סיפור אהדה

"תזרמו חבר'ה, אלה הצבעים היחידים שנשארו בחנות"(צילום: יובל חן)

1. 28.4.2018: הפועל כפר סבא נגד הפועל אשקלון

כפר סבא הפסידה במשחק ההוא 2:1 בדקה ה־90, והיה חשש משמעותי שלמשחק הבא יגיעו אפילו פחות אנשים. אבל איכשהו כפר סבא ניצחה את המשחק שהיה אחר כך, 1:0 קטן מול נצרת עילית, והנהלת הקבוצה עשתה מפגש עם האוהדים, דיברו דיבורים, והאוהדים חזרו למגרש. אבל לא הבחור עם התוף. אז היה עוד ניצחון ומשחק ענק מול קטמון, שלא הגעתי אליו בגלל עניינים של הילד, ועכשיו אני בכפר סבא, מול אשקלון, ויש המון אוהדים וגם התוף חזר.

אלוהים שיעזור, זה מרגש. הקבוצה בפיגור 1:0 אבל הבחור עם התוף מרביץ, וכשכפר סבא מחמיצה, הוא מרים את כולם להמשיך לעודד. פתאום אני שומע שירים שלא שמעתי כבר כמה חודשים — "הפועל עולה", וגם שיר האוהדים עם הפזמון "היא עוד איתי מילדותי מכל חיי, חי ואמות אוהד הפועל כפר סבא".

אני לא מכיר את המילים של השיר הזה כי אני לא אוהד כל חיי, אבל זה לא מונע ממני לבוא במחצית ולשאול את המתופף איפה הוא היה עד היום. "הייתי פה", הוא מצטדק. "לא הייתם", אני מתעקש, "היו כמה וכמה משחקים שאף אחד לא שר ולא היה תוף, לא היה מי שירים". הוא לא מודה. "לא, היינו דווקא. היינו. היה איזה משהו עם התוף, אבל היינו".

לא הייתם, אני אומר לעצמי. ויתרתם על הקבוצה כשהיה קשה. לא באתם למשחקים כשהתחילה הידרדרות. אני הייתי בנס ציונה יחד עם כל מי שנשאר ולא הייתם שם. אבל לו אני רק אומר "כיף שאתם פה". כי מי אני לעזאזל? מי אני שאגיד למישהו שהוא לא אוהד אמיתי כי לא בא ברגעים קשים, כשגם ממרום 14 שנותיו הוא עם הקבוצה הרבה יותר שנים ממה שאני הייתי. הוא בטח היה איתה כשירדה לליגה הלאומית. היה איתה בשנה שעברה כשכמעט ירדה לליגה א'. הוא יודע מי היו כל השחקנים שנה שעברה — אני מכיר רק חלק מהם. זה לא משנה שהשנה הגעתי להמון משחקים, ושאני לא מכפר סבא בכלל. אני נוסע כל שישי מתל אביב לעודד ולצעוק יאללה כפר סבא לא משנה מה קורה. ועדיין, אני כולה אוהד שנה. לך תטיף מוסר למישהו שכפר סבא אשכרה איתו מגיל אפס.

אין לי הסבר ממש טוב מה התחיל את זה, את החזרה למשחקים. זה משהו שלא עשיתי מאז גיל שבע פחות או יותר. אחרי המון מחשבה הצלחתי לצמצם את זה לשלושה סעיפים. ניק הורנבי, ש"קדחת הדשא" שלו הוא ספר חובה לאוהדי כל ספורט, כותב ב"נאמנות גבוהה" שבנים מאוד אוהבים רשימות. אני בן והוא צודק. אז הנה הסיבות מסודרות כרשימה:

1) פיפ"א בפלייסטיישן. עד לפני ארבע שנים הכדורגל היחיד שראיתי היה מונדיאל, וגם אותו התחלתי ממש לראות רק לפני שני מונדיאלים — כשקניתי פלייסטיישן 3 ואיתו פיפא 2010. רק בזכות הפיפא הכרתי שמות של שחקנים. נשבע שלא ידעתי על קיומו של צ'אבי מברצלונה לפני כן, והוא טוב מאוד, אגב. צדקו עם הציון שלו בפיפא.

