באלה הכפיים

פתאום משטרה. רונן דנוך התחיל לשיר לפני משהו כמו שלוש שעות, ודווקא אחרי הפסקה שבה העביר את המיקרופון לביצועי חובבים, מתאמת החשש של אימא כרמלה ליאני ש"תכף יבואו שוטרים וייקחו את הציוד". השוטר הבודד מנתק כבל אחד מרמקול אחד ומנחית בבת אחת את הצליל. המהלך הזה מושך את תשומת ליבם של כל הנוכחים, אלה שאוכלים ואלה ששרים ואלה ששרים בפה גדוש סלט כרוב, רק כדי שהשוטר יכריז: "קצת יותר בשקט בבקשה". הוא מסרב לצ'ייסר וודקה וגם לשיפוד שכבר עושה את חצי הדרך לכיוון הפה שלו, מסתובב על מקומו ומעניק פרשנות קצת מגוחכת לחוק הקריוקי שנכנס לאחרונה לתוקף. קרוב לחצות, ערב חמישי, משפחת ליאני מסמנת 0:2 נגד גורמי החוק.

"סיטואציה משפטית" קורא לזה דודי ליאני, שמנסה להטיל מעטה של ניטרליות על העובדה שנתבע יחד עם אחיו לפיצויים של שני מיליון שקל בעקבות תאונה. הסיטואציה - "אינסידנט" אולי יתאים יותר במקרה הזה - הסתיימה בפשרה נוחה למדי שאילצה את האחים להיפרד רק מכמה עשרות אלפי שקלים. לכבוד מה שנתפס מבחינתם כזיכוי, התאחדה המשפחה לערב אינטימי אחד עם המון אוכל, בקבוקי רמי מרטן, פחיות XL וכמה חבר'ה שנראים כמו חברים בכת שסימן ההיכר שלה הוא שעוני קיר מוזהבים על פרק כף היד. אבל הם לא הסיפור: הם רק התפאורה למופע הקטן-גדול של מי שעושה אותם שמחים.

(ניר כפרי)

אפשר לקרוא לזה חפלה או טברנה. תכלס הקטע הוא לחבר כמה שולחנות, כמה אנשים וכמה חוטי חשמל לרמקולים. בשביל דנוך זאת עבודה: ב-15 השנים האחרונות הוא מגיע לדירות, לבתים פרטיים, לאולמות אירועים, לכל מקום שאפשר להחזיק בו מיקרופון ולפתוח ערב עם "רעיה" של אביהו מדינה, להתגלגל באופן טבעי אל "שירו של שפשף" של מאיר בנאי ולהמשיך עם איזה משהו בלועזית, או לפחות הכי קרוב לזה שתמצאו בערב הזה: "אינתא עומרי", אום כולתום.

דנוך, בן 39, הוא בן למשפחת אצולה ים תיכונית. אביו, רמי דנוך, ליווה את אהובה עוזרי בדרבוקה בהופעותיה בתחילת שנות ה-70, עד שפנה להוביל את להקת צלילי העוד ("חנהל'ה התבלבלה", "חסידה צחורה"), לקח את הניגון התימני של החפלות מהבית בשכונת התקווה, העביר אותו אל קהל הקסטות והחפלות דרך פילטרים של גיטרות לד-זפליניות, ולמעשה רשם את הפרק הראשון במה שנהוג לכנות "מהפכת המוזיקה המזרחית".

השירים של להקות החפלות משנות ה-70 הם הבסיס לחפלה המודרנית שמנהיגים כאן דנוך הבן ועוד כמה עשרות זמרי שמחות כמוהו. שירי משוררים כמו "סורו מני" ו"חסידה צחורה" של אלכסנדר פן מקבלים חיזוק מהלהיטים האסליים של שנות ה-80 וה-90 - שירי נשמה ודמע, פסקול אולטימטיבי לישיבה לילית על הבר, שמתחברים יחד למחרוזת ארוכה. הנה "צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי מפנה מקום ל"ילדה" של אבי לוזון שמסתיים בדיוק עם התו הראשון של "אנא אלי" (נתי לוי), והלאה אל מה שלפעמים יכול להיגמר רק עם אור ראשון.

