הבנטלי של השכן

קונטיננטל GT - הדגם הזול של בנטלי - רופד בעורות של 15 פרים וצויד בכל מה שצריך כדי להרגיש עשיר וחסר דאגות. אז למה הוא מזכיר לקושמרו דווקא את הסיאט שלו?

דני קושמרופורסם: 16.04.19 , 10:18

איזו אכזבה! אני יודע מה אתם חושבים לעצמכם — מי יכול לפתוח ככה מדור על יצירת אמנות ממונעת כזו? אבל נראה אתכם מקבלים תפלצת מוטורית שכזו לנהיגה בכבישי 60 קמ"ש מפוקקים שהופכים להיות סוג של התעללות. מזוכיזם. הומור בריטי מסוג משובח שבו מתעמרים בעיתונאי מהלבנט וזוכרים לו שעד לא מזמן שלטו בו האדונים מהמנדט.

הייצור של הקונטיננטל GT החל ב־2003 והוא, למעשה, הדגם החדש הראשון שיצא משערי המפעל בעיר הקטנה קרו (Crewe) אחרי שנקנתה בידי פולקסווגן. ובואו נדבר רגע על המפעל הזה, כי בכניסה אליו מקבל אותך מחסן בגודל של חצי אולם כדורסל, עמוס בגזרי עצים יקרים בני מאות שנים — אגוז ואלון וטאמוֹ אַש, מאוסטרליה, הוואי וסין, הכל בריח יער משכר — רק לשים באמצע כורסה, לעמעם אורות וכוס סינגל מאלט, ואין יותר צרות. המומחים של החברה, מתברר, מסתובבים על פני הגלובוס ומחפשים את החתיכות הכי יפות. העץ הזה יעבור ארבעה שבועות של ליטוש וציפוי (ועוד ציפוי) עד שיהיה מוכן להיות מונח במכונית עצמה. לפעמים יש תקלות — במחסן תלוי לתפארת לוח שהלקוח קצת פחות אהב: לוח שבו, איכשהו, בדיוק במקום שמכסה את כרית האוויר הקדמית ייצרו הטבעות שבעץ צורה שמזכירה גולגולת, לא בדיוק הנוסחה לתחושה נינוחה וחסרת דאגות.

משם אנחנו צועדים למחלקת העור, שנלקח רק מפרים זכרים — שגדולים יותר מהנקבות ועורם עבה יותר — ומספקים עד חמישה מ"ר של עור כל אחד. כדי לצייד את הריפוד בדגם הפאר של המולסאן יצטרכו לעתים 17(!) פרים כאלה לתרום את חלקם. כ־20% מעובדי המפעל הם נשים — רובן במחלקת תפירה גדולה. כדי לצפות את ההגה, למשל, צריך ארבע שעות עבודה. בזו אחר זו נבנות מול העיניים בנטלי חדשות, כל אחת שונה מקודמתה. רכב Mulsanne מפואר ומוארך, או Bentayga, רכב ה־SUV של החברה, בצבע ורוד מזעזע. סין היא האחד השווקים הגדלים של החברה, ואחד מעשיריה חשב כנראה שאהובתו תהיה מרוצה.

להבדיל ממכוניות קודמות של בנטלי, ה־GT הייתה זולה יותר ובייצור המוני יותר, עד כמה שאלפי רוכשים יחידים עושים אותה נפוצה. הדבר הייחודי ב־GT היה שאותה לא נותנים, כמו דגמים אחרים של בנטלי, בידיו של נהג שכיר. ממנה נהנים לבד. אותה אתה קונה כדי לנהוג, לא כדי לשבת במושב האחורי, שכמו בכל מכונית GT הוא לא תענוג גדול.

והנה אני איתה כאן, לגמרי לבד, בגבעות המוריקות במיקום שנקרא "אי שם באנגליה", ומשהו מוזר קורה לי. המכונית הזו היא סוג של פסיכולוג, של טיפול תרופתי, התחושה היא שהיא עושה לך משהו לאישיות. אני שם לב שמשהו בחוסר המנוחה הטבעי שלי קצת נרגע, עד כדי כך שמישהו שאני לא מכיר לקח את האצבע שלי ושם מוזיקה קלאסית ברדיו. ואני לא אוהב לשמוע מוזיקה קלאסית.

עם הכניסה המכונית מושיטה אליך את חגורת הבטיחות, מערכת הסאונד המשובחת של naim, על ששת הרמקולים שלה, מנגנת ברחש וגם ברטט — משום שכמה מהרמקולים חבויים בתוך המושב עצמו מתחת לישבן, אותו מושב שמתחיל לערוך מסז' עדין בגב. ואולי זה ריח העור (בצבע בורדו בדוגמת Cricket Ball, בטח רציתם לדעת) שמקיף אותך מכל כיוון — עור שבמקרה הזה תרמו כ־15 שוורים ("רק מבהמות שהיו גם כך בדרך לשחיטה לבשר!", מזדרז הבחור מבנטלי להיות פוליטיקלי קורקט). ייתכן שהשלווה נובעת מהעץ הנפלא ("עץ מדרונה מספרד בגימור כהה של פסנתר שחור") שנמצא בחזית הדשבורד (שהוא כמובן — כמובן — "רק מעצים שכבר מתו!"). אין ספק, להיות עשיר, או לחשוב שאתה כזה לכמה רגעים, זה מאוד מרגיע.

