5 תרופות למחלות של הכדורגל הישראלי
1. מבנה אחיד לליגות
רק בחודש שעבר התבשרנו שבהתאחדות לכדורגל הולכים לשנות שוב (בפעם ה־60 בערך מאז קום המדינה) את מבנה הליגות ולהחזיר לחיים את הליגה הארצית — השלישית בחשיבותה. הכל קורה ברקע הדיון הבלתי נגמר על צמצום מחודש של מספר הקבוצות שמשחקות בליגה הראשונה ועל שינוי המבנה המסתמן של הליגה השנייה.
הדיון המאוס והבלתי נגמר הזה הוא אחת הרעות החולות של הכדורגל שלנו. התקופה הכי טובה של הכדורגל פה הייתה — בלי ספק בכלל — הליגה של 16 הקבוצות שרצה פה ברצף מאז 1964/65 ועד 1986/87 (למעט שנתיים באמצע הסבנטיז, וגם זה רק בגלל יותר מדי מכירות משחקים שזעזעו את אמות הסיפים). ב־20 מ־22 העונות האלה שיחקו פה במבנה אחיד: ליגה של 16 קבוצות, שני סיבובים, 30 מחזורים בעונה. אחר כך הרגו את הליגה עם הקטנה ל־14 ואז ל־12 קבוצות, אבל מ־1994/95 ועד 1998/99 חזרו לליגה של 16.
ומה קרה בשנים האלה, של ליגה גדולה וגמישה עם חוקים ברורים? מאמנים פחות חששו לשתף שחקנים צעירים, והנבחרת הרוויחה מזה כמעט באופן מיידי; קבוצות בחרו לשחק הרבה יותר התקפי, וממוצע השערים עלה משמעותית (למעט בחמש השנים הראשונות של שנות ה־70); קיבלנו לא מעט משחקים שהפגישו במחזורים האחרונים טוענות לכתר עם קבוצות תחתית לחוצות (עם זאת, זה קרה לצד משחקי סוף עונה בין שתי קבוצות שהלכו לים בפברואר); ובעיקר, לא היינו צריכים להסתבך עם דירוגים ומיקומים כמו בשנות הפלייאוף האחרונות. הפלייאוף, אגב, נוצר כדי להכניס עניין לליגה, אבל אנחנו יכולים לראות השנה יפה מאוד כיצד הוא נכשל, והליגה גמורה כבר מנובמבר. תחזרו למבנה אחיד של 16 קבוצות בשני סיבובים, זה יעשה טוב לכדורגל פה.
2. מסחור של ההתאחדות לכדורגל
חמש דקות הליכה מפרידות בין משרדי מנהלת הליגות לכדורגל למשרדי ההתאחדות. חמש דקות הליכה ו־45 שנה בערך. בזמן שמנהלת הליגות לקחה את תדמית הכדורגל הישראלי והעיפה אותו בטיל אל המאה ה־21, העמידה את המוצר בשורה הראשונה מבחינה מיתוגית ומסחרית, בהתאחדות לכדורגל עדיין מתנהלים כמו אגודה עותומנית.
כל מיני פונקציונרים שקיבלו דרך קומבינות בעירייה תפקיד בקבוצות של ליגות נמוכות נשלחים לכהן בהנהלת ההתאחדות (הרשות המחוקקת של הכדורגל בישראל, כן?), וחלקם עשויים להתברג דרך הסדרים כאלה ואחרים גם למזכירות (הממשלה של הכדורגל, בכלל תענוג). מוסדות השיפוט של ההתאחדות לא מסוגלים להבין את הבסיס של אהדת הכדורגל ומתעסקים בסנקציות ארכאיות ומעייפות כמו משחקי רדיוס ללא קהל. איגוד השופטים סבל עד לאחרונה מריח נוראי של עסקנות. הכל נורא מיושן.