ככה הכרתי גם את מנצ'סטר סיטי. בפעמים הראשונות ששיחקתי בחרתי אותם באקראי וממש אהבתי את החיבור הקדמי בין אדין דז'קו ששיחק בה אז, לבין אגוארו, שמשחק בה עד היום. ובגלל ששיחקתי איתם הלב שלי החליט — זו הקבוצה שאתה אוהב בליגה האנגלית. שום חיבור, שום קשר לעיר שלא הייתי בה מעולם. הלב החליט, וזהו.

2) התחלתי עבודה אמיתית. רק בגיל 38 התחלתי עבודה במשרד. עד אז הייתי פרילאנס, והמשרד היה השולחן בבית, או בבית קפה או לעתים בשירותים. איפה שלא יהיה, הייתי לבד ושלטתי בכמה זמן אני עובד כל יום. כשרציתי להתנתק מענייני עבודה יכולתי פשוט לקום ולשחק פלייסטיישן או לנמנם באמצע היום. אבל אז הגיע משרד ופתאום הדרך היחידה ממש להתנתק הייתה העברת זמן מול מחשב. ככה גיליתי את תקצירי המשחקים בכל יום ראשון.

זה התחיל עם לראות מה מנצ'סטר סיטי עשו, כי כנראה שאני אוהד שלהם, ותמיד ברקע, במין קול חלוש, גם הפועל כפר סבא. אני יליד כפר סבא, וכילד, אחרי שאהדתי שנה את מכבי חיפה, החלטתי שאני אוהד הפועל כפר סבא. הכרתי קצת שמות של שחקנים, הלכתי לאיזה שני משחקים, אבל לא באמת. לא היה לי מושג מי השחקנים חוץ מהכוכבים, ובגדול הפכתי להיות בוגר שלא באמת מתעניין בכדורגל. אבל כשתקצירי המשחקים הגיעו, פתאום אותה אהבה ישנה חזרה וקצת התעניינתי. אפילו הייתי עצוב לשנייה כשהפסידו משחק.

אחרי שנתיים בעבודה הצטרפו אלינו שני חבר'ה שממש אוהבים כדורגל, ופתאום התחלתי לדבר איתם. בהתחלה זייפתי הבנה, אבל ככל שצפיתי ביותר תקצירים הבנתי יותר, ואז גם התחלתי לראות משחקים ובכלל נהייתי סביר. וכשהם שאלו את מי אני אוהד, התשובה הייתה ברורה לי. הפועל כפר סבא.

3) משבר גיל ה־40. חשבתי שלא יהיה לי, כי עשיתי ילד בגיל 38 והיה ברור לי מה אעשה בגיל 40 — אטפל בילד בן שנתיים. ואכן זה מה שעשיתי, והייתה העבודה החדשה, ו־40 זרם בלי שום בעיה. רק התחלתי לראות כדורגל. אפילו לא חשבתי על זה עד שהאישה אמרה ערב אחד, "מה זאת אומרת יש מכבי פתח תקווה נגד מכבי חיפה. למה זה מעניין אותך?".

אמרתי שזה לא חובה, סתם החברים מהמשרד אוהדים וזה משחק מהותי, אבל קלטתי שאין דבר שאני נהנה לצפות בו יותר. אנשים שטוענים שלא קורה כלום 90 דקות אלה אנשים שלא יכולים ליהנות מסדרת מתח טובה. כדורגל זה 90 דקות של מתח, ואני נשאבתי לזה יותר מכל סדרה משעממת על אפוקליפסה של תיכוניסטים או איזה חרא דומה.

מישהי — לא אשתי — אמרה פעם שאני לייט בלומר בלגלות את הגבריות שלי. מכיוון שרק בגיל 30 אשכרה התחלתי לשכב בצורה סדירה עם בנות, יש מצב שרק בגיל 40 גיליתי עוד סטריאוטיפים גבריים שהיו חבויים בי ורק רצו לצאת. הנה, השנה יצא לי פעם ראשונה לנסוע ממש מהר במכונית וגיליתי שגם את זה אני אוהב. מי יודע מה הדבר הבא. סיגרים?

אהלן אהלן(צילום: אסי גל)

2. 8.10.2018: הפועל כפר סבא נגד הפועל אשקלון

המשחק השביעי של העונה והראשון שאני הולך אליו. זה הגיע מהחלטה של רגע. בשנה שעברה הייתי באיזה שני משחקים ושנה לפני כן רק באחד. אז כפר סבא עוד הייתה בליגת־העל והוציאה תיקו מול קריית שמונה מגול של רן יצחק. זו הייתה השנה שבה האהבה לכפר סבא חזרה לנבוט, אבל עדיין בקטן. עובדה שכדי לזכור את שם המשפחה של רן כתבתי עכשיו "הפועל כפר סבא רן" וחיכיתי שגוגל ישלים לבד. היום אני יכול לתת לכם את כל ה־11 של כפר סבא, המחליפים, כמה רזרבות, מאמן ומאמנים שהוחלפו. התקדמתי הרבה בשנתיים.

