שבוע בשבי
במשך שבעה ימים ושבעה לילות גר עמוס בר בשברולט טראוורס, ובסופו של דבר חווה את השגעת שהיא מנת חלקו של כל גבר בבידוד. עם זאת, אולי אנחנו צריכים לחשוב מחדש על הכותרת
החוקים:
- במשך שבוע עליי להתייחס למכונית כבית לכל דבר. כל פעולה שעושים בבית נעשית מעתה בשברולט טראוורס, מלבד בישול, אכילה ועישון שביקשו ממני יפה לעשות במקום אחר.
- זה לא חוכמה להשתמש בטראוורס בתור בית ביום של עבודה, בילוי, אינטראקציות חברתיות למכביר או טיול. הרבה יותר מאתגר להפוך אותה לבית בימים שאין חשק לעשות שום דבר ולפגוש אף אחד. יש לשמור על בדידות ככל האפשר ואסור לאכול בחוץ, גם לא טייק-אוויי.
- אין לחנות במקומות יפים ולברוח לחוויית טיול. חניית לילה תהיה תמיד בצד הדרך, ורק במקומות שאין להם שם.
- אסור ללון באותו מקום יותר מפעם אחת.
- אין להזיז את הרכב מסיבה שאיננה מציאת מקום לינה חדש, הצטיידות, תדלוק או מילוי המצבר.
- הנקודה הרחוקה ביותר מהרכב שמותר לנדוד אליה נמצאת במרחק המהוגן המינימלי לעשיית צרכים כבדים.
השארתי בבית אישה בחודש שביעי וצמד כלבים אהובים בשביל השטות הזאת. עכשיו אני מתווכח עם מכונית עולת ימים שמחליטה להרביץ בי הלכות נהיגה: שים חגורה, היא אומרת. אני מתעלם. נדלקת נורת חיווי קטנה, אדומה ומנומסת. שים חגורה. זה בסדר, אני עונה, אני לא רוצה לנסוע לשום מקום. רק לכוון את הכיסא ואת המראות. צליל אזהרה נשמע. שים חגורה. נו, די איתך. אני אשים חגורה אחר כך.
הצליל מתגבר. נורת החיווי הקטנה מוחלפת באורגן אורות על הדשבורד. שים חגורה, בן אנוש! הדלתות ננעלות. עשן סגול מופיע, לא ברור מהיכן. המכונית באקסטזה מוחלטת, רועדת בחרונה הקדוש, וככל הידוע לי השלב הבא שלה זה פקס למשטרה או ציאניד בקבינה. שים חגורה! שים חגורה! שים חגורה! אני שם חגורה. הקקופוניה נקטעת באחת. ילד טוב. עכשיו, מה עוד אני יכולה לעשות על מנת לשפר את חוויית הנהיגה שלך?
שבוע שלם אנחנו אמורים להיות יחד, אני וקווין ויקטוריה. היא תהיה לי למכונית ולבית ולאשת סוד. בלילות יגן עליי הבידוד שלה כמו רחם. רק את קולה אשמע דרך מערכת השמע וצפצופי ההתראה. לצידה אבשל ואוכל. בקרביה אקרא, אדבר עם עצמי, אשתעמם ואשתגע. למעט מתדלק אלמוני פה ושם, או מקסימום איזה מוכר בחנות נוחות מפקיעת מחירים, היא תהיה סך חיי החברה שלי. צימר שלי, בת לוויה, שותפה למסע, אם ואחות. שברולט טראוורס. 300 אלף שקל. עם שמונה מקומות ישיבה.
אני יורד מהכביש המהיר לדרך החקלאית שמתפתלת בין הררי הזבל ופגרי הפרות של עמק יזרעאל, יורד לשביל העפר ומאט למהירות כמעט חד-ספרתית. ככה טוב לי. תחת עץ שאין לי מושג איך קוראים לו אני וקווין ויקטוריה מכבים מנועים עד ליום המחר. השמש שוקעת, וריקנות ברוכה תהא מנת חלקנו עד אור ראשון.
