עבודת נמלים
המקום החדש של אריאל לייזגולד מגדיר מחדש את המילה "אקסטרים"
ליסבון, מוצאי שבת. אני חוגג את קבלת הדרכון הפורטוגלי שלי בקוקטייל בר של קבוצת מיקסולוגים מקומית, חבורה של אנשים צעירים שתפעלו עד לאחרונה גם את בר הקוקטיילים במתחם "טיים־אאוט" הומה התיירים שבעיר. אני מספר שאני מתל אביב — ומיד מקבל כבוד כאילו סיפרתי לחבורה של שחקני פוקר ביתיים שגדלתי על הסטריפ בווגאס. כשעולה בשיחה השם אריאל לייזגולד, הופך הכבוד להערצה: "אריאל איז א ג'ינייס", פוסק אחד מהם, ולי לא נותר אלא להסכים. ערן זהבי? עומרי כספי? גל גדות? לפחות בסצנת הקוקטיילים העולמית, יש ישראלי שהוא יותר נערץ.
אני מודה שהפתיחה הזאת מתלהבת, אבל אם יש מישהו בסצנת חיי הלילה של העיר הזאת — שמתרחקים ממני משנה לשנה — שמסוגל לגרום לי להתלהב, הרי זה לייזגולד. הוא היה האיש שהצליח לגרום גם לגברים כמוני, שעבורם המקסימום קוקטייל היה קרח בוויסקי, ללגום מכוסות מקושטות וצבעוניות. והוא האיש שלקח בכל פעם את חוויית הבילוי צעד אחד קדימה. אם הייתם בבל־בוי שלו אי פעם — והרגשתם כאילו לקחתם MD עוד לפני שהספקתם לשתות אפילו כוס אחת של מי ברז, כדאי שתהיו מוכנים להלם אמיתי. המתחם החדש שלו, "פנטסטיק", הולך להעיף לכם את הסכך בחוויה ויזואלית, עיצובית ופסיכדלית עוד לפני ששתיתם קוקטייל עם זחלים, תולעים ונמלים (ותכף נשתה כאלה, אני מבטיח).
נתחיל מהעובדות היבשות: כבר שלוש שנים שלייזגולד מסתובב סביב המתחם הזה שברחוב צידון (שמקשר בין דיזנגוף לבן יהודה בחלק הצפוני שלהם, סמוך לכניסה לנמל) כשהוא בטוח שאוטוטו, תוך חצי שנה, הוא פותח. בינתיים הוא הספיק לפתוח לא הרחק מכאן את "הוטל דה ויל" הכיפי והסולידי משהו — בהשוואה למרבית עסקיו — והפרויקט שזכה לשם "פנטסטיק" הלך והתרחק ככל שהתקרב אליו. בחודש שעבר נפתח להרצה החלק הקולינרי של המתחם, ואם לא חל שינוי של הרגע האחרון, הרי שבין הזמן שבו הדברים האלה נכתבים ועד לרגע שבו אתם קוראים אותם, נפתח גם בר הקוקטיילים.
המקום החדש מחולק לשני אגפים: הטי־רום, שנראה כמו גן טרופי גרוטסקי משהו (יש בו מזרקה של מלאך קטן שמשתין ג'ין. כן, אתם אשכרה ממלאים כוסית מהפיפי שלו), ובו אוכל עילי, מוקפד ומעוצב שבמבט ראשון נראה מנוגד לריהוט הגן המסוגנן. תפריט הקוקטיילים כאן מבוסס על עשרה עיקריים, ויש גם קוקטיילים־פונצ'ים שמזכירים מסיבת תה, כמו קוקטייל לחלוקה שמוגש בתוך קערה שהיא בעצם מטרייה הפוכה, ועוד. אם מישהו כבר אכל בבראנץ' של הבל־בוי, אזי יש לו רפרנס לא רע למקום החדש. רק שכדי להגיע לטי־רום, צריך לעבור במסדרון שנקרא לו "מרחיב תודעה" שממנו אפשר לצאת הן אל הבר והן אל המסעדה — והאמינו לי שתרצו להיות בשניהם: עם דרינק לפני האוכל או אחריו.