שניים מהמבוגרים יותר בחפלה של הליאנים מהנהנים לפי הקצב. הם שרועים על הספה בטרנינגים ובנעלי בית ושואבים מנרגילה, ממלמלים שברי מילים. האחרים צעירים מהשניים האלה בכשני עשורים, אבל שונים מהם רק בכך שהם מהנהנים קצת יותר לפי הקצב. "מועדונים, פאבים, זה לא מעניין אותנו", אומר דודי ליאני בן ה-36. אז הם עושים את החפלות האלה פעם בחודשיים-שלושה, תמיד בבית שלהם במושב ישרש ותמיד עם דנוך: מקיפים שולחנות בכורסאות ובכיסאות פלסטיק, מפזרים וויסקי, וודקות פרימיום וקוניאק, צלחות עמוסות בשרים נמסרות מיד ליד, חולפות על פניו של דנוך ולפעמים נעצרות אצלו. יד אחת במיקרופון, יד שנייה בצלע כבש.

את בתוך הכסף

(ניר כפרי)

ישי לוי התבלבל פעם בין "נפש יהודי" ל"עין לציון" לפני משחק של הנבחרת באיצטדיון רמת גן, ונהפך לבדיחה לאומית. אבל האמת היא שבחפלות - פלטפורמה שממנה עלו לגדולה זמרים כמו לוי עצמו או חיים משה, ובעצם כל האיך נגיד את זה, תימנים - זה עובד פחות או יותר ככה. לפעמים מבלבלים קצת את המילים, לפעמים אפילו שותלים מילים אחרות, מעקמים קצת לטובת הסיטואציה. בחפלה בישרש זיהה דנוך מישהי מוכרת ושאל: "את גרה בשדרות, לא?", ומשם והלאה בשיר פשוט שילב מילים כמו "קסאמים" ו"מיגון" בכל שורה שלישית.

היחס האישי הזה הוא תוצאה של הקִרבה הפיזית בין האמן לקהלו, אבל הוא גם הדרך של זמר החפלות להזכיר לאנשים סביבו את החוזה הלא כתוב ביניהם. "השיר הבא מוקדש ספיישל לדודי", אומר דנוך וחוטף שטר של 200 שקל במצח. "לאימא כרמלה, ספיישל". עוד שטר ארגמני משתלשל אל כיס החולצה. היכולת של זמר חפלה להתביית על מי שמחזיק את השטרות תקבע את השכר שלו. תשאלו את האלמוני שנקלע לערב בישרש, תפס את המיקרופון באחת ההפוגות, דפק סריה של שירים בערבית ופיזר הקדשות לאנשים הנכונים למרות שלא פגש בהם מעולם: הוא יצא משם לפחות עם אלפייה, לא לפני ששלף חשבונית לכל דורש. כמובן.

דנוך מחזיק מיקרופון ביד מגיל ארבע. כמו תמיד בסיפורים האלה הוא זימר בחפלות של אבא, קיבל פה ושם צ'אנסים, אבל רק אחרי שירות בלהקה צבאית ירד לעבוד במועדון האילתי "פפראצי" כדי לעשות מזה קריירה. "משם הכירו אותי, כי כולם מגיעים בשלב מסוים לאילת", הוא אומר. "כשחזרתי למרכז נדהמתי מהביקוש. כל מי שהכיר אותי מאילת הזמין אותי, ובאותה תקופה עבדתי כמו משוגע". היום הוא אחד הוותיקים בשוק, רואה שחקנים צעירים וזולים שמכרסמים לו בעבודה.

"עזוב את העובדה שהקריוקי נהיה מכת מדינה", אומר דנוך, "אבל היום כל אחד שמופיע ב'אייל גולן קורא לך', או אפילו ב'דה וויס', יוצא מיד להופעות ולחפלות. אתה רואה אנשים שלכאורה הופיעו מול במה, בערוץ 2 או איפה שזה לא יהיה, והם לא מסוגלים להחזיק חפלה, מתחילים לשיר ונחנקים. ואז אתה נזכר שבטלוויזיה הם עושים שבוע חזרות על כל שיר, והם עוברים אלף עיבודים עד שהם מגיעים לאוזן שלך. וחוץ מזה אין להם את הניסיון. קח את צ'רלי ונסה להתקיל אותו בשיר. הוא יודע לנגן הכל".