נו, ברור שטוב לי בשומקום. הדרוויש הפנימי שלי נולד אחרי שגיליתי שקשרים עם בני אדם זה לא תמיד כיף.
בילדות המוקדמת (וגם הלא כל-כך מוקדמת, אני בוש לציין) נהגתי לברוח מים הייסורים אל מחוזות הדמיון. כשסירובי להכיר במציאות נתקל בחומה הבצורה של, ובכן, המציאות, החלפתי את הבריחה הסימבולית בבריחה פיזית. מעבודה ברחתי להודו, מאתגרים ומחרדת כישלון לפקולטה למדעי הרוח, מהפקולטה לסמים הקלים, מאחריות וממערכות יחסים שוב למזרח ומהמשפחה למטולה.
אחרי 35 שנות התחמקות פחדנית ורבת תושייה מכל מה שמריח כמו חיים כבר הייתי למאסטר. צל צילה של אחריות, באמפ ראשון עם חברה חדשה - ריב, או אפילו התקדמות ביחסים - וכבר אני מעיר משנתה מעל הארון את המוצ'ילה הנאמנה שלי, מסיר ממנה בעדינות ובנחרצות את האבק ומחפש באינטרנט כרטיס לכיוון אחד. בסטנדרטים שלי, שבוע עם אותה אחת זה אות למחויבות. אפילו אם יש לה לב ממתכת.
מרגע שמחשיך אין מה לעשות. אני מרכיב את פנס הראש וקורא ב"אני קלאודיוס". זה סוג של "משחקי הכס" על התככים, החיסולים ותאוות הקרב של קיסרי רומי. אני שועט לגאליה עם לגיונותיו של טיבריוס וצופה בליוויה מסלקת קרובי משפחה בעייתיים עם ופלים בפה. אני יוצא מהאוטו להכין תה אחרון, שבטים גרמאניים שועטים בראשי. יורד על שאריות ארוחת הצהריים - מג'דרה עם נגיעות מחטי אורן וחרקים קטנים. לחופש אין מחיר.
קווין ויקטוריה שייכת לעליבות הזאת כמו יאק למדבר. היא גדולה ונוצצת. ההגה שלה מיועד לכפות ידיים המבצבצות מז'קט יוקרתי, ענודות שעון בשווי משכורת שנתית. מושב הנהג המתכוונן שלה נועד לעכוז ששווה את משקלו בזהב, לא לישבני הפלבאי העטוף בתחתונים מהשוק. המושבים האחוריים אמורים להסיע ילדים בהירים מחוג מחוננים אחד למשנהו, לא להלין איזה שלוך בן 37 בלי קצה חוט בחיים שמחלל את מעמד הכוסות עם בקבוק בירה זולה. כמו ספינת חייזרים היא נטועה בעפר, גבוהה, רחבה ונכלמת.
אני פותח את מכסה תא המטען, מקפל את המושבים למשטח ארוך כמו ברכב הלוויות מאיקאה, מתגונן מהקור בשמיכת קיץ דקה ומתפלל לשינה.
מה לעזאזל אני עושה כאן? יכולתי להיות בבית, מתחת לשמיכה עם גג מעל הראש ומאיה בזרועותיי ואיזה סרט או פרק של סדרה טובה על המחשב ושני הכלבים למרגלותינו כמו שטיחים אפגניים עם סירחון ביתי אהוב ומוכר. הייתי צריך להישאר בהייטק. היה יכול להיות לי כסף. יותר אפשרויות. יכולנו להרשות לעצמנו ילדים מלוא הטראוורס. לחנות על המדרכה בכל פעם שאנחנו מגיעים לתל אביב. איזו פנייה לא נכונה לקחת בחיים, הו עמוס, שכך מצאת עצמך ישן בתוך אוטו של מישהו אחר בשביל לגרד מחיה ביפו?
