עסקי אוויר
גיא פירסט הגיע עד גוט טאלנט בריטניה בזכות היכולת להפיק צלילים של פלוצים מכפות הידיים
ספק אם שכניו של גיא פירסט, דיירי בניין ישן ומנומנם במרכז רמת גן, יודעים שבקומה השנייה גר כוכב בינלאומי, אמן בתחומו. בעלי האוזניים החדות אולי שמעו רסיסים מיצירותיו דרך הקירות, אבל הם בוודאי חשבו שזה משהו אחר. הייתה שכנה אחת, ייקית מבוגרת בשם שרה, שנהגה לשלוח לאביו של גיא בן ה־26 פקסים עם תלונות מפורטות על הרעש שהוא עושה, אבל היא בכלל הוטרדה מדלת הזזה מרעישה. אם הייתה שומעת את האמנות שלו היא בטח הייתה שולחת פקס למשטרה. זה בסדר, זקנים לא יבינו שיש כאן רוקסטאר מסוג חדש, כי גיא פירסט הוא אמן פלוצים מהיד.
אני מתכוון לכל מילה. גיא פירסט עושה אמנות נהדרת, טיפשית, מצחיקה ומרשימה בו זמנית — והכל בעזרת צלילי נפיחות יד. מתיאור בכתב זה עשוי להישמע כמו תעלול פשוט של ילד בגילאי היסודי, ואכן כך זה התחיל, אבל פירסט שייף את הכישרון המטופש שלו לדרגת אשף. עם כמעט 20 שנות ניסיון, הוא מנגן כמו פסנתרן מחונן — אולי בעצם חצוצרן — ומפיק מעשר אצבעותיו מנעד צלילים מרשים שיכול לשחזר שירי מטאל באותו הדיוק שבו הוא מנגן בריטני ספירס. למעשה, כשהוא מצמיד את ידיו ונופח יצירה מוזיקלית מורכבת, ברור לי שעד שמישהו יוכל להוכיח אחרת, הוא פלצן הידיים הטוב בעולם כיום. ותאמינו לי, חיפשתי.
האמנות הסודית של נפיחות היד היא לא בדיוק כישרון שמלמדים ברימון, ובכל הנוגע לשליטה מוזיקלית מדובר באחד מהאמנויות הכי קשות ללימוד במיומנות גבוהה. כדי להפיק מגוון צלילים רחב ובאמת לנגן את הפלוצים דרושה שליטה מוחלטת בכל שרירי ונימי היד, שרק מעטים מסוגלים להגיע אליה. פלצן הידיים המתועד הראשון היה ססיל דיל, חוואי ממישיגן שלמד לנגן את השיר "יאנקי דודל" בלילה קר ב־1914, כששכח ללבוש כפפות. יש סרטון מדהים שלו מ־1933 מנגן לצד פסנתרנית (בדקו אותו ועוד פלצנים בקוד ה־QR המצורף). בשנת 1974, עורך דין בשם ג'ון טוומיי הופיע בתוכנית המיתולוגית של ג'וני קארסון וטבע את המונח הרשמי לאמן פלוצים, מנואליסט (מלשון מנואל, ידני). "אני יודע שזה השם של זה", אומר לי פירסט, "אבל אני אומר פלצן ידיים. אני עושה פלוצים, הם מהיד — בוא נקרא לילד בשמו".
האקט של פירסט מרשים בטירוף. אתם לא חייבים לקחת את המילה שלי, כי אני לא היחיד שחושב כך — סיימון קאוול, האבטיפוס של כל שופט ריאליטי אכזרי, אשכרה נעמד למחוא כפיים כשגיא מסיים לנפוח את "עין הנמר". גם יתר שופטי גוט טאלנט בריטניה (המשודרת בארץ בסלקום TV) הריעו בהתלהבות, ואחריהם הקהל ואולי גם כמה בריטים מתוך עשרת המיליון (!) שצפו בו בבית. האודישן של פירסט, שהפליץ גם את Take On Me של א־הא ואת שיר הנושא של "מכסחי השדים", הלך יותר טוב מכפי שיכול היה לחלום.
