עד בהיר
לא מפלים כהות, שום דבר נגד כבדות. אבל עד שייגמר הקיץ, בשבילנו רק לאגר
"מחר המאהל הבדואי"(צלום: טל שחר)
עת השתחררתי המליצו לי הרופאים לנסוע למקום הכי רחוק מישראל על הגלובוס. טוב, זה לא מדויק, אבל בואו נאמר שאחרי שלוש שנים של אימוני קו שהספיקו לכלול נגיעות קטנות בלבנון ונגיעות ארוכות יותר באינתיפאדה הראשונה, החלטתי שאני חייב לברוח מכאן למקום שיאפשר לי לחסוך כסף לטיול באווירה שבה אין מבזקי חדשות מדי חצי שעה. ככה הגעתי לסידני, אוסטרליה.
לומר שהבירה באוסטרליה זרמה כמים יהיה בגדר הגזמה פרועה, שכן בחלקים גדולים של המדינה־יבשת הענקית הזאת, אין כמעט מים. הבירה, לעומת זאת, זרמה חופשי. רוב המותגים היו בירות לאגר בהירות ופשוטות שאופייניות למקומות חמים.
"פוסטרס" היא המותג המוכר מכולם, אבל לצדה כיכבו באותם ימים גם "ויקטוריה ביטר" (שבניגוד לשמה הייתה דווקא לאגר, תכף נעבור לדקויות), "ט'ואיס" ועוד. להגיד שהאוסטרלים שתו בירה, יהיה בבחינת לשון המעטה: לא הייתה שכונה בלי כמה "בוטל שופס", לא היה סופשבוע בלי שהמקומיים ייכנסו לאותן חנויות וייצאו עם ארגזי בירה — אחד על כל כתף.
ואם זה נשמע לכם מוגזם, אגלה רק שבדרווין למשל, עיר בקצה הצפוני של אוסטרליה, מקום שעליו השמש אינה חומלת לעולם, הייתה מבשלה מקומית מפורסמת שנפח הבקבוק הקטן ביותר שייצרה היה 2.5 ליטרים. ללמדנו ש"בקבוק אישי", הוא עניין יחסי.
בואו ניתן כמה מילים על ההבדלים בין סגנונות הבירה השונים. בצורה הכי בסיסית ניתן לאפיין את ההבדל בין הלאגר לאייל כהבדל בסוג השמרים: שמרי לאגר תוססים באופן מהיר יותר, בחלק העליון של הבירה ובטמפרטורה נמוכה יחסית. ש
מרי אייל תוססים בחלק התחתון, בטמפרטורה גבוהה יותר ובתהליך איטי. החלוקה המאוד בסיסית הזאת גרמה לכך שרוב בירות הלאגר הן קלות ומהירות יותר להכנה ולצריכה, פחות עשירות בטעם ונחשבות, בגדול, ל"מסחריות".
לעומתן בירות האייל — שלמעט מקומות ספורים בעולם כמעט שלא שרדו את העידן התעשייתי — זכו לתחייה עם התעוררות סצנת הקראפט. נכון שבירות מסוג אייל (שהוא כמובן שם־גג ללא מעט תתי ז'אנר שעשויים להיות שונים מאוד באופיים) מתאפיינות לרוב בטעמים עשירים ומורכבים יותר, אבל הסיבה שבגינה דווקא הן הועלו על ראש שמחתם של הביר גיקס, הרבה יותר בנאלית: אייל אפשר לייצר בכל מיני סגנונות, גם בבישול ביתי פשוט יחסית.
לאגר, לעומת זאת, היא עניין לייצור מקצועי, שדורש (למשל) לא רק בישול אלא גם קירור כחלק מהתהליך.
החלוקה הזאת תמיד עשתה בעיניי עוול ללאגר. נכון שיש לא מעט מותגי בירה שהוציאו ללאגר את שמה הרע, אבל מי שטעם לאגר טרייה ובלתי מפוסטרת (למשל כמו הבירה באוקטוברפסט הבווארי, שמייצרות לכבוד הפסטיבל דווקא מבשלות שבימים כתיקונם מייצרות בירות חיטה) או פילזר (ממשפחת הלאגר) דקיקה ופריכה, יודע שגם ייצור לאגר הוא אמנות.
"מזיגה איטית שמזיגה איטית"(צלום: טל שחר)
תקצר היריעה מכדי למנות את כל סוגי הלאגר,
וכן — אני יודע שבמשפחה שיש בה סטלה ארטואה בלגית בצד אחד של המדף וקורונה מקסיקנית בצד השני שלו (או, אם אתם מעדיפים: בק'ס גרמנית בצד אחד ובאד־לייט אמריקאית בצד האחר. העיקר שהעיקרון ברור) קצת קשה לתת סימנים.לכן אתחיל במשהו שיכול להפוך כל בקס לבאד־לייט וכל סטלה לאורנג'־בום: אחסון לקוי ומזיגה לא נכונה.