קר לי ואני קם להשתין ויש מלא כוכבים בשמיים ואני לא מזהה כמעט אף אחד מהם ויש לי אלרגיה לעצי זית ואני אורבני עד חוסר אונים ואכלתי יותר מדי כי התלהבתי מהבישול בטבע ועכשיו אני צריך להתפנות אבל חשוך ומפחיד. והשעה עדיין 22:45 כבר רבע שעה לפחות, ומישהו יורד מהכביש הראשי ומשתין ומסתכל עליי ורוכס את המכנסיים וטס משם חזרה אל החיים הנורמליים שלו בלי להקדיש לי ולו מחשבה.
יתוש בודד מסתער עליי כמו טייס יפני ואני מוטח בחזרה לקרקע המכונית והמציאות. יש אור בשמיים. שש או שבע לפנות בוקר, משהו כזה. בקרוב אכיר את השעות האלה טוב-טוב. תהיה לי תינוקת שתעיר אותי כל שעתיים ולא יהיה לי איש להאשים מלבד את עצמי, והאופי הקטנוני והמפונק שלי יהפוך את חיי החברה שלי לגיהינום. היא בטח תעזוב כמו שמגיע לי ואצטרך לשלם מזונות השד יודע כיצד. אני מנער את מחשבות השנאה העצמית האופייניות האלה ממני והלאה יחד עם היתוש ונפנה לסידורי הבוקר.
אין על חיים בטבע. קפה טורקי כמו שסבתא עשתה עוד באיסטנבול. לשבור שתי ביצים למחבת רותחת. לרקוח טחינה כפלאח בן כנען. להתגלח מול מראת הצד. לכבס ידנית. להתקלח במימי מעיין עין גדי, ישר מהבקבוק. הפרוצדורה הזאת מעבירה לי כמעט רבע יום. יכולתי לחיות ככה שנים. חיים פשוטים. הרחק מכולכם, עבדים נרצעים שכמותכם. לצחוק עליכם כל הדרך למוות מוקדם מדיזנטריה, דל בחומר אך עשיר ברוחי.
יכולתי, לו הייתי עדיין לבד. הייתי מכונית ספורטיבית נהנתנית ואגוצנטרית, עם שני מושבים ובלמים רופפים. עכשיו אני קווין ויקטוריה, וכל תנועה היא מבצע. להעמיס את הציוד. לשמרטף את הכלבים. להקריב את הספונטניות על מזבח הבטיחות. דווקא עכשיו, כשיש כל כך ממה לברוח, אין לאן. נותר רק המנעד שבין ציות עיוור להתנגדות שפופה לברירת המחדל הכל-ישראלית שתתקרא מעתה שארית חיי. איך פתאום הפכתי לכזה מין בלבית? איך קרה שבלי אזהרה נסגרו סביבי כל הדלתות?
השמש חזקה מאוד עכשיו. אני מתבשל לאיטי על הסלע שעליו בחרתי להיכנס לדיכאון, מול הרעש הלבן של הכביש המהיר. בעוד זמן מה יישבר החום ותחל הצלילה הארוכה אל הלילה והחידלון והחושך. זמן טוב להעיר את המלכה ולחפש עבורנו מקום לינה חדש.
משום מה, הפעם זה מסובך מאי-פעם. המקום הראשון מבהיר לי, תוך היתקלות בשלושה צעירים מעשני נרגילה שמביטים בי בטינה קלה, שאינני הכריסטופר קולומבוס שלו. לפחות לא לפני שאכחיד את המקומיים. במקום השני יש ריח בלתי נסבל שמתברר כרפת סמוכה. בשלישי יש שולחן קק"לי שפוסל אותו טכנית והרביעי פשוט מדכא אותי בזוהמה שבו.