אני מגיע למשחק ברבע שעה איחור. אוהד דמיקולו. הכנתי קטנה באוטו, עשיתי שאכטה ויצאתי לקופה. שם התברר שלא מקבלים אשראי, ואני צריך למצוא כספומט. בגלל שאני במקור מכפר סבא ובזכות גוגל מפס מצאתי אחד בקלות. חזרתי, קניתי כרטיס ונכנסתי. ועדיין, איזה שכונה הרק מזומן הזה.

אני נכנס בערך עשר דקות לפני שעומר פדידה מבקיע 1:0 לטובת כפר סבא. מישהי בקהל מספרת לי בהתרגשות שהיא אמא של ששונקר, אחד השחקנים. אני מתעניין איך הולך לו כי אין לי מושג. במחצית אני מגלה שאם רוצים לעשן צריך לצאת מהמגרש לפינת העישון. כלום אני לא יודע.

אותה אמא של ששונקר פונה לאוהדים שנמצאים שם וכועסת שהם מקללים המון את השחקנים של הקבוצה שהם אוהדים. האוהדים מסבירים לה שככה זה בכל קבוצה. היא טוענת שזה יותר מקבוצות אחרות. אני, בניסיון להתחבר ובהיותי מסטול, מנסה להתערב ולומר שזה הכדורגל, אבל אף אחד לא מתייחס אליי. המשחק מתחדש והפועל כפר סבא מפסידה 2:1 במה שהאוהדים קוראים לו קלאסי כפר סבא — להוביל ואז להפסיד. אני מתקשר לאשתי ואומר לה שזה מדהים ששילמתי כסף בשביל משהו שיצאתי ממנו מבואס. אוהד לידי אומר שעשו לנו כאב לב היום. אני אומר לו, "נו, מתי הם לא עשו". משחק ראשון שלי, ראבק כמה אני צבוע רק בשביל שיקבלו אותי כאחד משלהם.

"שיזדיינו כולם, קר לי באזניים"(צילום: אסי גל)

3. 26.10.2018: הפועל כפר סבא נגד בית"ר תל אביב רמלה

כבר שבועיים שכפר סבא מוציאה רק תיקו. ומול מי? הפועל נצרת עלית והפועל איכסאל. כן, יש מקום כזה. מצפייה במשחקים אני מבין שלא רק הקטע של מזומנים בקופה זה שכונה — ליגה לאומית בכללי זה שכונה.

גם במשחקים שהשחקנים של כפר סבא נותנים את הנשמה, ונשבע שרוב הזמן זה נראה ככה, המשחק לא באמת טוב. לא צריך להשוות לחו"ל, מספיק להשוות לליגת־העל. מצבים שבליגה הבכירה כל כך הרבה קבוצות היו מנצלות הופכים פה לכדור דרדלה שמגן עוצר ומעיף.

אבל אני לא מקלל. זה הבדל משמעותי שאני חש שקורה רק כי התחלתי לאהוד בגיל 42. אני לא מקלל. לא את שחקני הקבוצה היריבה, לא את השופט, ובטח שלא את שחקני הקבוצה שלי. על השופט עוד יוצא לי "אלק לא היה פנדל — מה זה הזין הזה", אבל כששחקן מכפר סבא לא מצליח, אני מקסימום צועק, "איי, באסה".

שאר האוהדים, לעומת זאת, מקללים אחו שרמוטה והכי הרבה מקללים את שחקני הפועל כפר סבא. ביררתי עם החבר'ה מהמשרד, וגם אצלם מקללים המון את השחקנים, אז כנראה שלאמא של ששונקר אין סיכוי. אני לא מבין את זה. רואים שהם עושים את הכי טוב שלהם. שחקן עובר שניים ואז בועט גרוע לשער, אוכל את עצמו על זה, ואז עוד צריך לשמוע, "פדידה יה אפס, יה בן של זונה, כלום אתה לא יכול לעשות"? הוא כרגע עבר שניים, כן? מה אתה, יה שמן שפעם אחרונה נגע בכדור בכיתה ג', יכול לעשות יותר טוב ממנו? היית רוצה שיבואו אליך בעבודתך באנא עארף, חנות שטיחים, ויצעקו עליך "ככה מוכרים? נו, יה בן זונה, אתה מציע לו שטיח ב־500 במקום את היקר יותר ב־700! איזה אפס!".