צריך לומר בכנות וגם לברך על כך: בין כל התקנונים העתיקים וההתנהלות שמתאימה לשנות ה־50 יש במסדרונות של אבא הלל 299 לא מעט אנשים מלומדים, מוכשרים, מבריקים אפילו. אבל המנגנון חזק מהם, והיכולות שלהם מתבזבזות בים הבינוניות הכללי שבו צפה ההתאחדות. לכן הגיע הזמן להפריט אותה, לשמור על כוח האדם הטוב, להקליל את הכל ולהתאים אותו לימינו אנו. הכדורגל לא יצליח פה לעולם בלי זה.
3. הפחתת שידורים
נכון שחלק מהקריאה לקידמה כוללת גם הסתנכרנות מלאה עם מהפכת שידורי הספורט שעוברת על העולם ב־15 השנים האחרונות, ונכון שלחזור לימים של לפני 20 שנה — שבהם רק "המשחק המרכזי" היה משודר בשידור ישיר — זה לא משהו שבא בחשבון. אבל בחייאת, ברגע שאנחנו משדרים כל משחק מליגת־העל אנחנו עושים כמה וכמה עוולות למוצר. הראשונה והמרכזית היא שכדורגל ברובו הוא משחק משעמם. כן, גם כשיש הרבה קהל ביציע, ועל הדשא יש שתי קבוצות "גדולות".
תיקו 3:3 יכול ליפול גם בין רעננה לאשדוד, ותיקו 0:0 נטול מצבים יכול לבוא בקלות גם בדרבי של תל אביב — וזה סבבה, זה הכדורגל. אבל כשאנחנו משדרים את כל המשחקים, אנחנו צריכים להבין שבדרך כלל חמישה מתוך שבעה יהיו — איך נאמר — לא קלים לצפייה. והאדם הסביר שיושב לראות שלושה־ארבעה משחקים מליגת־העל בשבוע אומר לעצמו, ובצדק, מה? מה ראיתי עכשיו? ולמה?
בעיה שנייה היא שאין מספיק שדרים ופרשנים טובים וראויים בישראל. בלי להיכנס לשמות, ואפילו שבפעם הקודמות דווקא כיכבו פה לא מעט חבר'ה, פשוט נאמר שהרמה לא טובה. ואז אתה יושב מול הספה, ושומע אנשים בינוניים מינוס מבקרים בידענות יומרנית פעולות בינוניות מינוס של כדורגלנים בינוניים מינוס, ואומר לעצמך, יש מצב שהבנאדם הכי בינוני מינוס בכל המשוואה הזו, זה אני? הרי הפרשן עושה את הכסף שלו, השדר עושה את הכסף שלו, הכדורגלן בוודאי שעושה את הכסף שלו — ומה אני? מה איתי?
ובינינו, גם פעם הכדורגל פה לא היה להיט. יש מצב שתמיד זה היה אותו דבר. אבל אז יכולנו לפנטז, להשלים בעיני רוחנו את הנקודות החסרות, למלא בדמיון ובתשוקה את החורים בעלילה. לכן הצפה של השוק בשידורים היא דווקא רעיון לא טוב. תורידו את המינון, תקבעו מפתח שוויוני והוגן שלא יקפח אף קבוצה, ותשדרו רק חלק מהמשחקים.
4. מאמני נוער מקצועיים
מכל הדברים שחסרים ויכולים לשפר פה את הכדורגל, אולי זה בעל המשקל הגבוה ביותר — וגם היחיד שבו דברים מתחילים לזוז בכיוון הנכון. נדמה שאין תחום בכדורגל הישראלי שנשפכו על הנחיצות שלו יותר מילים מאשר זה של מאמני הנוער המקצועיים. עד לפני כמה שנים היו שחקנים עולים לבוגרים בלי שהם יודעים לעשות פעולות בסיסיות, בלי שיש להם הבנה מינימלית של הוראות טקטיות. כל מה שהיה צריך זה להיות מוכשר וטוב עם הכדור.