כבר בין ערביים. אני חייב למצוא מקום ממש בקרוב. בצר לי אני מרמה ונכנס לחניון המוכרז ביער לביא מול צומת גולני. יש שם שוקת עם מים זורמים כך שאוכל להתקלח. אם כבר לרמות, אז לרמות בסטייל.
המכונית מחליקה למקומה בדממה, ואני יורד לסיור בממלכתי החדשה. שקט ויפה כאן, אורנים גבוהים וריח כבד של שרף. שתי משפחות ערביות מקפלות את ציודן ואת טפן כמו לפי פקודה ומשאירות אותי שליט יחיד. לו רק היה זה קל כל כך ב-48', אני מחליף קריצה עם קווין ויקטוריה, והיא מגיבה במחרוזת משירי להקת הנח"ל בקולי קולות.
על המחנה נדלק ירח. אני צולה על המדורה שיפודי פטריות, גבינת חלומי וטופו, ומוסיף סיר קטן עם אורז לבן. בדיוק כשאני מתחיל להתחבט בשאלה איפה לייסד את שירותי השדה, שלוש מכוניות גוררות ענן אבק אל תוך חלקת היער. הן נעצרות מולי ופולטות פופ ערבי קצבי, בקבוקי וודקה, אקסלים, וצעירים מהסוג שדוד שלי קורא לו "בני דודינו היקרים".
מ-48' ל-73' בשעה וחצי. בעקבותיהם באים רבים נוספים ומשתלטים בלי מאמץ על הווילה שהקמתי בג'ונגל בעמל כה רב ובכוח הזכות. להורה היאחזות אין סיכוי. הם יושבים בשלישיות, שותים, מעשנים ומפצחים גרעינים. כמו בבית, ביפו. מאיה בטח נרדמת לקול החראקות עכשיו.
יש חשדנות בקול שלה כשאני אומר לה שאני מתגעגע. כמו גבר שפתאום בלי שום יום נישואים או הולדת מפתיע את אשתו עם זר פרחים. אני לוחש לה מילות אהבה כמו דובון אכפת לי, נוטף סוכרזית וכולסטרול טוב. היא מנפנפת אותי בפעם השלישית שאני חוזר על עצמי.
אני מוצא שולחן מבודד יחסית ויושב בחושך. זה אמיתי הגעגועים האלה למאיה? אני באמת מתכוון למילים שיצאו לי עכשיו מהפה? משום מה אני רואה מול עיניי כלב שהרגע השאיר את הביצים שלו אצל הווטרינר, נוסע באוטו ומוציא את הפרצוף ואת הלשון מהחלון ושמח כאילו עוד יום. האומנם נעשיתי מאולף עד כדי כך? באמת בחרתי בזה? אני חושב שרק היום יש בי היכולת לקבל החלטות שהייתי צריך להתמודד איתן לפני שנים. היום, למשל, יכולתי סוף סוף לבחור מגמה בתיכון. מתי אוכל לעמוד מאחורי ההחלטה להיות בן זוג ואבא?
בידיים ריקות אני חוזר לאוטו ומתחיל בסידורי הלילה. כשאני מסיים מתברר שלמעט קבוצה קטנה אחת, שהבעירה מדורה סולידית בקרבת הכביש, החורש התרוקן. הסדר הישן שב על כנו, ואני יכול לעשות מה שבא לי. להזמין ידידה מן העבר ולהחיות את הקשר בלילה חד-פעמי של יצרים ואשמה. להזמין חשפנית. או פיצה. הייתי מזמין פיצה רק בשביל הסמול טוק עם השליח, אבל מה שבאמת מתחשק לי זה לישון.