צ'רלי זה צ'רלי אלקובי, הקלידן שמלווה את דנוך זה שנים. קחו את הדימוי על ההוא שעומד מאחורי הזמר עם משקפיים כהים בהבעה אטומה ותשאירו אותו בסרטים הערביים שלכם. כלומר, אולי ההבעה של אלקובי קצת משועממת, והוא עצמו מודה שבזמן חפלה הראש שלו נמצא באלף מקומות אחרים, אבל אין שום דבר אטום באיש הזה. וחוץ מזה הוא אכן סוג של גאון שאי אפשר להתקיל בשיר שהוא לא מכיר.

(ניר כפרי)

הם הכירו באילת. גם אלקובי מגיע מבית מוזיקלי, אבא שניגן על כל הכלים והיה בעניין של מוזיקה ערבית. צ'רלי היה קצת פחות בעניין, אבל את הקריירה התחיל כשליווה את זמר הדמעות קוקו מאילת. ב"פפראצי" האילתי עבדו שניהם כשכירים, פועלים קבועים כמעט כל ערב. בשביל אלקובי זאת הייתה בעיקר חוויה סוציולוגית: "בעולם הזה פוגשים אנשים שאתה לא זוכה להכיר ביומיום. אפשר לקרוא להם מוזרים. אני לא אשכח את ההיא שהייתה באה כל ערב למועדון ורוקדת בלי הפסקה בתנועות משונות. פעם היא נפלה מאחד השולחנות, וכל המועדון היה בלחץ לראות מה קרה. היא קמה, חייכה ככה שהיה אפשר לראות שן קדמית שבורה, ואז פשוט המשיכה לרקוד".

לדקור לפי הקצב

דנוך מספר על פעם אחת - וכשהוא חושב על זה עוד קצת, יש לו בזיכרון יותר מפעם כמעט אלימה אחת - שבה התיישב לשיר ליד מכר וראה שהוא מחזיק מתחת לשולחן סכין פרפר, זומם על אחד המבלים. "הייתי צריך לשבת עליו רבע שעה ולשכנע אותו שלא יעשה את זה. לפעמים אתה צריך להיות ממש פסיכולוג כדי לצאת בסדר עם כולם. אנשים יושבים בשולחנות וכל אחד רוצה את היחס שלו, אז אתה לומד להקדיש שיר להוא מהקצה השני כדי שלא ייפגע שאני יושב דווקא בשולחן הזה".

(ניר כפרי)

"יכול לבוא אליי אחד עם הפרצוף הנכון", אומר אלקובי, "להיעמד לידינו ולדרוש את השיר הטורקי הזה והזה עכשיו, למרות שהערב הולך לכיוון של כפיים וריקודים, לא דיכאון. אבל הוא רוצה את השיר הזה ולא מעניין אותו כלום. לנו יש כבר את היכולת להתמודד עם האנשים האלה. אנחנו יודעים מתי לזרוק את המילה הנכונה, לגרום לו להרגיש בסדר למרות שאת השיר שלו הוא לא יקבל".

כל סיפורי הפשע והרשע האלה גורמים לי להרהר באימא שלי. אם לדייק, על מה שחששתי שהיא תחשוב אם תתפוס אותי מאזין לבד בחדר לשירים האלה ששר רונן דנוך. בערך בגיל 15 העביר לי חבר את הקלטת "זוהר ארגוב בשירי דמעה ועצב", עם "על ספסל שם בשדרה" ועם "הפרטיזן" ועם הגירסה הכי מוצלחת ל"אין מדינה לאהבה" של יהונתן גפן, וגם עם "אימא" ו"אימא אימא". משם יצאתי אל מסע מוזיקלי ארוך ודומע, תמיד מאחורי דלת נעולה.

הפסקתי להסתיר את הדיסק של עופר לוי כשגיליתי שדי משעשע את אימא שלי שאני "שומע מוזיקה ערבית". היא לא חשבה שהשירים האלה מורידים אותי לתרבות רעה, או לפחות לא קישרה בין כל מיני צרות שעשיתי ובין המוזיקה הזאת, שכבר אי אפשר לדעת אם זה בסדר או לא בסדר לקרוא לה מוזיקה מזרחית.