והנה עוד דוגמה: לוח השעונים בפנל המרכזי הוא בעל שלושה שעונים אנלוגיים, השמאלי שבהם מראה את הטמפרטורה שאותה חווים פשוטי העם שנמצאים מחוץ למכונית. המחוג, כשהוא במצב מאונך, מצביע בדיוק על 20 מעלות. מדוע? משום שאם יסטה מעט ימינה יידע הנהג שבחוץ חם ונעים, אבל אם ינוע קצת שמאלה, ישכיל הנהג לדעת מיד שבחוץ קריר מעט ועליו לקחת בצאתו את ז'קט הטוויד המשובח שלו. ככה, פשוט, הכל כדי שהנהג האמיד לא ייאלץ לייזע את מוחו במחשבה מיותרת בזמן שהוא מהרהר אם לקנות את האי ליד מאוריציוס או סתם לאן לצאת עם חברתו הדוגמנית.

וזה ממשיך. לחיצה על כפתור, והשעונים האנלוגיים מסתובבים פנימה וחושפים החוצה צג דיגיטלי. המממ, אני גם ג'יימס בונד. בונד רגוע מאוד. למעשה בספרים של איאן פלמינג בונד נוהג בבנטלי — מה־4.5 ליטר ב"קזינו רויאל" ועד הטייפ R ב"כדור הרעם". בסרטים החליפו אותה באסטון מרטין, שכנראה שילמו קצת יותר. ובינתיים במכונית עוד משהו שנראה כאילו הגיע מהמעבדות של Q: על הצג, חוץ ממערכת ניווט סטנדרטית, אפשר לראות משהו מדהים למדי: שש המצלמות שסובבות את הרכב מייצרות תמונה וירטואלית שכאילו מצולמת על ידי רחפן שנמצא מעל המכונית. ואין רחפן.

זו מכונית ענקית. כמעט חמישה מטרים לאורך, יותר משניים לרוחב ושני טונות לעומק. לך תסתדר עם זה בכבישים הצרים נטולי השוליים שבהם בנוסף להכל אתה נוהג בצד ההפוך (המכה הקטנה בג'אנט שמאל הקדמי — זה בגלל שהמדרכה קפצה עליי). המראה שלה מעורר השתאות. ממש פסל מוטורי בתנועה. היא כל כך יפה שאתה מתקשה להתרחק ממנה, מתענג על כל רגע שאתה יכול להביט בה מבחוץ, ואני מוצא את עצמי קונה את הקפה בתחנת הדלק, ובמקום להיכנס פנימה מתיישב על המדרכה כדי להסתכל בה. החזית האגרסיבית, המוחצנת, הזנב בתצורת קופה ומשיחות המכחול שיוצרות בליטות מעל הצמיגים האחוריים. תענוג.

בצדדים כבשים שמנמנות שרועות באחואים ירוקים בלתי נגמרים. מחטט במצבי הנהיגה, יש שלושה מהם: "ספורט", "קומפורט" ומשהו שיש אותו רק כאן כי הוא נקרא מצב "בנטלי" — שאמור כמובן להיות הטוב מכולם. מחפש מקומות כדי לחוש קצת את העוצמה האדירה של המכונית הזו — מנוע V12 שיש בו, צריך לומר את זה גם בקול, שישה (!) צילינדרים בנפח 6,000 (!!) סמ"ק, שמנפקים 626 כ"ס (נגמרו לי סימני הקריאה). עם עוצמה כזו כל כיכר הופכת למקום שבו תהיה זריקת זנב קטנה, כל ישורת כפרית נטולת מכוניות היא מפגן תאוצה והזדמנות לשמוע שוב את המוזיקה הנהדרת שהמנוע העצום הזה יודע לייצר.

בסוף, רגע לפני שאני מחזיר את היצירה עם השם בעל המסורת המפוארת והמחיר שאין סיכוי שאצליח להרשות לעצמי, אני מבין פתאום מדוע המתגים בהגה היו כל כך ברורים לי לתפעול, איך קרה שהם היו מוכרים כל כך לאזייאתי הפשוט שנוהג ביומיום בסיאט ליסינג? ובכן, הרבה מהכפתורים, ובעיקר הסידור שלהם, דומים משום שבסופו של דבר הקונטיננטל, כמו הסיאט, היא בת לתאגיד הענק של פולקסווגן. אז בפעם הבאה ששואלים אותי באיזו מכונית אני נוהג, אענה באגביות של בן אצולה: נו, משהו מהמשפחה של בנטלי.