אני חושב על הילד שלי ואיך אני רוצה להביא אותו למשחקים ומתבאס שהוא ישמע את זה. אני רוצה לחנך אותו להאמין בעצמו וביכולות שלו, לא שיחטוף צעקות אם הוא לא מצליח במאה אחוז. באצטדיון, לעומת זאת, כל האוהדים מתנהגים כאילו הם אבא שמרן משנות ה־50. לעודד את הילד רק כשהוא ממש מצליח בהכל, לקלל אותו כשהוא נכשל, אבל תמיד להגן עליו כשמישהו בא לפגוע בו. בכדורגל זה השופט. אתה יכול לקלל את פדידה שעות, אבל אם השופט לא נותן לו פנדל, אתה מיד עובר לקלל את השופט.

אני יודע שכדורגל זה המקום שבו אנשים מתחברים לצדדים שהם לא יכולים ואולי אפילו לא רוצים להוציא בחיים הרגילים. ועדיין, לראות אבא לשניים צורח "יה בן של זונה, שתישרף אתה וכל המשפחה שלך" מרגיש לי כמו חינוך לא אדיר. בסוף גם כפר סבא הפכו את התוצאה וניצחו 3:2. כנראה שיש גם קלאסי כפר סבא הפוך. אני קונה בחנות של הקבוצה כובע גרב. בהמשך אצטלם איתו ברחבי אירופה.

זמן טוב לעוד רשימה בסגנון ניק הורנבי. קבלו שישה סוגי אוהדים:

1) היודעי דבר. באים לאיזה חבר חמש דקות לסיום כשהתוצאה תיקו ולוחשים "כפר סבא תיקח. או שהיא תכניס או שהיריבה יעשו משהו. חכה תראה. היא תיקח". יש להם גם הסברים כשזה לא קורה: "עם מצב כזה לא להכניס? גם אלוהים לא יעזור להם".

2) המאמנים. צועקים הוראות לשחקנים ולמאמן. לרוב כה מופרכות שאפשר להבין שאם הם נגעו פעם בכדור זה כשהתגלגל אליהם במקרה. למשל: "פדידה, תבעט פס שטוח מוקפץ". כשהם צועקים למאמן והוא לא שומע, מוסיפים "הלו", כאילו זה מה שמנע ממנו להגיב. "אופיר, תוציא את שקל ותכניס את פאדי! אופיר! הלו! אופיר!".

3) הבאים בשביל החברים. מסתובבים בין אנשים כל הזמן ומחפשים לשמוע את דעתם, בעיקר כדי לדבר עם מישהו. "נו, מה אתה אומר? יספיק ה־1:0? כן, אה. אי אפשר לדעת. אז מה, איך באת? היו פקקים?".

4) הנגטיביים עד הסוף. לא משנה מה יקרה, הם לא מאמינים בקבוצה. אם כפר סבא ניצחו זה "אין, נתנו לנו. מגיע לכל שחקני היריבה בית סוהר על איך שהם שיחקו". גם חשוב להם שכולם ישמעו את הדעה שלהם: "מה קורה אורן, נהנית? אני אפילו לא מחאתי כפיים בגולים. לא יודעים לשחק אלה".

5) המקללים / מזלזלים. "נו, תראה את שקל הבן של זונה הזה. פס קטן הוא לא יודע לתת". דיברתי עליהם לפני רגע אבל זו הזדמנות לומר להם באמת — לכו להזדיין. אני יודע שיש לכם זמן דשא רב יותר משלי משמעותית, אבל שונא מה שאתם עושים ולכו להזדיין. לא אכפת לי שאתה כבר בן 60. אל תהיה חרא.

6) המעריכים כדורגל יפה. משהו שחשבתי עליו כל השנה. מאוד מבאס שאי אפשר גם להתלהב ממהלכים של הקבוצה השנייה. אתה רק רוצה שילך להם גרוע, אבל הם גם משחקים יפה, והמשחק וההנאה ממנו אמורים להיות גם איזה אלמנט, לא? אז כאלה שאומרים "מהלך יפה" גם למהלך של הקבוצה השנייה. יש מצב שזה רק אני.

