"תודה על הכל. החלטתי להתאבד"

מחקרים טוענים שלא מומלץ להניח את הטלפון הנייד על השידה לצד המיטה. הנימוקים קשורים בדרך כלל לקרינה האלקטרו־מגנטית שעלולה לשרוף תאי מוח ולגרום לנזק בלתי הפיך. אני נוטה להמעיט בחשיבותם של מחקרים מהסוג הזה. כל החיים מספרים לי שאם משאירים שן בתוך כוס קולה היא נמסה, וששמונה שעות שינה רצופות חיוניות לתפקוד במהלך היום, אבל אני מתקשה להאמין שקולה, או העובדה שאני ישן חמש שעות בלילה, הם הדברים שבגללם אמצא בסוף את מותי. אני מתעלם מאזהרות המדע ומשאיר את הטלפון בהטענה מרחק הושטת יד מהכרית משום שאני מכור לאינסטינקט של קריאת ההודעות אגב מצמוץ אינטנסיבי בניסיון להשאיר את העיניים פקוחות.

"זה וינס טאקר. הוא יהיה האיש שלך", כך הוא הוצג בפניי בבוקר הראשון שלי כדירקטור בכיר לאסטרטגיה ופיתוח עסקי ב-MTV בניו יורק. חנוט בחליפת פול סמית חדשה שרכשתי יומיים קודם לכן בעלות משכורת חודשית (אבל שלחתי מיד לניקוי יבש כדי שלא יהיו ראיות להיותה חדשה לגמרי), וחמוש בתג עובד עם הלוגו של הרשת, לחצתי את ידו של ה"איש שלי". מזכיר - או ״עוזר אישי״ בשפת הפוליטיקלי קורקט של קורפורט אמריקה 2004 - שחום עור, שנראה בערך בגילי (מבוגר ממני בחצי שנה, כפי שיתגלה אחר כך), גבוה ושרירי, וחובש לראשו כובע של קבוצת הבייסבול השנואה עליי, הניו יורק יאנקיז.

אהדתי ליריבה המושבעת מבוסטון סייעה לנו לשקוע מיד בשיחה על נושאים שחשובים באמת, ולהדחיק מעט את המבוכה והאשם הגלומים במפגש בין מי שנחת בטבעיות לעמדת מנהל מחלקה, ובין משתכר שכר מינימום שמסתער על ההזדמנות לקבוע עבורו פגישות ולאסוף את החליפות שלו מניקוי יבש כקרש קפיצה אפשרי לקריירה. אחרי הכל, תסריטים כאלה מתממשים רק בהרצאות של משאבי אנוש וסרטים משנות ה-80 אבל לא בקומה ה-42 של גורד שחקים בטיימס סקוור. בימים הבאים הוכיח וינס נחישות לבנות את דרכו לצמרת בעבודה קשה ומאומצת, נטילת יוזמה והגדלת ראש, בעוד אני מקפיד לשלוח רמזים לכך שאופי וגישה יכולים לנפץ כל תקרת זכוכית - יותר מאשר תואר שני מאוניברסיטה יוקרתית, צבע עור או קשר קוסמי לצמרת ההנהלה, שלא מדברים עליו בגלוי, אבל חשים בו כמו פיל ענק בחדר בכל הזדמנות. למשל, כאשר לקראת סוף השבוע המנהלים מאחלים איש לרעהו "שבת שלום".

וינס השכיל להעשיר את אוצר המילים שלו ב"קווץ'", "אוי ויי!", "מענטש" ו"משיגנע", כאילו כדי להראות לי עד כמה הוא מתוחכם ושנון אבל בעצם כדי להזכיר לי שנולדתי לעם הנכון ולכן, ואולי רק לכן, אני הבוס והוא המזכיר. "בוא נקבל אותך לשבט", הצעתי לו מדי פעם, "יש לי בחדר מספריים, זה ייקח רק דקה". הוא מצדו היה צוחק במלוא גרון ומשרבב איזו בדיחה על כך שהוא לא מוכן לאבד את היתרון היחסי שהגנטיקה העניקה לו על פני הגזע השולט.