יכול להיות שאני עדיין נהנה מהשירים האלה בגלל הגילטי פלז'ר שהם היו בילדות שלי. יכול להיות שמתישהו בדרך הבנתי שגם אם בעיניים עצומות אני רואה את מנצ'סטר של אואזיס, מהחלון של בית הוריי אני יכול לראות את הקבר של זוהר ארגוב, ומהמכוניות החולפות אני שומע את אייל גולן מחדש את "שעת פרדה" של שימי רון. ובחתונה של הקיבוצניק אף אחד לא קם עד ששמים את המחרוזת של אבי סינוואני. ובכדורגל בשבת משהו מתחיל לזוז לי בלב רק כשמגיעים לקתרזיס של "צוענייה נפלאה, ונהדרת, חזרי אליי".

כשחבר אחר זרק לי לא מזמן את ההבחנה ש"בוא'נה, עופר לוי זה ג'וני קאש", מיד חשבתי על כל האנשים שאני מכיר שיתפוצצו מהחוצפה להשוות בין זה ששר על את ואני ולמה את כבר לא איתי להוא ששר על מסילות ורכבות ואנא עארף. בנקודה הזו אולי חשוב להבהיר שבאופן כללי אני מעדיף במוזיקה שלי גישה טובה - במובן של אטיטיוד, במובן של רוקנרול - על פני מילים חכמות, ואולי ככה קל יותר להבין מדוע לא נחרתי בבוז כשהחבר ארז במשפט אחד את הפרחח מקריית אתא עם הפרחח מארקנסו. "וואלה", עניתי לו, "מנהיגים עממיים".

אם קאש דיבר על ואל העניים והמוכים האמריקאים, אז מה כבר ההבדל הגדול בין לזה ובין "זה שובר לב של גבר כשהבית ריק" של לוי (שלמען האמת כתב עבורו דני שושן)? אלה וגם אלה מייצרים פסקול של חיים אמיתיים, ולי אין כנראה שום דרך לשכנע את מי שלא אוהב מוזיקה מזרחית לתת צ'אנס למוזיקה מזרחית. אז מבחינתי תקראו לה מוזיקה של ערסים, בי זה לא יפגע. אולי בג'וני קאש כן, אבל הוא מת. אגב, קאש אהב להופיע לפני אסירים, וגם רונן דנוך, נו, שר בחפלות.

שיר בערב בערב

את החפלה הבאה תפר דנוך מהיסוד. הוא המפיק של הערב, המנחה שלו וגם המנה העיקרית. המשפחה החוגגת - הפעם התירוץ הוא ברית מילה - רצתה לקיים את האירוע בזמן ובמקום אחר, אבל הוא סגר למענם את האולם הזה באזור התעשייה המאפיר של אור יהודה. אין לדנוך מנהל או יחצ"ן, ובגלל זה הוא מחייך כשאומרים לו שהעבודה שלו די פשוטה: "אומרים לי 'מה, אתה רק בא לשיר', אבל בתור התחלה בוא תעמוד במקומי ותשיר שש-שבע שעות בערב".

לעת עתה, והאמת שכך היה בערך מאז שהוא זוכר את עצמו, החפלות הן המשרה המלאה שלו, העיסוק היחיד. כרגע נבחנת עבודה יומית בעיריית רמת גן. אני שואל אם אפשר בכלל לחיות מהחפלות. התגובה של רונן היא מבט של "מה, אתה טמבל?". אז כן, אפשר. "בימים טובים הייתי יכול לסיים חודש עם כמה עשרות אלפי שקלים".

באותם ימים טובים של תחילת הקריירה היה דנוך יוצא מהבית כל ערב, סוגר 40 חפלות בחודש טוב ומשכורת של בכיר במשק. "אבל אנחנו מדברים על זמנים אחרים", הוא אומר. "אנשים היו יכולים לעשות אירועים גדולים ולא לחשוב פעמיים על כל זמר ורקדנית בטן שהם מגייסים. וזה לא רק החפלות: אתה מכיר מישהו שעובד טוב עכשיו? גם הגדולים בהופעות לא יכולים לקחת את הסכומים שיכלו לקחת בעבר". רגע, אבל אייל גולן. "עזוב אותך אייל גולן", הוא אומר לי, ואני אומר שבאמת כדאי לעזוב כי אין מאוס מנושא השיחה הזה בחודשים האחרונים. "הוא לא רואה אף אחד ממטר. הוא אימפריה".