"לא רק שהרגשתי שם כמו סטאר, הרגשתי כמו סטאר שההפקה אוהבת", הוא אומר על החווייה יוצאת הדופן, "לא הייתי עוד קוסם או זמר. כשהייתי מול מראיין אז הוא התאפק לא לצחוק, הסאונדמן רעד, הצלם היה עם חיוך רחב. זו הייתה חוויה מדהימה להרגיש שהם אשכרה מבסוטים שאני שם. אם אעבור לשלב הבא, חצי הגמר, אני נורא רוצה להשתמש בקיר המסכים שמאחורי הבמה. אני רוצה לערוך סרטון דבילי שירוץ ויקשט את הרקע שלי, אני רוצה להביא רקדנים, אני רוצה לעשות מזה שואו".
צביקה פוק
במבט ראשון, דירתו של פירסט ברמת גן נראית כמו כל דירה של בן 20 פלוס. כלומר, מבולגנת. הוא מפעיל משם את אולפני גרין פירסט, מצויד בקיר צבוע בירוק שמתפקד כגרין סקרין, עמדת עריכה מכובדת עם שני מסכי מחשב ולפטופ שניצבים לצד רמקולים אימתניים ומיקרופון. שם כל הקסם קורה. הוא עורך למחייתו ("לילה טוב עם אסף הראל" ו"טלוויזיה מהעתיד") ומצלם באולפן הביתי שלו דברים נוספים, אבל גולת הכותרת של אולפני גרין פירסט הם הסרטונים שהוא מצלם, מקליט ועורך עבור ערוץ היוטיוב שלו, State of the Fart. תודות לאלוהי הגרין סקרין, תוכלו למצוא שם אותו מבצע את מיטב הקלאסיקות בעודו עומד לצד חיפושיות מזדווגות או משגר את עצמו מהים באמצעות סילון פלוצים. עם מעל למיליון צפיות בערוץ וכמעט מאה סרטונים, פירסט מפליץ את דרכו לוויראליות.
"הפריצה הגדולה שלי הייתה לפני חמש שנים, כשצילמתי למגזין ׳מטאליסט׳ סשן החתמות של להקת המטאל הצרפתית גוג'ירה, שהייתי מעריץ גדול שלה. ההפקה הכירה אותי, וידעו שאני עושה רעשים מהידיים, אז ביקשתי שייתנו לי שתי דקות בסוף לנגן. ניגנתי להם שיר שלהם וזה צולם, ומנהל המגזין שלח את הסרטון לחבר שלו ממגזין מטאל אחר שעשה על זה כתבה ואז כל מגזיני המטאל התלבשו על זה".
"זה היה כל כך וואו, אז ניסיתי להיפגש עם להקות ולנגן להם. בהמת' התלהבו ממש, וזה בכלל התפוצץ. לסרטון איתם יש רבע מיליון צפיות. זו הייתה התגובה הכי טובה שקיבלתי, כי הם כביכול הלהקה הכי קשוחה, אבל הם נקרעים מצחוק. הסוד לוויראליות של זה הוא המתופף, שחייך טיפה ואז עבר לפרצוף כועס, וכל התגובות היו 'תראו את המתופף, איך הוא רוצה להרוג אותו בזמן שכולם נקרעים'. הניגוד הזה יוצר שיח".
הדרך להפלצות מול כוכבי המטאל האהובים עליו לקחה יותר מעשור. "כשהייתי בן שבע אחי הגדול היה עושה פוקים מהיד, וגם אני רציתי. זה התחיל כהרגל, בעצם יותר טיק מהרגל. פשוט לשבת ולעשות את זה כי החיים משעממים והידיים פה. בגיל 14־15 כבר הייתי מנגן את מארש החתונה ומנסה לנגן את ׳התקווה׳. זה גם הגיל שבו התחלתי להיחשף לעוד אנשים שעושים את זה דרך האינטרנט, וראיתי שזה אפשרי. קיבלתי את ההשראה להבין שזה יכול להיות ברמה. הייתי המון בזה, לא משנה איפה אני נמצא. עושה את זה בכיתה, בהפסקות, בצבא. אתה לא מבין כמה עשיתי את זה. העברתי שמירות לכולם".