האיש שלי וינס לא נרתע מלהעלות אל פני השטח נושאים שאחרים בדרך כלל היטיבו להדחיק, ביטוי אחד מיני רבים לאינטליגנציה הגבוהה וחדות ההבחנה שלו. אבל בזאת, חוששני, התמצו כישוריו. במה שקשור לתיאום פגישות, טיפול באדמיניסטרציות והקלה עליי בטיפול השוטף בענייני המשרד, וינס התגלה כטורח במקום כעזר. אורחים הופיעו לפגישות בזמן הלא נכון, חדרי הישיבות הוזמנו לשעות שלא קשורות לאלה שנרשמו ביומן, הטיסות שהוא בחר לי כללו חניית ביניים של שעות, וכשהגעתי מרוט למלון, נוכחתי לא פעם לגלות שהחדר הוזמן בכלל לתאריך אחר.

לאורו של מסך הטלפון הנייד כתבתי לווינס תשובה קצרה. ביקשתי ממנו לשלוח לי בדחיפות את מספר הטלפון שלו והוספתי משפטים בסגנון "יש לי רעיון" ו"אני יכול לעזור", למרות שלא ידעתי אילו רעיונות יכולים להיות לי ושלמען האמת הניסיון הראה שלמרות רצון טוב מסוים מצדי, אין לי באמת דרך לעזור לו. אחר כך מצאתי את מספר הטלפון החינמי של קו לעזרה נפשית באטלנטה, ג'ורג'יה, המקום שבו גר בפעם האחרונה שהיה לי קשר איתו. פקידה מגושמת שנשמעת כמו שהיית מצפה שתישמע פקידה במשמרת לילה בקו תמיכה נפשית באטלנטה, ג'ורג'יה, אמרה שאם אין לי כתובת או טלפון, אין לה ממש איך לעזור, והיא רק מבקשת שאמשיך לנסות לאתר אותו בעצמי, בארבע בבוקר, מהמזרח התיכון.

שלחתי מייל גם לג'יי, פנסיונר יהודי שהיה בעבר דירקטור בקוקה קולה, שמושבה גם כן באטלנטה, ג'ורג'יה, ושאלתי אותו אם הוא יודע איך לאתר מובטל מקומי שנושא שם גנרי שבוודאי יש כמותו כמה עשרות אלפים בספר הטלפונים המקומי. ואז, אחרי שהגבתי בנחישות ובאסרטיביות בניסיון למנוע את התאבדותו הצפויה של ספק־חבר מהעבר הרחוק, נותרתי עם הפעילות שבה אני פחות מוצלח - ההמתנה.

בכל דקה שבה לא הגיעה תשובה להודעה ששלחתי לווינס, מצאתי את עצמי נובר בהיסטוריית הצ'אטים שלנו - היסטוריה קצרה כמו "רשימת האתלטים היהודיים הגדולים בכל הזמנים", בדיחה שווינס חזר עליה מדי פעם. הצצתי בפרופיל הפייסבוק שלו שלא עודכן כמה שנים, אבל כלל בין השאר תמונה של שנינו מתחבקים במסיבת הכריסמס של המשרד, וסרקתי מיילים מהעשור ומחצה מאז שהפסקנו לעבוד ביחד: מייל שבו הוא מבקש את עזרתי בשיפוץ מסמך קורות החיים שלו לאחר שעבר לאטלנטה והחל לחפש עבודה, מייל שבו הוא שולח אליי את רגשי השתתפותו לאחר שקרא ידיעה על משבר הקשור במשפחה שלי, ועוד אחד שבו הוא מרשה לעצמו לתת דרור לתסכול בן חמש שנים, ביום שבו היאנקיז הארורים שלו זכו שוב באליפות (האחרונה שלהם עד היום, תודה לאל).