כדי לקבל זמר בסדר הגודל של דנוך — ולמרות שמבחינת איכות הוא עדיף מרובם, יש עשרות כמוהו - יצטרך בעל האירוע להיפרד ממשהו כמו 3,000 שקל, אבל יש הנחות למקורבים ויש מקרים מסוימים שעדיף להתפשר על המחיר בהתחשב בידיעה שתהיה זרימה יפה של שטרות אל המצח שלו. "זה אירוע של תימנים, אין טיפים", הוא פוסק לפני החפלה באור יהודה. עד שייקרא לעשות את היומית שם, כשהחוגגים יסיימו את הפרק הסטנדרטי של ריקודים ואוכל, הוא נח בשולחן אבירים צדדי, לא ערוך, כשראשו תחוב בסלולרי ובאחד ממשחקי חיתוך הפירות האלה.

כשדנוך נקרא לשיר, כי זה ז'אנר כזה שלא עולים בו להופיע בלי שמזמינים אותך בקריאה גדולה, הכל עובד כרגיל. הוא מתחיל עם השמחים, החגיגיים - קצת מהחומר המקפיץ של עומר אדם, קצת זוהר ארגוב - ולאט לאט גולש לבלדות המתרפקות. הוא אומר שלא משעמם אותו לשיר פחות או יותר את אותם השירים כל ערב, "וחוץ מזה, אני מתאים את השירים לאנשים. לפעמים הם גם יכולים להנחות אותי מראש מה הם רוצים". ואכן, באירוע אחר שולבו בסט שלו גם שירים כמו "באה מאהבה" של רוטבליט ורביץ.

הערב נמתח, ובסביבות אחת בלילה חוזר דנוך לשולחן הצדדי שלו. מה שעדיין קורה בערב הזה קורה מרחק 20 מטר ממנו, מוסתר ממנו על ידי כיסאות שכבר הורמו על שולחנות שהגיעו למיצוי אחרי הקינוח. ברקע הוא שומע זמרים פחות מוכשרים ממנו מבצעים את השירים שהוא עושה הרבה יותר טוב. "היא לקחה את כל החלומות, איך הלב נשבר לחתיכות", מישהו צווח, ודנוך מתלונן שסגר עם בעל השמחה שיהיה רק מיקרופון אחד על השולחן, ושזה התנאי היחיד שלו בערב. לא מתחשק לו להתחיל לשיר ושמישהו אחר בשולחן, לא האמן אלא אורח שעל הכישרון שלו אפשר להתווכח, יחליט שזה עובד יותר טוב בדואט. לכן הוא פה, בעלטה, כשרק צללית פניו המוארת בגרפיקה הצעקנית של המשחק הסלולרי עשויה להעיד שמשהו כאן לא בדיוק לרוחו.

חיים משה ואחרים המשיכו מהחפלות האלה לעשרות אלבומים מוצלחים, להופעות גדולות ולפוזיציה הנוחה שמאפשרת להם לברור עליות לבמה. דנוך הוציא פעם אלבום אבל ברור שאין בזה כסף, ומאז פשוט המשיך לעבוד בלי שתהיה לו בכלל אפשרות לעצור ולחשוב על המושג הזה, קריירה. זה זוהר אפור כל העסק הזה של זמרי החפלות כמו דנוך. אולי אפור זוהר יהיה מדויק יותר.

יש לדנוך קול מצוין. הוא וירטואוז לא קטן, עם המבט החצוף והעליות והירידות של שירי הכפיים ובדיוק עם הרוך הדרוש לבלדות המתוקות, אבל הנה הוא מגיע לחפלה באור יהודה ובוחר להישאר בצד. הוא אומר ש"זה בסדר, שייהנו להם", ומתכוון - כך נראה לי - שהוא לא רוצה להעמיד את עצמו במדרגה שלהם. שאף אחד לא יערער במקרה על ההבחנה בין אמן כמוהו לחובבנים שברקע. החפלה עצמה מדשדשת די מהר, ודנוך מפטיר "טוב, אותו הכסף" ופונה ליציאה. לא ישי לוי, לא חיים משה, אבל בלעדיו זאת לא באמת חפלה. רק כמה אנשים ששרים.