כן, אם אני נשמע לכם נודניק, אני מקבל עליי את התואר הלא מחמיא הזה באהבה. לא אפסיק לטרחן בנושא עד שבישראל ילמדו לאחסן, לשנע, לקרר ולמזוג בירה כהלכתה. אין עוד נוזל בעולם הזה שמי שמטפל בו אחראי עד כדי כך לטעמו הסופי.
תאהבו איזו בירה שאתם רוצים — הייניקן, טובורג או מכבי. אם החבית שממנה נמזגה הבירה היא טרייה, הבירה אוחסנה בתנאי קירור הולמים, הצינור נוקז כליל משאריות הלילה הקודם בטרם נמזגה ממנו הבירה הראשונה של היום, הכוס נקייה, לחץ הגזים תקין והבירה נמזגה כהלכה — אני מבטיח לכם שכל בירה שתלגמו תהיה מהנה.
לעומת זאת, ובעיקר בישראל החמה, אם החבית עמדה זמן רב מדי במחסן החביות, אם מערכת המזיגה לא נקייה, אם החבית אינה טרייה, והמוזג אינו מיומן — תקבלו חרא של בירה. לא משנה עד כמה מושקע היה תהליך הייצור של הנוזל שבתוך החבית.
נושא נוסף הוא המחיר. הגיליון הזה פותח את הקיץ שבו שוב יגיעו לישראל הפוסטים הנודדים שמקננים כאן בכל קיץ: "חוצפה ישראלית, חצי ליטר בירה בהרצליה על החוף ב־45 שקל". או אז מתחילים לעשות את החשבון של בעל העסק ומגלים שהוא אולי חמדן אבל גם החוליה הכי חלשה בשרשרת — כי בדרך גונבים אותו על שכר הדירה, המסים החריגים בגין שוטף הכלים, הקנסות שהם כבר בילט־אין בניהול מקום גם אם לא עברתם על אף חוק עזר עירוני, וכן, גם העובדה שיש לו כשלושה חודשים לכסות על גירעון שהצטבר במשך תשעת החודשים שקדמו להם.
תירוץ נוסף שאנחנו שומעים לרוב הוא שבישראל הבירה יקרה בגלל המיסוי. אז נכון, יש פה מיסוי כבד על בירה, אבל יש מקום אחד, בעצם שניים, שהוכיחו שאפשר גם אחרת.
אני אוהב מקומות שבהם הבירה זולה, ותתפלאו, זה לא בגלל המחיר אלא בגלל ש(לרוב) מדובר במקומות שמוכרים גם לא מעט בירה ועל כן היא גם טרייה וטובה יותר מאשר אצל המתחרים. רק שבדרך כלל מדובר בפריבילגיה ששמורה למי שיכול להתפנות משגרת יומו וללגום בירה אצל יורשיו של מתי (זצוק"ל) בפלורנטין או לנצל את הטבת שעות היום במנזר או בסלון ברלין ועוד מאורות שתייה. השאר כבר השלימו עם העובדה שיצטרכו להיפרד מ־30 שקל לפחות עבור חצי ליטר של בירה או מ־25 שקל עבור בקבוק של שליש (למה, גנבים? הרי קניתם אותו בפחות מחמישה שקלים מחיר סיטונאי! סבבה להרוויח, אבל למה פי חמישה?!).
והנה, מתברר שבכל זאת יש קונטרה לשודדים
אם אפשר לקרוא כבר רשת לשני סניפים, אז יש לנו אחת כזו שמצליחה למכור בירה איכותית ומטופלת שנמזגת היטב, והכל במחירי רצפה של כ־18 שקל לשליש ליטר ו־22 שקל לחצי.אני מתכוון לברים של "לאגר אנד אייל" שמציעים בירות נהדרות — ולא בכוסות פלסטיק כמו על חוף הים (לפחות בזה הקיוסקאים לא אשמים, זו הוראת החוק) אלא בכוסות ממותגות (המיתוג לכשעצמו חשוב פחות מהעובדה שכוס רשמית מחמיאה לנוזל שבתוכה) ועם תפריט אוכל במחירים סופר־סבירים בשירות עצמי, כשהווייב המעולה הוא רק הבונוס.
הסניף הראשון נפתח בשנה שעברה במתחם שרונה (הייתי יכול לכתוב ברחוב דוד אלעזר, אבל קחו תיאור ממצה יותר: צמוד למוזיאון הוויסקי, מול מסעדת קלארו, ליד המדרגות שעולות מרחוב הארבעה), ולפני כמה חודשים נפתח הסניף השני במרינה של הרצליה.
אני לא יודע איך הם עושים את זה ואיך הם מחזיקים מעמד, אבל עובדה שהעסק עובד למרות שהחלל מעוצב ומתוקתק לעילא והבירה שנמזגת בו לרוב מעולה. המחזה החינני שלפיו בשעה כמו שש בערב ניתן לראות תור קטן ושמח אל מול עמדות המזיגה, וחבורות של הייטקיסטים צעירים שוטפות פנימה את יום העבודה — הוא לא פחות ממרנין בעיניי.