את התסכול הזה הוא החל לצבור במהלך סדרת המשחקים בין הרד סוקס ליאנקיז.העליונות המוחלטת של היאנקיז לאורך עשורים רבים סיפקה לו ולי הזדמנות לבקר בצד הנגדי של המתרס: הוא מייצג את השושלת העשירה, השבעה, הפריווילגית, ואני את האנדרדוג המתוסכל ולמוד האכזבות. כשהרד סוקס הצליחו לשבור מנחוס בן כמעט מאה שנים, וגרמו לי את אחד מרגעי האורגזמה הספורטיבית הנדירים כל כך למי שנידון לאהוד דווקא את הקבוצה הלוזרית של אמריקה, ננעץ המסמר האחרון בסיכוי של יחסי העבודה של וינס ושלי לחצות את התהום המעמדית הפעורה בינינו.

למרות שבימים שלאחר הניצחון הגדול שמרתי על פני פוקר ולא הזכרתי את המשחק אפילו במילה, הבעת פניו הקפואה של וינס הסגירה את המתחולל בנפשו פנימה: הוא איבד גם את היתרון האחרון שהיה לו עליי. מרגע זה הפכה ההגעה לעבודה עבורו לבלתי נסבלת. שבועות ספורים לאחר מכן בישר לי שהחליט לעזוב את MTV כדי לקדם את הקריירה שלו במקום אחר, ואני מצדי הבטחתי לסייע לו כמיטב יכולתי והוספתי שההפסד כולו של הרשת, שלא יודעת לקדם אנשים מוכשרים למשרות שהם ראויים להן.

(צילום: iStock)

לאורך כל אותו היום, וינס לא ענה לי. פניתי לכמה חברים בניסיון להבין מי יכול לעזור לי לחפש על גשרים באזור אטלנטה גבר בן 40 פלוס, שאין לי את פרטיו, תמונה עדכנית שלו או ודאות שהוא אכן נמצא בסביבה, שמתכנן לקפוץ (?) אל מותו. רק לקראת ערב, שעת צהריים באטלנטה, הגיע אות חיים. במייל ארוך ומבולבל הוא תיאר לי את מר מצבו. הוא עובד כמפנה אשפה בחברה קבלנית שמשלמת לו תשעה דולר לשעה, אבל מכיוון שהוא חכם יותר מכל אלה שעובדים איתו (לזה אני יכול להאמין בקלות), ומכיוון שהוא מצטיין בעבודתו (בנוגע לזה הייתי דווקא מעט סקפטי), מתנכלים לו ומלינים את שכרו. הוא גר בדירת חדר עם שני שותפים, והחבר היחיד שלו בעולם הוא כלב ענק (הוא צירף תמונה), שלעתים אחד השותפים המכור להרואין מאיים להרוג.

וינס כמעט שלא דיבר. הוא היה חנוק מבכי. בשורות המעטות שלו הוא תיאר בפירוט את העוני ואת ההידרדרות המתמשכת באפשרויות התעסוקה שלו. ככל שדיבר יותר, התחוור לי שכל מי שבא איתו במגע יסווג אותו מיידית כלא שפוי. הציניות השנונה שלו מימי MTV התחלפה בהאשמות בוטות על קונספירציה נגדו מצד כל מי שבא עמו במגע. על קשר עם מעט קרובי המשפחה שהיו לו אין מה לדבר - גם הם חלק מהקנוניה הכללית.

סיכמתי עם וינס שאשלח לו לפטופ שעליו יוכל לעבוד מהספרייה העירונית, והוא יספק לחברה שלי שירותי בקרת איכות למאגרי תמונות דיגיטליים עבור שכר כפול מזה שהוא מרוויח עכשיו. וינס אסיר התודה הבטיח לי גם לפנות לקו לעזרה נפשית ולעדכן אותי על התקדמותו בעבודה. לא היו לי אשליות רבות שהעזרה שלי תחולל תפנית של ממש, אבל קיוויתי לקנות עוד קצת זמן ולהכניס לתמונה את גורמי הרווחה בתקווה שייקחו פיקוד על הסיטואציה.

