לכבוש את ההר: חילוני בהילולה במירון

"נשבע לך, אין לי אפשרות להוציא שיחות בטלפון"(צלם: גיל נחושתן)

*** פורסם לראשונה ביוני 2019

אם חילוני גמור כמוני הביא את עצמו בפעם הראשונה בחייו להילולה השנתית בהר מירון, זה יהיה פספוס מוחלט לא להיכנס למערת הקבר. עם יד על הלב, האם מישהו מכם היה מבקר בלובר ומדלג על המונה ליזה - גם אם זה לחמש שניות, מבעד לזכוכית משוריינת וצבא של יפנים חמושים במצלמות שמסתירים לך ממילא?

השעה 1:00 בלילה, 30 מעלות בחושך. השרב הגדול החל לתת אותותיו. מחר הטמפרטורות אמורות לזנק ל־39 מעלות. כדי לשרוד שרב כזה צריך להיות אדם מאמין, או מזוכיסט. אני יורד במדרגות הברזל שמובילות לרחבת הכניסה לקבר. ככל שמתקרבים לקודש הקודשים, שארית הבריזה המבורכת נעלמת, ואיתה גם המגוון האנושי והמגדרי שמאפיין את ההילולה. מלבד כתמי צבע יחידים, הפלורליזם הדתי נצבע בשחור מוחלט ששולט בגולדן רינג שסביב קבר רבי שמעון בר יוחאי.

נואמים ונהנים(צלם: גיל נחושתן)

בקבוק יין תירוש ריק מתגלגל מאחוריי ומתנפץ. אני מאיץ צעדיי כשמאחוריי, מלפניי ומצדדיי מאות גברים אצים לכיוון הקבר מה שגורם לי להרגיש כמו סימבה בסצנה האייקונית מ"מלך האריות" שבה עדר של גנו נס בבהלה ומאיים לרמוס את הגור האבוד. אני נסחף כמו בתוך גל אנושי אל הרחבה הפנימית של מתחם הקבר. מאמינים רבים מעידים כי החוויה במתחם הקבר מקנה תחושה של ריחוף. שלכמה שניות אתה מביס את כוח המשיכה ופשוט מעופף. אני מבין על מה הם מדברים.

מוזיקה חסידית מתנגנת בפול ווליום ממגברים עצומים, והדוחק מצמיד אותי למגבר, מחריש את אוזניי ומייצר טינטון שילווה אותי כל הלילה. מסביבי מאות גברים רוקדים במעגלים, חלקם פשוט נכנסים זה בזה באקסטזה. נכחתי בלא מעט הופעות מטאל בחיי, וזה הפוגו הכי עצבני שחוויתי. תקיעות שופר מכל עבר מלוות את המוזיקה, ומישהו מחצצר בחצוצרה. איזה אוויר הוא נושף? לי החמצן אוזל, וזיעה מועברת ונדבקת מיד אל יד אל יד.

חסידים רוקדים עם בקבוקי יין על הראש, מבצעים תנועות שגורמות לקפוארה להיראות כמו ריקוד הציפורים בבית אבות. מבעד להמון הרוקד אני מבחין בילד עם רעמה בלונדינית טרום החלאקה נישא על כתפי אביו. עיניו הכחולות בורקות, והוא נראה מנותק מהסיטואציה, במובן רוחני ילדי טהור. מראהו מזכיר תחריט נוצרי של ישו התינוק.

 אני לא מספיק להתמקם ושוב מתעופף באוויר. זרם בלתי פוסק של גברים נלהבים רומס אותי בדרכו אל הקבר. שלט ענקי שמעל קשת הכניסה למערה מזהיר שהכניסה לילדים אסורה. לכל הדברים הטובים באמת יש הגבלת גיל, ובינתיים אני יוצא מה זה ילד. כמו משה על הר נבו, רגע לפני הכניסה לקבר, אני מוותר. הראש שלי סחרחר והגוף חלש.

האגדה מספרת שהקדוש ברוך הוא סידר לרבי שמעון בר יוחאי נס בדמות מעיין מים ועץ חרוב כדי לשרוד 12 שנה במערה שבה הסתתר יחד עם בנו מאימת הרומאים. אני חייב נס או לפחות מים ומשהו מתוק, אחרת אני מתעלף. לרגע אני עוד מספיק להציץ על המתרחש בפנים. שם, מעבר לקשת האחרונה, מאות גברים שעברו מטמורפוזה - משמחה חסרת מעצורים לאבל קורע לב. הם מתפללים, בוכים ומתאבלים מעמקי נשמתם. זה מחזה לא ייאמן שחברי זלמן סיפר לי עליו מבעוד מועד: "בקבר זה יום כיפור, ומחוצה לו - שמחת תורה".