מעל לשולחן העריכה שלו, לצד פסלוני פופ של מלחמת הכוכבים, עומדת מתנה שקיבל מהחברים מהצבא — גביע הנושא זוג ידיים שאני מניח שהיו אמורות לדמות מחיאות כפיים, אבל בהקשר הרלוונטי מזכירות את תנועת הצמדת הכפות שמפיקה את צלילי הנודים. מתחתיה כתוב "שחרור נעים" בליווי של סמיילי קורץ. "זו המתנה הכי יפה שקיבלתי", הוא אומר בחיוך גדול. עם זאת, לא כולם יכולים להעריך את האמנות הייחודית של פירסט.
"כבר הייתה לי בת זוג שידעה מה אני עושה עוד לפני שהיינו ביחד, ואהבה את זה בטירוף, אבל לא כולן ככה. אהבת נעוריי שהייתי איתה איזה שלוש שנים לא סבלה את זה. היינו רואים ׳משחקי הכס׳ במיטה וכל כמה זמן הייתי עושה את זה, והיא הייתה שמה לי יד בין הידיים כדי לגרום לי להפסיק, ואני חוזר לזה בלי לשים לב".
אני שואל אם זו הסיבה שהקשר נגמר.
"אפשר לקשר את האחד לשני, כי בסופו של דבר זה היה מי אני, מה אני עושה וזה שהיא התבאסה על מה שאני אוהב לעשות. בשבוע שנפרדנו עשיתי את הקאבר פלוצים המלא הראשון. הייתי בצבא, ובתקופה לא טובה שם — סבלתי ושנאתי את כולם. מצאתי את עצמי בוהה במסך ולא עושה כלום במשך שנתיים. ואז העבירו אותי תפקיד והייתי כל כך מאושר, וגם קרה כל הסיפור עם להקת המטאל הצרפתית, אז עשיתי את הקאבר הראשון ללהקת בצפר. כדי ללמוד שיר אני פשוט מנגן אותו כמה פעמים. זה מבחינתי לזמזם מהידיים במקום מהפה, כי הידיים כבר יודעות איך לנגן את הצלילים. אבל לפעמים אני עושה הפקות לשירים, ושם אני מקשיב מה עושה כל כלי, מפרק את זה ומקליט ערוצי פלוצים. כזה היה הקאבר לבצפר. ישבתי עליו איזה שבוע ובקושי דיברתי איתה, והיא כל כך כעסה עליי שפשוט אמרתי ביי".
חילוף גזים
אם עוד לא הפנמתם את העבודה וההתמדה שנדרשים כדי להגיע לרמת אמן פוקים, חשבו על זה כך: זה הרי כלי נגינה שיש כמעט לכולנו; ובכל זאת, מתוך מיליארדי מנואליסטים פונציאליים, רק בודדים יודעים לנגן עליו, ועוד פחות מהם אשכרה טובים. המנגנון נשמע פשוט — אוויר נכנס, אוויר יוצא. ממש כמו נוד אמיתי, פשוט בין כפות הידיים. אבל הניואנסים מורכבים בהרבה.
"יש שתי טכניקות נפוצות", מסביר פירסט, "בראשונה האוויר יוצא מהחלק העליון, מהקרום שבין האגודל לאצבע המורה. זו טכניקה הרבה יותר טובה כדי לנגן מהר, כי אתה שולט גם בכניסה וגם ביציאה של האוויר. בטכניקה שאני משתמש בה, האוויר יוצא מהחלק התחתון של היד, מהשורש. יד שמאל היא היד התומכת, האצבעות של יד ימין סוחטות את הצליל והמפרק נפתח כדי לנשום, להכניס עוד אוויר. זה אומר שאני שולט רק ביציאה ויכול לפעמים לתת ניואנסים של כניסת אוויר. אני לא יודע אם זה בזכות הטכניקה או בזכות היד שלי, אבל אני יכול לעשות את הצלילים הכי ארוכים. זה הופך אותי יותר לחמת חלילים מאשר לאקורדיון".
חמת החלילים הזו מצליחה להגיע לבערך חמש אוקטבות. לצורך ההשוואה, חמש אוקטבות זה המנעד הקולי של מריה קארי, שנחשב לנדיר ביותר. אני מייחס את זה לידיו הגדולות והאצבעות הגמישות שלו. "אני עושה את זה מגיל שבע, אז אני תוהה אם היד שלי התעוותה בעקבות זה. יש לי כפות ידיים עם כיס גדול לאוויר".