"בפעם האחרונה - אני לא יודע מה פה הססמא לווי פיי"(צילום: ירדי עוואמי)

4. 29.3.2019: הפועל כפר סבא נגד סקציה נס ציונה

אני עומד במדרגות העליונות של המגרש בנס ציונה ושמח שהליגה שכונה. כשנכנסתי מהשער של אוהדי נס ציונה נתנו לי פשוט לעבור דרך המגרש כדי להגיע לאוהדים של כפר סבא. מי שפתח לי את השער טען שהוא הבעלים של המגרש, ולכו תדעו, אולי. מסביב לאצטדיון המון שיחים ירוקים של תחילת אביב. זה יום שישי, השעה 15:30 ונעים לאללה. אני עם קטנה, כפר סבא מובילה 1:0, ואני אומר לעצמי שאין דרך טובה יותר להעביר שישי. ואז קורה קלאסי כפר סבא בדקה ה־89. ה־30 אוהדים שעדיין הגיעו מתפוצצים. כפר סבא אחרי רצף של הפסדים, ומספר האוהדים מתמעט משמעותית. עוד שבועיים יש מפגש בין האוהדים להנהלת הקבוצה, ואני סקרן מה יש לאוהדים להגיד — "אנחנו דורשים שהשחקנים ישחקו יותר טוב!"? לא יודע. בכל מקרה, אני אגיע. אני אוהד עכשיו.

היסטוריה קצרה של הפועל כפר סבא:

1952: נכנסים לליגת־העל. אז היא עוד נקראה הליגה הלאומית. נשארים בה ברצף 33 עונות. ב־1975 לוקחים גביע, ב־1980 עוד גביע, 1982 אליפות, 1983 יורדים ליגה, 1984 עולים חזרה, 1990 גביע שלישי.

1995: הקבוצה עוברת הפרטה. טביב קונה אותה, ומחרבן אותה כמו כל דבר שהוא נוגע בו. הקבוצה עוברת המון ידיים ומאמנים והמון עליות וירידות מליגת־העל ללאומית וחוזר חלילה.

2013: ירידה לליגה א' בעקבות פירוק. סתיו שחם קונה את הקבוצה, והאוהדים קונים 10% ממנה. רועי עדן, שהיה איתי ביסודי והיום כותב על כפר סבא למקומון צומת השרון, מספר לי שדווקא בעונה בליגה א' הגיעו הכי הרבה אוהדים. "הרגשנו שקיבלנו שוב את הקבוצה", הוא אומר, "שהיא שלנו".

עם המון עידוד ואמונה עלתה כפר סבא ללאומית ואז לליגת־העל. טירוף. שנתיים בליגת־העל ואז ירדה ללאומית. אז התחילו לקלל את שחם והוא עזב. שום נכנס, וכפר סבא עשתה משהו שמעולם לא קרה — הובילה את הליגה חצי עונה ואז הפסידה המון, עד שהייתה צריכה לצאת לשני משחקים מול הפועל טבריה מליגה א' כדי להישאר בלאומית. כפר סבא ניצחה, נשארה — ואז התחילה העונה הזו.

5. 11.4.2019: פגישת אוהדים במועדון הקבוצה

"הם לא רוצים לנצח. פוחדים לעלות לליגת־העל". זה המשפט המרכזי שהאוהדים הצועקים צועקים כאן. אני מבין ולא מבין. מצד אחד, כן, ירדנו למקום חמישי. מצד שני, ההפרש בינינו ובין המקום הראשון הוא שלוש נקודות. הכדורגל אולי לא אדיר, אבל המתח בליגה הלאומית אדיר. אני לא אומר את אי ההבנה שלי בקול רם, אבל האוהדים עונים עליה בלי שאומר כלום: "למזלנו שאר הקבוצות פחות טובות אפילו".

עידן שום, המנהל המקצועי של הקבוצה והבן של הבעלים, יושב שם עם מישהו שאף אחד לא פגש לפני כן ושלא ממש מבין איך להתנהל עם אוהדים. כשהאוהד שי בן שי צועק ומפריע, הבחור הלא מוכר מתקרב אליו ואומר לו בטון תקיף שיכבד או שיועף. שי בן שי לא משתין עליו. הוא כבר בן 65 בערך, ואם מישהו צריך לכבד מישהו זה הלא מוכר הזה אותו. שום מבין את זה ונותן לבן שי לדבר.

