006, התחייב להיאבק בקרטלי הסמים ונקט כמה צעדים שנויים במחלוקת כמו הסגרת ברוני סמים לארצות הברית. שר המשטרה הבין שהוא צריך מאבטחים מיומנים בשביל העסק, וביחד עם אותו בכיר שנרצח - אני מעדיף לא לחשוף את שמו, אז נקרא לו אלפונסו - החליט להביא אותנו כדי ללמד את המאבטחים המקומיים "לה טקניקה ישראלי".

אלפונסו היה בחור קטן וחייכן. לא בעל הדרגה הכי גבוהה, אבל הבנאדם כמעט הכי חזק בשרשרת המשטרה. במקסיקו המשטרה היא גוף הביטחון המרכזי; הצבא נמצא בעיקר בגבולות, והמשטרה היא הגוף הכי מתוקצב במדינה. ובמשטרה, כל ביזנס עבר דרך אלפונסו. הוא אמנם לא דיבר אנגלית בכלל, אבל הספרדית המגומגמת שזכרתי מהטיול בדרום אמריקה יצרה בינינו קרבה מיידית. מאותו רגע, בכל פעם שאלפונסו הגיע, הוא דיבר רק איתי: על העבודה, על המשפחה, על החיים. על הכל.

כולם התרגשו מזה שהישראלים הגיעו. בהתחלה לא הבנו על מה המהומה, הרי ביטחון זה ביטחון בכל מקום, אבל מתברר שטעינו. המקסיקנים, למשל, לא ידעו מה זאת לחימה עם אקדח. הם הכירו רק ירי בעמידה במצב סטטי. לא היה אלמנט של קצב אש מהיר, הגבלה של זמני ירי, ירי לאחר מאמץ או תחת לחץ, תרגילי הפתעה, עבודה עם מחסות, וידוא נטרול מחבל.

הדובר: קשה לנחש, אבל בכל זאת - פליפה קלדרון(צילום: איי פי)

קרב מגע התנהל באגרופים, כמו בטירונות 02, ועל התמודדות עם מחבלים מתאבדים בכלל אין מה לדבר. כל התרגולות שהיו שגורות בעולם האבטחה הישראלי התגלו כזרות לחלוטין למאבטחים המקסיקנים. לא הייתה להם אפילו ההבנה הבסיסית שבאבטחת אישים המטרה אינה להרוג מחבלים אלא לחלץ את האישיות המאובטחת במהירות וללא פגע.

לא לקח לנו הרבה זמן לרכוש את אמון המקומיים. באימון הראשון הדגמתי לפניהם שליפה-דריכה. מאבטח ישראלי נדרש לשלוף אקדח מכיסוי סגור ולדרוך אותו ב-1.7 שניות בדיוק. למקסיקני זה לוקח ארבע-חמש שניות. זה בדיוק הזמן שמפריד בין חיים למוות, משום שמאבטח לא יוזם; הוא מגיב. הוא תמיד יהיה המופתע. לכן אלמנט הזמן כל-כך מהותי. בשביל המקסיקנים השליפה הייתה עוד פעולה בדרך לירי, ממש כמו לטעון מחסנית. הם התרכזו רק בפגיעה במטרה ומעולם לא תירגלו שליפה. האקדח תמיד היה על השולחן, ממתין שירימו אותו.

אלפונסו הגיע ביום הראשון של הקורס. הופתעתי. לא חשבתי שאדם במעמדו יופיע לקורס בעצימות פיזית גבוהה כל-כך. אבל הוא רצה לוודא שהקורס ברמה מספקת ועל הדרך לרכוש את היכולות שהענקנו לשוטרים. הוא התגלה מיד כאחד החניכים הבולטים בקורס, הן ביכולת המנהיגות והן בכושר הלחימה. ובכל זאת, כשהוא הגיע למטווח כמה חודשים לאחר סיום הקורס, הוא לקח את האקדח הענק שלו, הניח אותו על הדלפק, הרים וירה. כאילו לא לימדנו אותו כלום. אין מה לעשות, מבחינת פוזה זה נראה יותר טוב.

עם הזמן למדתי איך הדברים מתנהלים במדינה העקומה הזאת. זמן מקסיקו, למשל, הוא בערך פי ארבעה מהזמן הרגיל. אם מישהו אומר לך שעוד חמש דקות הוא אצלך, אתה תמתין חצי שעה לפחות. בין קורס הבוקר לקורס הערב יש סיאסטה בת שעתיים. והדבר הכי חשוב זה רפרסקו.