לישון זה לבד. ובקור. ובאוטו. אני דוחק את הקץ עם כמה עמודים מהספר. כל כך לא זקוק לחוויה הזאת שוב. אני נרדם תוך דקתיים ומתעורר מאוחר בבוקר ובלי כאב גב. נראה לי שמצאתי את ההתנהלות שלי פה. הלבד כבר לא מפחיד אותי ואפילו מתוק לי. השגרה והריקות מאפשרות לי לחשוב. ככה בטח ייראו החופשות שלי מעכשיו. הפוגות קצרות שאחטוף כשמאיה והילדה לא תהיינה בבית. אוכל לישון, להפליץ ולחרבן עם דלת פתוחה. כמו רווק אמיתי. איזה אושר. כשהייתי רווק לא ידעתי להעריך את זה. מעכשיו אני מבטיח לנצל כל רגע של כלום שיטילו החיים לחיקי.
כשהייתי נער הלכתי לצופים בשביל לא להיות בודד לגמרי. בקיץ היינו יוצאים למחנה הגדול בכפר החורש. ממש מתחתיו אני נוסע עכשיו, באיטיות של מי שלא רק בקיא ברזי הקארפה דיאם, אלא גם תקוע מאחורי משאית. היער היה יפה, העצים היו גבוהים, הייתי מאוהב ולבשתי רק חולצות של מטאליקה כי חשבתי שזה יציל אותי מלהיות חנון. קראו לה שרה סילברמן - לא ההיא - והיא הייתה הילדה הכי יפה בשכבה. אל תשאלו אותי על תכונות אחרות שלה, כי לא נראה לי ששמתי לב. הייתי מאוהב, וזה הספיק לי. בהיתי בה כשיכולתי, ופינטזתי עליה כשלא.
לא היה לי סיכוי איתה, נקודה. לא היה לי סיכוי עם שרה סילברמן גם לו הייתה חולה במחלה קשה שגורמת לה להידלק בלי שליטה על חנונים נמוכים עם טבעות על השיניים. ישו, לא היה לי סיכוי איתה גם לו הייתה מתפשטת ומתיישבת עליי. הייתי חושב שזאת דרך חדשה לעשות ממני צחוק. ב"מבוכים ודרקונים", מאידך, הייתי ברברי דרגה 26.
אני זוכר את עצמי מתבונן בה כשחזרה מהמקלחות במחנה, מוקסם משיערה הרטוב, מעצמות הבריח שלה. אחרי שנה של אהבה סודית ונכזבת לבשו הפנטזיות שלי אופי אפל ואלים. הייתי מביט בה ברוך ומדמיין איך אני כולא אותה במעבדה בסגנון דוקטור פרנקנשטיין ושוטף לה את המוח להימשך אליי. זה לא מאוד קול, ולמרות שהייתי פחדן וחסר תושייה מכדי לבצע משהו מכל זה, אני עדיין מופתע שהמערכת לא ידעה לאבחן אותי, לבודד אותי ולירות בי למען ביטחון הציבור. כל הסימנים המקדימים היו שם, כמו בקולומביין או משהו. זה לא היה אחד המקרים האלה שלא היה אפשר לראות את זה בא.
בהחלטה של רגע אני שובר ימינה לכיוון הקיבוץ ומטפס בדרך הצרה. הו, זיכרונות מתוקים. נאמן לחוקים אני ממשיך עד למאפייה גדולה של אנג'ל בקרחת היער וחונה לידה, מול צי גדול של משאיות. יש עבודות שיפוץ ביער כי איזה טפיל הרג כמעט את כל העצים לפני כמה שנים, ועכשיו הוא נראה כמו שהפדחת של רוב הנערים שגדלו איתי נראית היום. אין ספסל. אין מים זורמים. בינגו.
מה איתך היום, שרה סילברמן? שמעתי שהתחתנת. בטח כבר יש לך ילד או שניים. שמעת שגם לי בקרוב תהיה ילדה? כן, יש לי חברה. אמיתית. לא המצאתי אותה. יש לי חברה שנראית טוב והיא צעירה ממני ביותר מעשר שנים. גם אני לא מאמין בזה לפעמים. לא, שרה, אני לא יודע מה קרה לפסיכופת שהיה בי. מעולם לא הייתי בטיפול, אבל תופתעי לשמוע שאני לא מחזיק אף בחורה באף בור מכוסה ברזנט באף סככה מחוץ לבית. גם לא איברים במקרר. ככה זה. הזמן עובר, אנשים משתנים. את ככל הנראה בטוחה.