בן שי צועק: "למה הבאתם את ששונקר ולא הבאתם חיזוק באמצע העונה?". שום מנסה לענות לו, אבל בן שי ממשיך: "לא סיימתי! למה הבאתם את ששונקר ולא הבאתם חיזוק באמצע העונה?!". אוקיי, אז כנראה שכן סיימת.

יש עוד טענות. יש דיבור על מישהו שרצה לקנות את הקבוצה ולא נתנו לו. שום מסביר שאין דבר כזה ושבכל מקרה הוא לא רוצה למכור, הוא רוצה להמשיך עם הקבוצה. חלק כועסים, חלק מבינים. מישהו אומר שליצחק שום יש חתיכת פריווילגיה להיות הבעלים של הקבוצה כי זה משהו שכל אחד בחדר היה חולם עליו. חביבי, אני חושב בראש, אנחנו פה 30 אנשים. לזכות במשהו ש־30 אנשים רוצים זו לא חתיכת פריווילגיה.

מישהו שואל מה המטרות לעונה, ושום עונה שללא ספק לעלות ליגה, ואז מוסיף "יכול להיות שאנחנו לא ברמה של ליגת־העל, אבל עם כל הכעס שיש על אבא שלי, אני חייב להגיד שזו המטרה, כי אחרת יכעסו יותר ולכן על זה אנחנו עובדים".

למרות התשובה של שום, ואולי בגללה, אני תוהה למה קבוצה לא יכולה לקבל שהיא קבוצה של ליגה לאומית ולעלות לאט־לאט. רועי עדן, שנמצא כאן גם, מסביר לי שהאוהדים לא יכולים לקבל דבר כזה כי לקבוצה יש היסטוריה.

אני מסתכל על התמונות שתלויות מסביב וקולט את ההיסטוריה. הנה הקבוצה של 1975 שלקחה את גביע המדינה. בין השחקנים אני מזהה את יצחק שום. הנה הגביע מ־1980, הנה האליפות מ־1982, הגביע השלישי מ־1990.

הרבה שמות לא מוכרים לי אבל חלק כן. אלי יאני למשל, מייקל יפה, נח איינשטיין. אני מבין את שי בן שי, אבל מה עם החבר'ה הצעירים יותר שכאן, הם לא ראו אף הישג מרשים ממש. אני שואל אחד כזה מי הקבוצה שהוא הכי זוכר, והוא מדבר בערגה על השחקנים של 2002. אני לא מזהה אף אחד מהשמות שהוא אומר.

שום מסכם בעדכון שהביאו לקבוצה מאמן מוטיבציה, מישהו שיעזור להם להאמין בעצמם. כולם שמחים כי השחקנים כל כך הרבה פעמים מגיעים לשער ולא בועטים. אולי עכשיו משהו ישתנה. האוהדים מצדם מבקשים להיות שותפים יותר במה שקורה ומבקשים שההנהלה לא תשב במרפסת של המועדון שצופה על המגרש, אלא עם האוהדים. ההנהלה מסכימה ומודה שטעתה, וגם מודה שהיו כמה שחקנים שהגיעו והיו טעות אבל כמובן שלא אומרים מי. אחרי שעתיים אני זז, כולם עדיין נשארים. די בטוח שאני היחיד שלא גר בכפר סבא. אני רק שנה אוהד אבל בא מרחוק, זה בטח שווה משהו.

"כפר סבא נופלים הרבה, שלומיאלים"(צילום: אסי גל)

6. 6.5.2019: הפועל כפר סבא נגד סקציה נס ציונה

תקופה אדירה לכפר סבא. המאמן מוטיבציה הזה כנראה עובד כי כפר סבא מנצחת לאללה. אפילו היה 3:0 נגד קטמון, שהם קבוצה לכתבה בפני עצמה. גם האוהדים חזרו, ויש שירה ושמחה באצטדיונים. הם חזרו כבר אחרי השיחה עם ההנהלה, אבל קשה שלא להרגיש שהניצחונות עוזרים להשאיר אותם. מצד שני, מי אני שאהיה ציני.