הבר של הפנטסטיק נקרא "בול רום" והוא לוקח את הקינקיות שמעריצי לייזגולד מכירים מהבל־בוי שני צעדים קדימה, למחוזות שעל סף הטירוף. המארח במקום הזה הוא בובה של ארנב שנקראת "מיסטר פנטסטיק", ואם אתם מכירים מישהי שעקבה אחרי ארנב והגיעה לעולם פסיכדלי, זה ממש לא במקרה. על הקירות תלויות עבודות של אמנית פסיכדלית בשם אירנה אייזן שלייזגולד מצא בטבריה (ניתן לרכוש את הציורים שעל הקירות, כך שמדובר אפילו בגלריה, אם תרצו), אבל הארט האמיתי כאן הוא חוויית הבילוי.
מיד נגיע אל הבר, אבל קודם כל נתעכב קצת בשירותים ובחדר העישון. השירותים כאן ורודים כמרשמלו — ולפני שנכנסים אליהם אתם מוזמנים לנשוף על נר וירטואלי ולהביע משאלה. את מה שקורה אחרי שנושפים על הנר, נשאיר לכם לגלות לבד. המחיצה בין הכיורים בשירותי הגברים והנשים לא באמת קיימת, כך שלמי ששוטף ידיים ליד הכיור, לוקח כמה שניות להבין (במיוחד אם שתיתם משהו לפני כן) שמה שנראה כבבואתו במראה, היא בעצם אדם אחר.
אם הפטנט הזה מזכיר לחסידי הז'אנר את הבל־בוי, הרי שהחדר הבא מדגים עד כמה לקח לייזגולד את חוויית הבילוי שהכרנו קדימה: חדר העישון נפתח כחדר סודי ומוסלק בקיר (מישהו אמר "באטלר" — הבר בתוך בר מהבל־בוי?) וכשנכנסים אליו, התחושה היא בין צינוק לחדר מתים: מיטות ברזל, אזיקים, קירות מצופים בחרסינה. בקצה נמצא חדר קטנטן וסודי אף יותר. בלי לפרט, אומר רק שביום שבו אכיר מישהי שארצה להרשים, אבל ממש, אשתמש בכל קשריי כדי לדבר על לבו של לייזגולד שיאפשר לי שימוש בחדרון הקטן.
תכף נגיע לבר, אבל עוד קודם לכן, אני חושב עוד קצת על בעל הבית של המתחם הפסיכי הזה ולא יכול לתהות מה אצלו גדול יותר, המוח או הביצים. את המוח כבר הבנתם — אין לי ספק שאלמלא היה מפליא לערבב קוקטיילים, היה לייזגולד מביים אופרות או מחזות זמר. היכולת שלו לשלוט על כל פרט בחוויית הבילוי ולהפוך אותה למשהו שלא רק שהוא לא מוכר בישראל, הוא לא מוכר גם בעולם — מסבירה את העובדה שאפילו ברמן בפורטוגל מתעלף כשאני מזכיר שאני מכיר אותו.
לגבי הביצים, ובכן — בתוך עמי אני יושב, ומכיר מקרוב את מצוקת המסעדנים, את ההוצאות הכבדות, את התעלקות כל גוף אפשרי על כיסם, את כוח האדם הירוד של בני דור המילניום שעומד לרשותם. על רקע נתוני הפתיחה העגומים האלה, נדמית התעקשותו של אדם אחד להקים מתחם, לתכנן ולבנות אותו במשך שלוש שנים בעיר שבה שנה היא נצח, כטירוף מוחלט. ועכשיו חברים, אל הבר.
אני כמעט מתפתה שלא לכתוב כלום דווקא על החלק שלכבודו התכנסנו, כי בא לי שתחליפו אלף מילים שלי בתמונה טובה אחת. ובכל זאת, קצת כיוון כללי: יש פה מרקחות ותמציות מפירות ופרחים — כמנהג המיקסולוגים בימינו שלא להתבסס רק על בסיס אלכוהולי מוכר, אלא לחזק את הדרינק במרכיבים ייחודיים שאיש זולתם לא יוכל לחקות. לייזגולד, שבמידה רבה היה בין מחוללי הסצנה הזאת, הלך פה עוד קצת אל מעבר לאופק. אני לא מתכוון להגשה המופרעת — עוד בבל־בוי ראינו קוקטיילים שמוגשים באמבטיה עם ברווזוני גומי קטנים — אני מתכוון למרכיבים. לייזגולד הצליח להפגיש כאן בין מיקסולוגיה לסופר־פוד: פטריות נדירות, אצות, זרעים וחרקים.