אני מסתובב, ובכוחות אחרונים חוצב את דרכי החוצה. ברחבה הפתוחה שמובילה לקבר אני נשען על גדר משטרתית עטופה ביריעת פלסטיק שמפרידה בין מתחם הגברים לנשים. גם פה צפוף, אבל לעומת המתחם יש כאן מרחב מחייה. ניגונים חסידיים, להיטי נחמנים וכריזות שונות מתמקססים לבליל לא ברור. אני לוגם מים, מעשן סיגריה ומביט סביבי. בשורה ארוכה עשרות גברים מאמינים אוחזים בספר ומתפללים. זה מחזה מפליא. בן רגע הם מצליחים להתנתק לגמרי מההמולה שמסביב ולהתחבר לתפילה באופן עמוק. שום דבר לא מפריע להם. לא הרעש, לא הצפיפות ולא החום הכבד. אני מתמלא קנאה ביכולת הרוחנית הגבוהה שלהם להתכנס ככה בתוך עצמם ולהתמסר לנכבי לבם. הם לא זקוקים לתרגולי מדיטציות, סדנאות שתיקה ושלל קביים חילוניים. יש להם אמונה. זה רק הם ואלוהים.

הבהייה שלי נקטעת כשמטרים ממני שני גברים עם כיפות חד פעמיות צועקים מעבר לגדר: "לבנת! לבנת! תקראי לאתי! תגידי לה שתעביר לנו שתי סיגריות! לבנת!". יד נשית עטורת ציפורניים מטופחות מושטת מעבר לגדר ומעבירה שתי סיגריות פרלמנט. הגבר מעביר לחברו סיגריה ומצית אותן. בידו השנייה בקבוק ערק. הוא קולט אותי מסתכל. "צדיק רוצה כוסית?". אני מסרב בנימוס לא לפני שקטין עם שפם פלומתי נדחף בינינו ומתחנן לכוסית בעצמו. הגבר אומר, "היום זה הילולה, בבקשה מותק". הקטין לוגם בתאווה ומשתעל. הגברים צוחקים וטופחים לו על הגב.

5,000 אוטובוסים שפועלים כל הלילה,

שאטלים וחניונים שמולאמים ליממה, והחל מהשנה גם מערך רכבות מיוחד המסייעים לכ־600 אלף ישראלים להיות נוכחים בהילולת הרשב"י בהר מירון. המשמעות היא שאחד מכל עשרה יהודים ישראלים נמצא שם, על הר, במתחם לא גדול בצפון הארץ. דמיינו לכם יממה שבה כל תושבי תל אביב ורמת גן נוטשים את העיר. זה בלתי נתפס.

כשמנסים לחקור ולהבין את מטרת ההילולה מגלים שהדבר הכי יהודי בה הוא מספר הפרשנויות וחילוקי הדעות לגבי מקור המנהג. מה שבטוח זה שלמרות המחלוקות הנרטיביות והביקורת החילונית על הפגאניות ועל הזיהום הסביבתי - קשה להתווכח עם המציאות. ניתן למצוא עדויות להילולה באזור החל מהמאה ה־15, ועד שהגיעו הבריטים השתתפו בה גם ערבים ודרוזים. היא התקיימה ברציפות לאורך השנים, מלבד במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים (וגם אז נמצא מיקום אלטרנטיבי). 600 שנים של מסורת.

קומפוזיציה רנסנסית(צלם: גיל נחושתן)

מירון זה המידברן של הדוסים. כל זרמי הדת מצטברים כאן מכל קצות הארץ. מהאליטה החרדית שרבניה ואדמוריה מונחתים במסוקים וחסידיה חובשים כובעים באלפי דולרים, ועד משפחות חרדיות פשוטות, חרד"לים, כיפות סרוגות מידה סמול בורגנים, כיפות סרוגות מידה לארג' מתנחלים, כיפות סרוגות "צה"ל ינצח" אמריקאים, נערי גבעות, בני ישיבה תוססים, בנות עקיבא סמוקות, נחמנים, ברסלבים, חוזרים בתשובה כובע ברט, באים בשאלה כובע מצחייה, מסורתיים, צרפתיות בחצאיות קצרות, מאכערים וסוחרים, צעירים מקומיים נלהבים, אלפי קבצנים ותמהונים וגם חילונים סקרנים.