למרבה השמחה, זה פחות ופחות קורה. קבוצות הליגה הראשונה מתחילות להבין את זה, וגם בליגה השנייה כבר יש מגמה של החתמת אנשים רציניים למחלקות הנוער ובניית מערכות רציניות למדידת נתונים וניתוחם. "אנליסט" נהיה כלי עבודה חיוני לא רק במחלקת הבוגרים אלא גם במחלקות הצעירות יותר.
נכון שהעסק עדיין בחיתוליו ויש הרבה חפלפ. אבל גם המאמנים הצעירים יותר, אלה שמשתפשפים בנוער, יודעים מה הם רוצים ואיזה כוח אדם נוסף נדרש להם כדי לשמור על רף המקצוענות שהם רוצים לשדר. כמובן שלהגיע למקום שבו נמצאות קבוצות רציניות באירופה — שבראש מערכות הנוער שלהן עומדים אנשים שהם לא רק פיגורות כדורגל אלא מקצוענים — ייקח לנו עוד זמן, ובינתיים נדיר למצוא מאמן בקבוצת נוער שיכול לגמור את החודש מהמשכורת שלו. אבל כאמור, זו המגמה המסתמנת, ונראה שלשם אנחנו הולכים — ובסוף גם נגיע. כמובן שאם הייתה דרך רגולטיבית לכפות את זה על הקבוצות, זה היה נהדר. אבל זה באמת מדע בדיוני כרגע.
5. שיפור חוויית האוהד
אחרי שני האסונות הגדולים שפקדו את הכדורגל האנגלי במחצית השנייה של שנות ה־80 — השריפה המחרידה באצטדיון של ברדפורד סיטי במאי 1985 שגבתה את חייהם של 56 אוהדים, והמוות הנוראי של 96 מאוהדי ליברפול באסון הילסבורו באפריל 1989 — הוקמו בבריטניה שתי ועדות חקירה. אחת המסקנות של החשובה מבין שתיהן, זו של הלורד טיילור, קבעה (לא במילים מפורשות כמובן) שהגיע הזמן להפסיק להתייחס לאוהד הכדורגל כאל אויב של הממסד. אוהד הכדורגל הוא, בסופו של דבר, לקוח.
האסונות של האייטיז זירזו את הקמתה של ליגה מקצוענית באנגליה — הפרמייר ליג — וגם החישו שורה של תהליכים שהיטיבו עם האוהד. סילוק יציעי העמידה המיתולוגיים, שיפור קיצוני של השירות שהוא מקבל במגרש וכו'. הכדורגל האנגלי שאנחנו מכירים היום — טסים אליו ונהנים ממנו גם דרך המסך — הוא ממש לא מה שהיה לפני 30 שנה. מצב טוב שלדור שלנו אין באמת יכולת להבין עד כמה השינוי היה קיצוני.
אצלנו, ברוך השם, לא קרו אסונות ברמה הזו. אבל אצלנו, בסופו של דבר, האוהד הוא התחנה האחרונה בשורה, האחרון שמקבל משהו. הוא מובן מאליו — אצל בעלי קבוצות מסוימים האוהד הוא אפילו עול. זה חייב להיפסק.
אם אנחנו רוצים אנשים במגרשים, הגיע הזמן לשים אותם ראשונים בשורה. הגוף היחיד שמנסה לעשות את זה הוא מנהלת הליגות, שם מבינים עד כמה ב־2019 הדבר הכי חשוב הוא חוויית הלקוח. אבל המנהלת לא לבד, ועד שבעלי הקבוצות, מתכנני האצטדיונים (תראו איך נראה בלומפילד החדש, בחייאת), מתכנני דרכי הגישה, הספונסרים וכו', לא יבינו את המצב, לא יפנימו את הבעייתיות שבו ולא יתחילו לפעול כדי לשנות אותו — האוהד יישאר אחרון בתור. ומאחר שכבר יש לו לא מעט חלופות, אל תהיו בהלם כשתאבדו אותו. חבל.
לפנייה לכתב/ת 