היום יש משחק משמעותי נגד נס ציונה. הם בראש הטבלה, אנחנו מקום שלישי. אם מנצחים אותם אנחנו מקום ראשון, והעלייה לליגת־העל קרובה מתמיד. יותר מזה שהמשחק מרגש אותי, אני מתרגש מזה שהאישה בחו"ל, אז אני מביא את הילד איתי. הוא בן שלוש וחצי, שנה פחות מהגיל שבו אני הלכתי למשחק הראשון שלי. זה היה כפר סבא נגד מכבי תל אביב, והדוד שלקח אותי אהד את תל אביב. לי זה לא שינה, כי התעניינתי בעיקר בארטיק ובחטיפים שהוא קנה לי.

מתוך הזיכרון ההוא אני מביא איתי כמה חטיפים ומתכונן להלהיב את הילד כמה שיותר באוכל כדי שייתן לי להישאר לפחות מחצית. להפתעתי אין בזה צורך כלל. הוא שמע אותי מדבר על הקבוצה המון, ראה אותי משחק פיפא ושאל על הקבוצות השונות, ועכשיו הוא רק רוצה לשבת על הגדר שצמודה למגרש ולצפות במשחק.

אני מנסה להסביר לו מי מנסה להכניס לאן, אבל הוא לא ממש קולט. בעיקר מעניין אותו למה כולם נופלים הרבה. אחרי רבע שעה הוא מסכם: "כפר סבא נופלים הרבה. שלומיאלים". הוא נותן לי לצפות ב־70 דקות לפני שנמאס לו. את הנקניקייה שקניתי הוא אכל רק חצי.

יום למחרת הילד מדבר על עומר פדידה ואומר שבגן שיחקו כדורגל וחבר מהגן היה ברצלונה והוא היה הפועל כפר סבא. כוסאומו. בתיאוריה אני אמור לחוש גאווה, אבל יש לי צביטה בלב. מילא אני שהלב לא הותיר לי ברירה — אבל הילד? למה מראש להכניס אותו לקבוצה שגם אם תעלה לליגת־העל ייקח זמן עד שתהיה כוח משמעותי, אם לא תרד שוב מיד. זו לא מכבי תל אביב, זו קבוצה של כאבי לב ודאגות ובאסה בין רגעים קטנים של שמחה. לא יכולתי להתחיל איתו עם משהו סולידי יותר, איזה בית"ר ירושלים או משהו שיהיה לו קל? כנראה שלא.

7. 20.5.2019: הפועל כפר סבא נגד הפועל עפולה

משחק אחרון לעונה. אם כפר סבא מנצחת היא עולה. אם היא לא מנצחת ונצרת עילית שבמקום השלישי לא מנצחת — גם כפר סבא עולה. מתח טירוף. השדרנים של ערוץ הספורט אומרים שזו הליגה הכי מותחת במזרח התיכון. קחי את זה ליגת ירדן.

את המשחק הקודם נגד בית"ר תל אביב לא ראיתי כי איכשהו אמא של האישה לקחה את הילד בשישי והיה לנו יום פנוי, אז היא לא הייתה מוכנה שעד שסוף־סוף יש לנו יום חופשי אבלה אותו בתחביב החדש שלי. אחרי שכל השנה הלכתי כל כך הרבה פעמים, הבנתי אותה. הלכנו לסרט. היה כיף אבל את המשחק הזה אני לא מפסיד. רק שכמו מטומטם אני קובע יום צילום בעבודה. הנה הוכחה שאני עדיין אוהד בלאי: אוהד אמיתי זוכר כל משחק וכל שעה. אני עדיין לא אוהד אמיתי.

את כל היום צילום אני מעביר בלחץ, מקווה לסיים אותו מהר כדי לנסוע לעפולה, להספיק לפחות למחצית השנייה. זה מצליח, אני לוקח קאר טו גו מאזור הצילומים כדי לחסוך זמן וטס. לפי הווייז אגיע ב־19:40. המשחק מתחיל ב־19:00. מחצית זה המון, בטח במשחק מהותי כזה.

לצערו של הגוף שלי, בנוסף ללחץ גם הגב שלי תפוס. כל היום אני מנסה להתמתח כדי להרגיע, אבל נסיעה מתל אביב עד עפולה בטח תחמיר את המצב. אז לא זכרתי תאריך, אבל תראו את ההשקעה. זה בטח שווה משהו.