אולי הפסיכי שבי נמחץ תחת כישלונות קטנים ואכזבות יומיומיות, מעיכת האגו הגדולה של הצבא, של מה שקרוי החיים האמיתיים, של אינספור שרות סילברמניות שהשלכתי את נפשי מתחת רגליהן הנאוות. אני מרים מזלג של פסוליה שרופה לזכר סיפור האהבה שלנו ונפרד ממך בעצב ובלי מרירות. חוץ מזה, את קצת רחבה מדי לטעמי.
הלילה עובר עליי בשקט. התרגלתי. הסכנתי לקצב האיטי, לבדידות. לזמן הארוך הדרוש לסמסרת הבישול ורחיצת הכלים. אני נודד ממקום למקום בלי מאמץ מיוחד. בבקרים אני אופטימי. בלילות אני סנטימנטלי ומהורהר. מתגעגע ומטיל בכך ספק, פוסח על שתי הסעיפים שוב ושוב ושוב כל פעם מחדש.
נדמה כאילו קווין ויקטוריה ואני שותפים לדרך כבר שנים. כמו זוג נשוי ההרגלים שלנו קבועים, ואיננו מפתיעים עוד איש את מכוניתו. את חגורת הבטיחות אני חוגר בשנייה שאני מתיישב, בלי מחשבה. בתחנת הדלק אני מנקה את שמשותיה בתנועות מורגלות כמו סקס בלי תשוקה אך עם חיבה גדולה.
בבוקר האחרון אני מקבל שיחת טלפון מסשה, הצלם שצריך להנציח איכשהו את הכלום הזה. קבענו שאאסוף אותו מצומת אלונים, ואני דוהר לשם בלי חמדה. אינטראקציה אנושית. אוף. הבועה שלי התנפצה, ומעכשיו ועד החזרה הביתה לא אהיה עוד לבד. שברולט טראוורס היא חתיכת סמל סטטוס, וסוף סוף יש לי טרמפיסט להשוויץ איתה לפניו. אבל הקלפים כבר חולקו, ולכל אחד מקומו בעולם. יש כאלה שיכולים להרשות לעצמם אוטו ב-300 אלף שקל, יש כאלה שלא, ויש את זה שיזכה לאחוז בו לרגע, לעשות בו שימוש לא הגיוני בעליל, להסתובב בתוכו אחרי הזנב של עצמו, לקבל על זה כסף ועוד לקטר.
ויקי ואני כבר לא. השארתי אותה בנקודת האיסוף בראשון לציון, וקו 10 לוקח אותי הביתה דרך בת ים. מאיה סחוטה. היה לה קשה עם הכלבים והיא מרגישה שמגיע לה פיצוי על כל זה. אני מבין אותה, אבל מרגיש שגם לי. הכלבים כבר ויתרו עליי לגמרי, ועכשיו הם מטפסים פתאום אחד על השנייה בניסיון להגיע אליי כמה שיותר מהר.
סיסרא טומן את ראשו במפשעה שלי, כרגיל. ושתי רצה במעגלים של טירוף ולא יודעת את נפשה מרוב התרגשות. סילונים של שתן ניתזים ממנה אל הרצפה ונקווים בשלוליות בינוניות. היא מחליקה בתוכם בשמחה ומפזרת טיפות קטנות על עצמה, ועל סיסרא, ועלינו. כשהיא מבינה שאנחנו כועסים, היא רוקדת את ריקוד ההתרפסות הרגיל שלה, גופה הארוך והשעיר טובל בנוזל הזהוב ומסיע אותו לכל פינות הסלון. אין כמו בבית.
לפנייה לכתב/ת 