כמו הברנרים הוותיקים שמבכים את התמסחרות המידברן, גם החרדים מסתכלים בשאר הנוכחים בהתנשאות מסוימת. אבל הם, להבדיל, משלימים עם המצב ורואים את התמונה הגדולה יותר. זה האירוע היהודי הכי גדול בעולם.

ההשוואה למידברן נמשכת גם ברמת הקאמפים. מסביב להר מוקמים כחודש לפני ההילולה מחנות אוהלים. כל מחנה משויך לזרם דתי אחר. חלק מהקאמפים מושקעים מאוד ונראים ככפר קטן, וחלקם הם פשוט מקבץ של אוהלים פשוטים. במהלך הערב מזנק עליי בחור דתי, "עובדיה לאן נעלמת? בוא לחושה אחי". אני אומר לו שהוא התבלבל, אבל הוא לא מוכן לוותר. "אתה עובדיה אחי, מה יש לך, בוא לחושה, החבר'ה שואלים איפה אתה".

כמו המידברן, גם ההילולה כוללת מערך עצום של מתנדבים ומתנדבות, וההפקה פועלת במשך כל השנה. גולת הכותרת היא הכמויות הבלתי נתפסות של אוכל חינם שמחולק למבקרים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה קיגל במקום אחד. ההילולה מציעה מגוון של במות, מופעי רחוב, תקלוטים, ליצניים רפואיים, הפעלות ומתחמים. את כמות האבק והחול שמשאירים אחריהם הברנרים ומביאים איתם חזרה לעיר, מחליפה כמות פלסטיק ואשפה אדירה שיכולה הייתה להשמיד זן שלם.

התחלתי את העלייה לרגל ליד בית הקברות חזון איש בבני ברק.

ב־20:00 בערב אני מחנה שם את הקטנוע וחובש כובע מצחייה שמקנה לי בן רגע את הלוק של חוזר בתשובה לייט. ברחוב הקטן כבר חונים עשרות אוטובוסים, ואני תר אחרי הקו שלי. הכנתי את עצמי להמונים שיילחמו על כל מקום פנוי, אבל נראה שיש יותר אוטובוסים מאנשים.

אני נתקל בזוג חילונים ובתם הקטנה שנראים אבודים כמוני ושואל אם הם נוסעים להילולה. האמא מצקצקת אליי: "ממש לא, אנחנו גרים פה ממול, מצלמים את המפגעים התעבורתיים שהם עושים לנו כל שנה. זה נהיה ממש סכנת חיים. הופכים לנו את הרחוב לתחנה מרכזית, האוטובוסים עושים פרסות לא חוקיות, חוסמים מעברי חצייה, משאירים אוטובוסים ממונעים, והכל מסריח מפיח ועשן".

עייפים אך מרוצים(צלם: גיל נחושתן)

אני שואל אם הם חשבו לפנות לעירייה להתלונן. האמא מקדימה התנשפות לצקצוק ומסבירה לי שהצד המערבי של הרחוב נמצא בתחום השיפוט של עיריית רמת גן, שבה היא מתגוררת, והצד המזרחי שייך לבני ברק. בצד המערבי עומד פקח רמת גני שלמעשה לא יכול לעשות דבר, כי האוטובוסים חונים בצד המזרחי, ועם ראש עיריית בני ברק אין על מה לדבר. האבסורדיות הקישונית במיטבה. אני מוצא סדרן "אגד" שאומר לי שכל הקווים הם הקו שלי ועולה לאוטובוס הראשון בשיירה.

האוטובוס חצי ריק, ואני מתיישב מקדימה. לפניי חמישה צעירים מרימים שיעור תורה מאולתר, מאחוריי שתי נערות. נשים בקדמת האוטובוס - האם זו מותה של ההדתה? אנחנו נוסעים ברחובות בני ברק שעולה בלהבות ל"ג בעומר ונראית כמו הגיהנום. שתי הנערות מדברות על הקשיים בעולם הבייביסיטינג החרדי. "לא יצאתי כל היום מהבית, את יודעת מה זה לשמור על שמונה ילדים במכה? אני מתה".