שוק מכוניות משומשות במונטריי, מקסיקו. בודקים שאסי(צילום: AP)

בפעם הראשונה נתקלתי בזה כשהשומר בבניין שבו גרנו פתח לי את הדלת ושאל מה עם רפרסקו. חשבתי שהוא מתכוון למשקה מוגז, אז הלכתי לקנות לו קולה. הוא צחק. אחרי כמה ימים הבנתי שרפרסקו זה טיפ והתחלתי לזרוק לו מדי פעם מונדה, כסף מקסיקני קטן. במקסיקו יש המון עבודות מונפצות כאלה: בכל חניון יש מכוון, בכל צומת יש מנקה רכב. בנאדם שם ארגזים לצד הכביש וזהו, יש לו חניה. רוצה להשתמש? 30 פזו.

אפילו במתקן האימונים המשטרתי לא תקבל ממחלקת הלוגיסטיקה שום דבר בלי איזה שוקולד או הזמנה לארוחת צהריים. פעם אחת עצרו אותנו שוטרים כשרכבנו על אופנוע בלי קסדה. הם רצו מזומן, אבל אחרי שהבינו שאנחנו עובדים עם המשטרה הם ויתרו על השוחד. אבל לא על הרפרסקו.

במקסיקו סיטי כמעט ואין מעמד ביניים. או שאתה עשיר או שאתה עני, אין באמצע. מצד אחד, קל מאוד להתעשר שם. רוב הישראלים שהכרתי במקסיקו היו מבוססים מאוד, אבל הם לא נולדו עם כפית זהב בפה. הם הגיעו למקסיקו עם כמה עשרות דולרים בכיס, נשארו, התגלגלו ונהפכו למיליונרים בזכות קצת חוצפה ישראלית. קל להתעשר במדינה כל-כך גדולה. מספיק למשל לפתוח חנות בגדים בסנטרו של מקסיקו סיטי, שבו עוברים בערך מיליון אנשים ביום. גם אחוז אחד של קונים מתוכם יהפוך אותך לאדם עשיר.

יצא לי לבלות בעיקר עם אנשים עשירים במקסיקו. רובם היו ישראלים שגרו בווילות פאר במקסיקו סיטי והחזיקו דירות נופש באקפולקו ובקנקון וציים של רכבים עם נהגים ומאבטחים. ככה זה במקסיקו, העושר מאוד מוחצן. לכל בניין יש שומר, לכל בית יש מוצ'צ'ה (מין סוכנת בית), ובכל יציאה לפאב כולם בודקים איזה בקבוק יש לך על השולחן. קל מאוד להתרגל לסגנון החיים הזה, וקשה מאוד לצאת ממנו.

מעבדת סמים. נקי כמו בית מרקחת, רק בלי רוקח(צילום: רויטרס)

מצד שני, ראיתי במקסיקו גם את העוני הכי גדול שפגשתי בחיי, מילדים שמקבצים נדבות ועד למופעי רחוב ברמזורים. יום אחד הלכתי ברחוב ופתאום נפתח מכסה ביוב על הכביש ומתוכו יצא אדם עם זקן עד הבטן, מכוסה כולו בשקיות, עם מקל קשור על הגב. הוא פשוט גר בביוב. אבל לך תדע, אולי זה היה ספלינטר.

וכמו בסיפורים, במקסיקו כולם שותים טקילה. כל הזמן, בכל מקום. גם במשטרה. כשהייתי מגיע למחלקת הלוגיסטיקה, השוטר תמיד הציע לי שוט. אני, עם מוסר העבודה הישראלי שלי, תמיד אמרתי "לא, אני בעבודה", והוא היה מסתכל עלי במבט עקום של "מה זאת אומרת? גם אני בעבודה". יש לי חבר שהתבקש לעשות תחקיר על אבטחת מכוניות הברינקס. הוא גילה שאחת הבעיות היא שהנהגים שותים טקילה בצהריים. כן, היה צריך מתחקר חיצוני כדי לגלות שלא מומלץ שמאבטחים של רכבים משוריינים מלאים מזומנים יסתובבו עם אלכוהול בדם.

אחרי חצי שנה במקסיקו סיטי רצו שנעבור לסן לואיס פוטוסי. זאת עיירה של מיליון תושבים, ארבע שעות נסיעה מהבירה, שבה נמצא מתקן האימונים המרכזי של המשטרה. האמריקאים בנו שם קומפלקס נהדר: מטווח מרווח, רצפות גומי משובחות, איצטדיון אתלטיקה. ועדיין, בלי שום מקום לאימון מחסה או למשהו ממה שלימדנו.