לפני כמה חודשים פירסט הלך לפיזיותרפיסט אחרי שהיד התחילה לכאוב. כל כך הרבה פלוצים חייבים לעשות איזה נזק. הפיזיותרפיסט נתן לו פלסטרים מיוחדים לאצבעות שאמורים להחזיק את המפרקים שלהן ישרים. על שולחנו מונחים מכשיר קפיצים לחיזוק שרירי כף היד, מהסוג שנגני בס וגיטרה משתמשים בו, ומשקולת יד פשוטה שנועדה לחיזוק מפרק כף היד ושרירי האמה. "הם מאוד חשובים כי הם מה שמושך לי את האצבעות. זה מה שמתכווץ אחרי סשן ארוך".
על אף שאת הצלילים הוא מפיק עם כפות ידיו לבדן, עדיין יש לו כמה טריקים מעל השרוול. "אני שם טלק. בלי קשר לעיסוק שלי, אני מזיע מכפות הידיים כמו מניאק, אז טלק עוזר לשמור על יד יבשה. גובה התו משתנה לפי העוצמה שבה אני לוחץ את האוויר החוצה, אז כשהיד יבשה הרבה יותר קל לי לשלוט בזה. עם טלק המנעד שלי יותר קליל".
ואם אתה רוצה פלוץ רטוב?
"אז אני שם קרם לחות. זה משנה את הצליל מיד, אני יכול לרדת לתווים הרבה יותר נמוכים".
טור דה פלוץ
כשאתה בפסגה, הרבה פעמים אין לאן לשאת את ראשך כמקור להשראה. אבל כשאני שואל את פירסט אם הוא באמת הטוב בעולם, הוא עונה בקצרה שהוא מצא רק אדם אחד: גארי פיליפס, מוכר בחנות משפחתית לכלי נשק חמים ממישיגן. באמת שאין לי מושג מה לעזאזל מאכילים אותם שם. בכל הנוגע למנואליסטים, פיליפס הוא מגה סלב. ערוץ היוטיוב שלו, שפעל במשך ארבע שנים, צבר מעל ל־25 מיליון צפיות, הוא השתתף במספר פרסומות לחברת נעליים באוסטרליה ואפילו ניגן את Bohemian Rhapsody אצל ג'ימי קימל. הסרטון האחרון שפיליפס העלה היה לפני תשע שנים ומאז נעלמו עקבותיו ונאלמו ידיו.
פירסט, שצפה בסרטוניו של פיליפס מאז שהיה בן 13, הקדיש לו את הסרטון Total Eclipse of the Fart (קאבר של, טוב אתם כבר יכולים לנחש), אבל גם זה לא הוציא את פיליפס מחנות הרובים. ואז פירסט מצא כתובת מייל, וכתב לו: "היי גארי, זה גיא פירסט מ־State of the Fart. אני מעריץ גדול ומפליץ מהידיים בעצמי. אתה בהחלט היית השראה עבורי, ורק רציתי לשאול לשלומך כי לא העלית דבר במשך שנים. נ.ב, לעשות שיתוף פעולה איתך יהיה חלום. בברכה, גיא".
כשפיליפס התפנה מעיסוקיו בחנות הנשק, הוא ענה בתשובה מפתיעה בנוגע לירידה שלו מכס המלכות: "שלום גיא. המטרות שלי היו לנגן את ׳מעוף הדבורה׳ (יצירתו של המלחין ניקולאי רימסקי קורסקוב שהפכה למפורסמת בשל מהירותה הרבה והמיומנות הנדרשת לנגינתה, מ"ש). לבסוף הצלחתי. רוב המוזיקה כל כך רפטטיבית שזה נהיה משעמם. ניסיתי לנגן שירים שאנשים רוצים לשמוע, שיהיו קשים ולא רפטטיביים. לבסוף נגמרו לי השירים ומוזיקה חדשה היא נוראית. לא חשבתי שעוד שיר יעשה הבדל, כל מטרותיי הושגו. עכשיו זה תורך, גארי".
"אני חושב שבמייל הזה הבנתי שהוא רואה את עצמו כמוזיקאי, וזה ההבדל ביננו", עונה פירסט כשאני שואל אותו אם יש סיכוי שגם הוא ימצא את עצמו בתחושת מיצוי שכזו. "אני נהנה ועושה שטויות. הצליל זה לא הכל. זה החגיגה, הקליפים, לתת שואו. אני כן שואף לעשות משהו מעבר לזה, לא להיות רק הבחור שמפליץ מהידיים, אלא להיות הבחור ש*גם* מפליץ מהידיים. הוא רואה את עצמו כמוזיקאי, אני רואה את עצמי כאל ינקוביץ'".