השיחה שלהן מתגלגלת להחלפת שיטות לגרום לאבא להסכים לך לישון אצל חברה. "אני אף פעם לא בוכה, זה לא עוזר. אני פשוט חופרת לו, לא נותנת לו לנשום, 'אבא למה אתה לא מסכים, למה אתה לא מסכים' - עד שהוא נשבר". הן מצחיקות אחת את השנייה ועוברות לדבר על הטיול של הסמינר שלהן, "ראיתי בעלי אקספרס חצאית שהיא גם בגד ים ובלי רוכסן, כדאי לך להזמין כזאת גם".

הטיפ נקטע על ידי נחירות קולניות של גבר מבוגר ושמן, בלי כיפה, שיושב מולי וגורם לבנות לצחוק. אני מסתובב קדימה ומסתכל בצעירים הלומדים. הם קולטים אותי ומציעים לי לשמוע דברי תורה. אני מצטרף אליהם לקריאה במעשיות על הרב אבוחצירא. אחרי מעשייה שכוללת את היסודות הקלאסיים של אלמנה, בנה המשותק שהרב מרפא, מושל אנטישמי שהרב מרכך את לבו ואריה טורף שהרב מאלף ­- הם מתעייפים ומסבירים לי על ההילולה. אחד מהם שולף גזיר נייר קטן מאחד הפשקווילים ומראה לי את הליין־אפ. "את בויאן כבר נפסיד, אבל אני מקווה שנספיק לרב הרוש, ואם לא - בטוח נספיק לרב עמר. זה אמור להיות גדול".

ההתלהבות שלהם מההדלקות מזכירה אופוריה של נוער חילוני בדרך לפסטיבל מוזיקה של הלהקות האהובות עליו. אני אומר להם שאשמח להצטרף אליהם להילולה, הם מחייכים בנימוס, ואחד מהם מוציא אם.פי3 ישן מהסוג שהיה לי כנער בתחילת שנות האלפיים וחולק אוזניות עם חברו. השניים צוללים לריקודים קטנים של מוזיקה חסידית.

אנחנו עוצרים בתחנת דלק שוממת. נוצרת המולה כי היינו אמורים לעצור באליקים, תחנת העצירה הקבועה שבה מתנדבים מחלקים אוכל חינם. הנהג מסביר שיש שם עומס שהיה מעכב את ההגעה להר. הנוסעים מגיבים בנימוס ומודים לו.

אני והנהג היחידים שמעשנים. אני שואל אותו אם זו ההילולה הראשונה שלו, והוא אומר שכן. קוראים לו סוהייב. אני מתקשה בהגיית השם כמו האשכנזי שאני, ומתנצל. הוא צוחק, "לא רק לך זה קשה, סוהייב שם מוזר. זה בכלל שם רוסי, כולם בשכונה צחקו עליי כשהיינו ילדים".

הוא מבית צפאפא, אמא שלו אוקראינית ואבא ערבי. הם הכירו כשאביו למד רפואה ברוסיה. סוהייב היחיד מבין האחים שקיבל שם רוסי, אבל גם היחיד שלא יודע רוסית. "כנראה בגלל שנתנה לי שם רוסי עשיתי לה דווקא".

ככל שאנחנו מתקרבים למירון, הצעירים נדלקים. הם מתחילים לשיר בקולי קולות, מוחאים כפיים ומרימים את כל האוטובוס חוץ מאת הנוחר שנחירותיו מתמזגות במקצב השירה. אני מצטרף אליהם במחיאות כפיים בלתי נשלטות ומנסה להצטרף בפזמונים.

האוטובוס מגיע לחניון שבירכתי ההר

מאות אוטובוסים, רבבות אנשים. בלגן. החברים החדשים שלי נפרדים מסוהייב, הנהג. "אתה הנהג הכי טוב שהיה לנו, גבר־גבר", הם אומרים, מזנקים החוצה, נעלמים לי ונבלעים בהמון. גם אני נפרד מסוהייב בידידות, נשפך החוצה ומנסה להבין לאן ללכת. קשה להעביר במילים את תחושת הכאוס. אנשים נעים במהירות היסטרית, אמהות מסיעות עגלות תינוקות בריצה, אפילו הקשישים הולכים כאן מהר. אני מחפש את העלייה להר.