הלפטופ הגיע. חבריי לעבודה דיווחו שווינס מבצע את המוטל עליו בצורה סבירה, גם אם בקצב מעט איטי מהמצופה, וצ'קים על סך כמה אלפי דולרים לחודש החלו להישלח אליו. לא משהו שאפשר להתעשר ממנו, אבל יותר טוב מפינוי אשפה. בחודשיים הראשונים הוא דיווח לי תכופות על שיפור במצבו, למרות שהמחלקה לעזרה נפשית של אטלנטה מאוישת, כך התגלה, במשתפי פעולה עם הקנוניה להוביל אותו להרוג את עצמו. הוא הצליח להתקיים ולחסוך מעט כסף, ובעוד חודש יעבור לדירת חדר לבדו. חברים? אין צורך, בשביל מה יש לו כלב.

נשמתי לרווחה והנחתי שאני עושה מעל ומעבר למען הנשמה האבודה שמשום מה בחרה לפנות דווקא אליי, אך בחודשים הבאים המצב החל להידרדר. וינס סיפר שגנבו ממנו כסף ושהשותף לדירה המכור לסמים לקח את הלפטופ ומכר אותו. הוא נאלץ לרכוש חדש בכסף שיועד לשכר דירה, ופינה את חדרו מחשש לחייו. הוא גר במכונית נטושה ביחד עם הכלב הענק. הוא עדיין פוקד את הספרייה העירונית מדי יום כדי לבצע את מטלות העבודה שלו אבל חושש מאוד שפקידי הרווחה יגיעו וייקחו ממנו את הכלב. אותו כלב, דרך אגב, אכל אתמול את ארוחת הצהריים של וינס, כך שלמעשה הוא לא צרך מזון כבר יממה.

המכונית, הכלב ווינס המתינו, כפי שקבענו, בפינת מגרש החנייה שמול "פונדקהרועים", מחסה לחסרי בית שתורים ארוכים של מבקשי חסד עומדים מולו בצייתנות ומבקשים לילה נוסף של מפלט מהקור ומהרעב שבחוץ. וינס והכלב האימתני לאקי אמנם לא יכלו להצטרף אליהם מכיוון שהמקום לא מתיר כניסה לכלבים, אבל הוא מצא לעצמו את שלד המכונית הנטוש בקרבת מקום, וכך היה יכול להצטרף מדי פעם לפחות לעמידה של שעתיים בתור כדי לקבל ארוחה חמה עטופה בנייר אלומיניום. הוא עדיין היה גבר תמיר, שרירי ונאה כמו שזכרתי אותו, אולם לא היה אי אפשר לטעות בכך שווינס של ההווה הוא גרסה נבולה של הגבר השנון והעוקצני שהכרתי. וינס ההומלס מאטלנטה שגר בשלד מכונית עם כלב ענק וחולק איתו את מעט האוכל שהוא עומד שעתיים בתור באפס מעלות כדי לקבל מחוץ לבית התמחוי, הוא גבר שאיבד כל תקווה להתקדמות המקצועית והמעמדית שהייתה לו בימי MTV.

בטיסה שעזבה את אטלנטה בבוקר המחרת ידעתי שביום שאחרי מותו של וינס אוכל לספר לכולם שעשיתי כל שיכולתי למענו, אבל ידעתי גם שבפעם הבאה שיחליט לשים קץ לחייו הוא לא ישלח לי הודעה מוקדמת. אני מניח שברחובות אטלנטה מוצאים לעתים חסרי בית שמתים מהקור, מרעב, מסמים או מכל סיבה אחרת. כנראה שלכל אחד מהם יש איזה סיפור, היסטוריה שעוברת בבחור צעיר שניסה לפתח קריירה בעולם האכזרי כל כך לאנשים מרקע וגזע מסוימים. מחקרים מדעיים מדברים רבות על הדיכאון כמחלה ועל הנסיבות החברתיות שמעודדות אותו, אבל כאמור הסבלנות שלי כלפי מחקרים כאלה היא מועטה. אני ממשיך להשאיר את הטלפון הנייד שלי בהטענה ליד המיטה, עדיין ממעיט בשינה, לא מתנזר משתיית קוקה קולה, ועדיין נזעק לבדוק מיד הודעות, גם באמצע הלילה. לך תדע, אולי זה עניין של חיים ומוות.