לנוכח הסעיף האחרון גם אני הרמתי יותר מגבה אחת: "חרקים הם מזון העתיד", אמר לי לייזגולד, כאילו בתות שדה עסקינן, ומיד רקח לי קוקטייל שנועד להסביר את הכוונה: טיו־פסטר, כלומר הדוד פסטר, הוא קוקטייל מופרע על בסיס מזקל מעושן שנשטף עם עלי קפיר־ליים ותובל ברוטב סרירצ'ה שמוכן במקום על בסיס צ'ילי חריף ואננס. הקוקטייל מוגש בתוך גולגולת, אבל החלק המופרע עוד לפנינו, כי את הגולגולת מכסה צמר גפן מתוק שבתוכו פזורים תולעים וזחלים מיובשים, כשמעל הכל נבזק מלח אטלנטי מעושן. כן, כן, שמעתם נכון — והכל אכיל ולגים ואפילו טעים מאוד (אם תהיתם, לזחלים יש טעם של גרעיני חמנייה. נשבע לכם).
כדי להמתיק את החמצמץ־מעושן־חריף הזה, לייזגולד מגיש לי מיד כוס בצורת דונאט. אם הקוקטייל הקודם שאב את ההשראה ממשפחת אדאמס, הרי שמר פלנדרס, כך קוראים לקוקטייל המתקתק הזה, הוא כולו הומאז' לשוקו החם שמכין פלנדרס הסחי לבארט בסרט על משפחת סימפסון. כאן הבסיס הוא רום שטוף בחמאה ותמצאו בו גם מרשמלו, נשיקות שוקולד הרשי קטנות, קצפת וקינמון. לייזגולד מזהה את המצוקה הקלה שלי נוכח המתיקות (הטעימה מאוד לכשעצמה) ומיד מתקין לי את הדרינק שנקרא בול־רום ביוטי (מרמז ליפה והחיה): ג'ין מתובל בתותי עץ מיובשים.
בין לבין הוא נותן לי לטעום ממה שהוא מכנה קוויאר העתיד: נמלים שחורות מיובשות. אם הזחלים הזכירו לי טעם של גרעיני חמנייה, הרי שלעומתם הנמלים מרשימות בהרבה. יש להם טעם אדמתי ומעושן קלות, עד שאני כבר לא יכול לחכות ולראות מי יהיה השף שיעשה בהן שימוש לאוכל, ולא רק לקוקטיילים. למרבה הצער, מכיוון שהבר עדיין לא נפתח אפילו להרצה, אין ללייזגולד את המרכיבים להכין לי קוקטייל שמכיל נמלים.
זה השלב לחלוק עמכם תסכול קטן: לא משנה עד כמה אהלל, אקלס, אפאר ואשבח, כל מה שאכתוב כאן לא יצליח להעביר את התחושה שמישהו כאן לא משחק לך רק עם בלוטות הטעם אלא גם עם הרצפטורים במוח. כשלייזגולד פתח את הבל־בוי להרצה, אמר לי מישהו בשיא הרצינות, "אחי, נראה לי אפילו אם אתה מגיע לפה עם חמותך, יש מצב שבסוף הערב אתה מזיין אותה". אז הדימוי אולי יותר מדי קינקי, אבל באמת יש משהו מחרמן בטירוף במקום שכזה. אז אם התמונות יצליחו להעביר את הרושם, דיינו. אם לא, פשוט תיאלצו להתלבש יפה, לקחת איתכם את בת הזוג שהכי חשוב לכם להרשים בעולם ולבוא למתחם פנטסטיק, כדי לתת למר פנטסטיק הארנב לקחת אתכם לעולם שכולו פנטזיה בבול־רום — או אם אתם רעבים ומהוגנים מעט יותר, בטי־רום — בר הקוקטיילים שהייתי אומר שאין כמוהו בישראל, אבל אני די בטוח שאין עוד כמוהו בעולם.
לפנייה לכתב/ת 