זלמן אמר שאם אני רוצה חוויה אמיתית כדאי לי לעלות ב"שביל המהדרין" נטול המסחרה, איפה שהבורגנות החרדית עולה - גברים בלבד, בלי טלפונים, דוברי יידיש בלבד. אבל מרוב המולה אני לא מבין לאן ללכת, אז הולך עם הזרם. מהרגע שירדתי מהאוטובוס ועד שאני מגיע לפסגת ההר ולמתחם הקבר, אני עובר בבומבמלה של מסחרה. אני נדחף על ידי צעיר שתוך כדי מקליט הודעה קולית, "אח שלי היקר אני חייב שתענה לי בטלפון דחוף. דחוף! אני אזיין אותך, כל טוב".

אני נצמד לחומת לבנים כדי להיערך מחדש. הדרכים מרוצפות בעלונים זרוקים ובבקבוקי פלסטיק מעוכים, הפחים גדושים בזבל, וקבצנים זרוקים כמעט בכל פינה. אני נזכר שהחברים מהאוטובוס סיפרו לי שיהיה המון אוכל חינם ובאמת אני מבחין שכל אדם שני אוכל מעין מעורב ירושלמי בצלחת חד פעמית. בתוך כל ההמולה אני מנסה לאתר את אזור החלוקה החינמית. מסתובב בין עשרות דוכנים שמוכרים קמעות, ספרי תורה, צעצועים, בלונים, צמידים זוהרים, דוכן של עמותת "פדיון שבויים". יש אפילו דוכן אקלקטי במיוחד שמציע צמר גפן מתוק, צ'יפס, נקניקייה ושמירת חפצים.

אני מתשאל את הסועדים מצלחות הפלסטיק מאיפה המנה והם מצביעים באופן די אמורפי על אחת הפינות. כמו ווייז שאבד עליו הוויי פיי, אחרי דקות ארוכות של שיטוט במעגלים אני רואה ארגז פלסטיק מפוצץ מנות חזה עוף. הארגז כל כך גדול והצפיפות סביבו כל כך מסיבית, כך שבקושי ניתן להבחין שאת הארגז אוחז ילד בן שש. יחד עם עשרות אנשים אני שולח ידיים לארגז המזון. הילד צועק עלינו שנירגע. אני מסתכל מימיני ומשמאלי, שולף צלחת ורץ איתה למקום מבטחים.

שעוּן על חומה בין שני הררי זבל, פשקווילים ושאריות קיגל, אני טורף את העוף היבש. רק מאוחר יותר אבין שבכל פינה שנייה מחלקים כאן אוכל. בשר, עמדות קיגל, מאפים, שתייה מתוקה. על אחת החומות עומד נער שחיף עם בובת ראש ענקית של התינוק של במבה וזורק במבות להמונים. הגוף הקטן והראש התינוקי העצום מקנים לו מראה גרוטסקי. השילוב הקיצוני בין תרומה, מסחרה ועוני יוצר אווירה נורא יהודית. מצד אחד נתינה, אוכל חינם, ערבות הדדית - ומצד שני קבצנים והומלסים שמגיעים לכאן במיוחד. הם מסתובבים בתוך ההמון עם פחיות זיתים ריקות ומשקשקים במטבעות שבכלי הפח בקצב אחיד.

ככל שמתקרבים לפסגה ולמתחם ההדלקה, המסחרה מידלדלת.

על הסלעים שבצדי הדרך מאות נרות נשמה, ומאמינים שמדליקים נר או עצרו לנוח על סלע. מעליהם ברכסים מאות שוטרים וחיילים, ומעליהם מיתמר עשן ממתחם ההדלקה. השפה הבולטת ביותר היא יידיש שמתערבלת באנגלית, עברית וצרפתית. מתחם ההדלקה דליל. הפסדתי את ההדלקה הראשית שבשיאה 30 אלף חסידים נעו כמקשה אחת מול האדמו"ר שלהם.

הפסדתי גם את הרב הרוש ואת הרב עמר. מעניין אם החברים שלי מהאוטובוס הספיקו. אני מקווה בשבילם, הם מאוד התרגשו. אני גולל את הטוויטר. התקשורת החילונית גועשת מכיוון שהרב ברלנד - שהורשע במעשים מגונים ותקיפה - אמור להשתתף בהדלקות. פה זה לא מעניין אף אחד. עכשיו המתחם ריק יחסית. מדי שעה הוא מתמלא אנשים שבאים לראות את הרב שלהם, כמו מעריצים של להקה, וברגע שהוא מסיים הם נעלמים. זה באמת כמו ליין־אפ של פסטיבל מוזיקה. הקהל מתחלף לפי הלהקה שעל הבמה.