"בוא, אל תתבייש"(צילום: AP)

כשירדנו מהמטוס חיכו לנו מאבטחים עם נשק ארוך. זאת הייתה הפעם הראשונה שליוו אותנו מאבטחים במקסיקו. אחד המקומיים הסביר לנו שבשבוע שעבר ניסו לפגוע ברכב משטרתי עם RPGי. הבנו שאנחנו לא רוצים להישאר כאן עוד דקה.

את שר המשטרה עצמו פגשתי רק פעם אחת, בקונצרט שנערך בהיכל התרבות של מקסיקו סיטי. הביאו אותנו לשם כדי להתרשם ממערך האבטחה באירוע אמיתי. רצו לעשות לנו שואו, הביאו המון מאבטחים והציבו אותם בעמדות הנכונות, אבל עדיין יכולת לראות את החשיבה המקסיקנית. מכשיר הבידוק הביטחוני, למשל, הגיע אחרי שהרבה אנשים כבר נכנסו להיכל, כך שאם המחבל היה מקדים לא היה מי שיבדוק אותו.

הקונצרט היה משעמם טילים, אז העברתי אותו בהצבעה על בנות עם אלפונסו. הוא הגיע עם שר המשטרה, ומכל האנשים שישבו שם בקונצרט - הרבה מהם ממכובדי המדינה, כן? - בחר להתיישב דווקא לידי כדי להתעדכן שהכל בסדר. בהתחלה עוד דיברנו קצת על הקורס, אבל די מהר הוא עבר להראות לי בנות ולהגיד "תראה את זאת, קלוט את זאת" בתוספת חיוך ממזרי. הוא הצחיק אותי המון באותו ערב. עסק קצת בעייתי באמצע קונצרט של מוזיקה קלאסית.

כעבור שנה הפרויקט נסגר. החבר'ה שעברו את הקורס רצו תוספת שכר, השר לא רצה לשלם. הייתה לנו עוד שנה לתת, אבל מהחופשה בארץ כבר לא חזרנו. השארנו מאחור חיים, חברים, ידידות. שנה לקח לי למכור את האופנוע שקניתי שם.

שבוע אחרי שחזרתי לארץ שמעתי במסדרון החברה אנשים מדברים על מישהו שנרצח במקסיקו. הם דיברו על חורי כניסה של כדורים בידיים, תהו אם הוא ניסה להסיט את האקדח כמו שלימדנו אותו בקרב מגע. שאלתי על מי הם מדברים, והם ענו: "אתה לא יודע? רצחו את אלפונסו".

הם סיפרו לי שמישהו תפס את אלפונסו ברחוב וירה בו. במשטרה טענו שזה שוד, כי אדם נוסף שהיה איתו לא נפגע. אבל לא שדדו ממנו כלום - לא את השעון היקר, לא את הארנק. אז המשטרה שינתה כיוון והכריזה שזה ניסיון שוד שהסתבך, שאלפונסו ניסה להתנגד. לי היה ברור שזה לא צירוף מקרים: מישהו בצד השני החליט לשלוח איתות לשר המשטרה.

אני לא חש כישלון על מותו של אלפונסו, אלא צביטה. אני מקווה שהוא באמת ניסה להסיט את האקדח של היורה, שהוא נאבק בו, אבל זה לא חשוב. זה אדם שהעביר איתי ערב משעשע בקונצרט משעמם, שנתן לי כוכב שריף כאות תודה על מה שלימדתי אותו. אדם שהיה קרוב אלי.

חודש אחרי הרצח חזרתי למקסיקו. שר המשטרה החליט לחדש את הקורס. חברים אמרו שאני מסתובב עם מטרה על הגב, שכולם מזהים אותי ברחוב ויודעים מי אני: הבחור שלימד את אלפונסו לירות. אחרי חודש עזבתי.

מאז יצא לי לחזור למקסיקו, אבל לא כדי להדריך. באתי לטייל, באתי ללמוד. המשכתי להדריך במדינות נוספות - באפריקה, באמריקה הלטינית - אבל אף מקום לא תפס אותי כמו מקסיקו. אני מנסה לחזור לשם מדי שנה. רפרסקו או לא, זה עדיין המקום הכי מגניב בעולם.

סייע בהכנת הכתבה: אסי גל