בדרך אני קולט שבטח איזו תחנת רדיו משדרת את המשחק, בכל זאת סיום הליגה הכי מותחת במזרח התיכון. אני מוצא את "רדיו קול רגע", ומאזין. אשכרה מאזין לכדורגל ברדיו כאילו השנה היא 1985. המחשבה כמה זה מגוחך נעלמת כשהשדרן אומר שמות של שחקני עפולה שמוסרים אחד לשני והקטע מסתיים בגול. "לא להאמין", הוא צועק בקול ניחר, "2:0 לעפולה", והנסיעה הופכת לחרא עצום. הלב שלי כבד. מה נהיה ממני? מאזין לכדורגל ברדיו ונכנס לדיכאון ולחץ מתוצאה.

אני מגיע לאצטדיון, מקשיב לדקה האחרונה ברדיו ומדדה פנימה בצעדים כואבים של רובוט. כשאני נכנס אני מגלה שאני בצד של האוהדים של עפולה. יש כאלה, לא מעט אפילו. אני שואל שומר איך אפשר לעבור לצד של כפר סבא. גם אם נסיים את הערב בבאסה, לפחות אסיים אותו בין האנשים שלי. השומר פותח שער ומעביר אותי דרך המגרש, ממש מאחורי השערים. שכונה. תענוג.

בצד של כפר סבא יש כמעט 2,000 איש, והם שרים ומעודדים. יש את המקללים, אבל השירה חזקה. ואז עפולה עושים גול עצמי, ופיטר אוניקאצ'י, הזר המרשים של כפר סבא שהיה פצוע כמה משחקים, מכניס גול שני, ו־2:2. אבל גם נצרת עילית הכניסו גול ואם כפר סבא מסיימים פה בתיקו, נצרת עולים.

המתח טירוף. הקהל עצבני. מישהו מסתובב מאחורה ולא מפסיק עם הגידופים. "לוזרים, איזה לוזרים". לך תזדיין, כאמור. במקרה הגרוע הם מקום שלישי אחרי שהם פה נלחמים בטירוף. לוזרים זה לא. אחד אחר מתעצבן שהכניסו את המגן דן עזריה. "מתחילת העונה אני לא אוהב אותו".

דקה 90 קוקו בנג'מין, החלוץ, חוטף מכה בראש ונשכב ולא זז. הקהל מנסה לעודד אותו בשירת "הו, בנג'מין קוקו" — במנגינה של "הו, הפועל עולה". אולי זה עוזר כי הוא קם. השופט מוסיף חמש דקות, אבל קוקו קם רק אחרי שלוש. כפר סבא תוקפת עם כל מה שיש לה. עוד מסירת רוחב נהדפת לקרן ועוד קרן נגמרת בחוץ.

דקה 92 פיטר מכניס גול. כולם קופצים, הגב לא מאפשר לי. אני כמו בקומדיות מוגזמות כשמישהו עובר תאונה וכל הגוף שלו בגבס. תנועות ראש וקצת עם היד, זה כל מה שאני מסוגל. זה לא משנה כי השמחה נעלמת מיד כשהשופט קורא לנבדל ומבטל את הגול.

"איזה זין. אלק מבטל את הגול", אני אומר כשהשאר מקללים את כל המשפחה שלו. בדיעבד היה נבדל ברור. אבל יש עוד שתי דקות והקהל לא מאבד תקווה. ואז, בדקה ה־98, דן עזריה חוטף כדור ברחבה, משתחל פנימה, מוסר אחורה לפדידה, פדידה מכניס רגל, בועט וגול! גול! דקה 98! מיד אחרי הגול השופט שורק לסיום המשחק.

זה רגע שלא ייאמן. כפר סבא עולה אחרי שעשתה את כפר סבא קלאסי ההפוך. ועוד בשנייה האחרונה. איזה כיף זה כדורגל. ההוא ששנא את עזריה רוצה לנשק אותו עכשיו. לי עולות דמעות. מי אני? איך אני בוכה בגלל קבוצה? והאוהדים בטירוף, והשחקנים בטירוף. ומתחילים לשיר עוד שיר אוהדים "מי המציא את המילה אהבה, שהיא שורפת לבבות". ראבק, זה מה שזה. אהבה. כזאת שאינה תלויה בדבר. שקיימת בלב מאז ומתמיד, ורק הייתי צריך ניצוץ להדליק אותה, ועכשיו הילד יקבל אותה, ויסבול וישמח. ושנה הבאה ליגת־העל. שם כבר לא שכונה. ראבק איזה מסע הייתה השנה הזו. וזו רק שנה אחת.