מכיוון שלא מתוכננת הופעה בשעה הקרובה זה הזמן של הנשים להתקרב כמה שהן יכולות למתחם הקבר. מאות נשים נצמדות לחומת הקבר, גם הן מנותקות לגמרי מההמולה, פותחות ספרים ובוכות בכי חרישי. אני נעמד על יד כיפת מתחם הקבר הכחולה וקולט את לירן חולצה אפורה. ברור שהוא יהיה כאן. הוא תו תקן לכל אירוע ישראלי שמכבד את עצמו. לירן מזהה את גיל, הצלם שהתלווה אליי ושימש לי גם כמעין מדריך. הוא מתחנן ממנו לתמונה. "תן לי אחת טובה שתגיע לראשי של Ynet, בחייאת גיל". אני לא מתאפק ועושה איתו סלפי.

"תן לי אחת טובה שתגיע לראשי של Ynet, בחייאת גיל"(צלם: גיל נחושתן)

המסע הכושל לכניסה למתחם הקבר מסתיים בסביבות השעה 2:00.

העייפות מכריעה אותי ואני חוזר אל הטרמינלים. חולף במנהרה סטייל מטרו שנבנתה במיוחד להילולה ובמשך כל השנה עומדת ריקה. גבר מבוגר מוקף בילדיו הולך מחויך, אשתו משתרכת מאחור. הוא מסתובב אליה במבט שובבי, "אמא, מה יש, מה הזדקנת לנו?". היא צוחקת ומגבירה את הקצב.

קשה לי לומר שעברתי חוויה רוחנית בהילולה, אבל אני לא בטוח שהייתי עובר אחת - או אפילו נהנה יותר - במידברן. גם במסיבות בתל אביב אני מעדיף לשבת בצד, לשתות ולדבר, ולא לקפוץ ראש ללב הקרחנה. כשהאוטובוס נוסע באיטיות בפיתולים החשוכים של הגליל, אני רואה מול העיניים בעיקר את הרגעים הקטנים שמחוץ לקלחת. את הנערות שישבו מאחוריי, את החבר'ה שלמדתי איתם. את הרגעים האינטימיים שבהם ראיתי אנשים באמת מתחברים לעצמם או לאלוהים, משילים כל גשמיות ובוכים מול אלפי אנשים בלי בושה ומגננה. יש בזה משהו מעורר קנאה ונטול כל ציניות.

אפשר לבקר את ההילולה במירון - ראיתי מאות פוסטים וציוצים שלעגו למנהגים ולמסחרה. אבל עם יד על הלב, כפר האירווזיון לא היה מסחרה? ומה עם מצעד הגאווה? כמה זבל נמכר שם וכמה זבל הותיר מאחוריו? האם זה מבטל את הערך של אהבה חופשית וקבלה של נטייה מינית שעומד בבסיס המצעד? אני באמת מאמין שלא. ועם כל הכבוד למצעד הגאווה, אין בישראל אף אירוע שמשתווה בגודלו ובגיוונו להילולה במירון. אולי גם זו חוויה שכל ישראלי צריך לעבור לפחות פעם אחת בחייו. לפחות בשביל להבין איפה הוא חי, אם לא בשביל להרגיש ממש חלק.

הטרמינל מסודר מאוד, ובקלות אני עולה על האוטובוס לבני ברק. הפעם הוא מלא עד אפס מקום וגם מחולק לגברים מקדימה ונשים מאחור. לקראת 5:00 בבוקר אנחנו מגיעים לעיר. הנשים מאחור מתחילות לצעוק לבעליהן שיגידו לנהג לעצור בתחנה מסוימת. הנהג מסרב ואומר שיש תחנה אחת, בבית הקברות. הן לא מוותרות ולוחצות על בעליהן שנראים חסרי אונים. בסופו של דבר הנהג מוריד את כולנו ברחוב שומם. אני נאלץ לצעוד בעיר חרוכת העשן עד לבית הקברות שלידו השארתי את הקטנוע. מחוץ לבית הקברות חונה שיירת אוטובוסים. מתוך תאי המטען בוקעת מוזיקה. אני מציץ ורואה נהגים שוכבים בתוכם על מחצלות, מנסים לישון.