אם במקרה אתם לא זוכרים או יודעים מי זה Weird Al Yankovic, הכו את עצמכם בפנים עם תרנוגלת גומי ורוצו ליוטיוב כדי לגלות את אמן הפארודיות המוזיקליות החשוב ביותר ב־40 השנה האחרונות. כשפירסט מעלה את שמו אני נזכר שבמהלך חיפושיי אחר המנואליסטים הטובים בעולם נתקלתי גם במייק קיפר, שניגן במספר שירים של ווירד אל. אנחנו צופים בקליפ לשיר I Love Rocky Road, ופירסט מתחיל מיידית לנתח את הטכניקה של קיפר. "הוא לגמרי מוציא את האוויר מלמעלה. הוא פלצן פרקשן. הרי לך עוד הבדל — פרקשן סקשן מול מלודי סקשן".
לצד עמדת העבודה של פירסט יש תמונה של אל ינקוביץ' על פוסטר מעט מפתיע: לוח החזון. אם במקרה לא עברתם קורס להעצמה אישית, לוח חזון הוא כלי להגדרת מטרות, פוסטר המורכב מגזרי תמונות שמייצגים עבורכם את חלומותיכם הפרועים ביותר. על לוח החלומות שלו פירסט כתב "האיידלז שלי" לצד תמונה של ינקוביץ' ושל אמן המטאל דווין טאונסנד ("זו היתה ההפלצה הכי מרגשת עבורי", הוא אומר על המפגש איתו). לצדם, בין תמונות נוף מהממות וחלומות על רכיבות אופניים באירופה, הוא כתב שתי מילים באנגלית. Fart Tour. מסע נודים.
"אני רוצה להיות בכל פסטיבל מטאל באשר הוא", מרחיב גיא על סיבוב ההופעות של חלומותיו. "בפסטיבלי מטאל יש במות של שטויות. בפסטיבל ואקן יש מלא שטויות, ואני מת להיות אחת השטויות בפסטיבלים. בהתחלה חשבתי לבוא עם להקה, אבל אחרי זה הבנתי שאם אני מצליח עם פלייבק בגוט טלנט בריטניה, אפשר גם ככה. ואם לא יאהבו פלייבק אני אביא יוקללי". אני מגשש אם לוח החזון תרם להגעתו לגוט טאלנט בריטניה, והוא מאשר מיידית. "הייתה תקופה שהייתי כזה פוץ, 'אני לא רוצה להפליץ דברים למיינסטרים, אני אוהב מטאל. אני אפליץ את האמנות שלי'. השתחררתי מזה".
באמת יש משהו משחרר — אוקיי די כבר עם כפל המשמעות הילדותי — בלראות את השואו של פירסט. אחרי שנרגעים מהצחקוק הבלתי רצוני ומעכלים את רמת היכולת, אפשר עדיין ליהנות מפרצופיו המגוחכים (שמזכירים במידה רבה פרצוף של סולן גיטרה בשיאו של סולו), בריקוד הגמלוני ובאנרגיה המחויכת ששמורה למי שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. "לפרופורמנס יש חלק נכבד. הדבר הזה דורש כל כך הרבה תשומת לב כדי לעשות את זה כמו שצריך, שאני מניח שרק ההתמדה הסיזיפית שלי הביאה לכך שאני יכול לעשות כל מיני דברים תוך כדי, כמו לנוע, לרקוד, לשים לב מה הפרצוף שלי אומר".
"הטיפ היחיד שיש לי למי שרוצה לעשות את זה הוא תעשו את זה עד שתעשו את זה. אני יודע לעשות את זה כל כך טוב פשוט כי לא הפסקתי. זה היה הרגל מגונה, טיק, פשוט עשיתי את זה כל כך הרבה עד שזה נהיה משהו. אל תקשיבו לבנות בכיתה שלכם שאומרות 'תפסיק, די, איכס זה מגעיל'. אני מקבל כאלה עד היום. אל תגידו לי להפסיק להפליץ מהיד".
לפנייה לכתב/ת 