בניסיון לברר את סוד הקסם של המקום, אני תופס לשיחה את אלכס. היא בת 21 בסך הכל, אבל אל תיתנו לגיל הצעיר להטעות אתכם: היא שועלה רצינית בכל מה שקשור לבירה. את ההיכרות שלה עם התחום היא התחילה ב"ביר אנד ביונד", שמפגיש סביבו לא מעט מה שמכונה "ביר גיקס". היא התלהבה מהתחום, התאהבה בו, אך מאוחר יותר החלה למלצר במוזיאון הוויסקי. "כששמעתי שפותחים מקום של בירות, היה ברור לי שזה מה שאני רוצה לעשות", מספרת אלכס בחיוך, בעודה מפקדת על הברזייה בקו החזית של "לאגר אנד אייל" בשרונה.
בואו נתחיל עם הלאגר הבהירות הקלאסיות
יש את שתי השחקניות הגדולות בשוק: מטעם קוקה קולה יעלו ויבואו קרלסברג וטובורג, מטעם טמפו — הייניקן וגולדסטאר.אמנם גולדסטאר וטובורג הן בירות לאגר כהות, ובקיץ הנטייה היא לבהירות החדות יותר, אבל הישראלים שאוהבים מתיקות קלה בבירה שלהם הרי לא יזנחו את הגולדסטאר בחודשי הקיץ, וטוב שכך.
"אבל תסתכלו בעיניים נו"(צלום: טל שחר)
שני פרטים מעניינים בגזרת הלאגר הכהה: הייניקן־טמפו היא גם הבעלים של מותג אמסטל, שנשאר מחוץ למשחק בגלל העובדה שהוא יושב על אותה המשבצת שבה שולט גולדסטאר בשוק הישראלי. לעומת זאת, הטובורג שאנו שותים, בגרסתה הנוכחית, מיוצרת רק בישראל כדי לספק לקונצרן המשקאות נשק למלחמה בגולדסטאר. אם לשפוט על פי מתיחת גולדסטאר לכיוון הקראפט באמצעות "אנפילטרד" או "סלואו ברואו" (החזקה והחורפית) או ההתמקצעות של טובורג בסוג הלתת שמיובא לישראל במיוחד מהעיר במברג שבבוואריה, הרי שבמקרה הזה הצרכן הוא שהרוויח מהתחרות.
זה לא המישור היחיד שבו פועלת התחרות לטובת הצרכן, אם לא במחיר אז לפחות במגוון: ליבואנית ויצרנית קרסלברג וטובורג, יש גם את סטלה ארטואה הבלגית, שנחשבת לאיכותית במיוחד. לעומתה, החלו בטמפו לייבא מותגי לאגר נהדרים מאיטליה ועד לג'מאיקה שממנה מגיעה רד סטרייפ, או אפילו בירה קיצית עם טוויסט קטן של טקילה כמו דספרדוס.
אם נמשיך את מסענו על מדף הלאגר, נגלה גם מותגים טובים אחרים כמו בקס הגרמנית או לאגר־פילזנר כמו ביטבורגר וכמובן פילזנר ובכלל, רדברגר, טוכר, קלר המעוננת ועוד (רשימה חלקית בלבד) נמזגות בישראל מברזים ומעשירות עוד יותר את הסצנה.
תוסיפו לכך בירות לאגר מהמזרח הרחוק (לדעתי אסהי היפנית היא המוכרת ביותר) וקיבלתם חתיכת סרטון אינטר־רייסיאל (סליחה) על מדף הבירה.
גם היצרן המקומי לא טמן את ידו בצלחת. אמנם במבשלה ביתית קטנה כמעט בלתי אפשרי לייצר לאגר טובה, אבל בירות לאגר־פילזנר הפכו לדגל של כמה מבשלות מקומיות — עדיין קראפט אך כבר עם אמצעי ייצור משוכללים יותר.
במבשלת שבט החדשה יחסית שבפרדס חנה־כרכור, מדייק הברומאסטר ליאור בלמס את הזיכרונות שהוא נושא עמו ממבשלת פאבו (שפעלה תקופה קצרה מדי בזכרון יעקב).
ה"פילז" של מבשלת ג'מס זכתה כאן לפופולריות מוצדקת לגמרי, ובעמק חפר מייצר אורי שגיא מ — רגע, את הבירה של אלכסנדר אני רוצה לייחס לפואנטה חדשה, שקצת חותרת נגד התזה שבבסיס הכתבה הזאת:
ניקח למשל בירה בסגנון IPA כמו "אלכסנדר גרין"
למרות שלא מדובר בלאגר, הרי שהמרירות העמוקה שלה, כשהיא מוגשת קרה, עושה לי יופי של נוגדן־קיץ. זאת ועוד, אפילו במהלך המסע הזה בין ברזי הלאגר נתקלתי בעולה חדשה יחסית בדמותה של "וויילד ריבר" מבית פולרס: בירת APA פרחונית ומרעננת עם טעם מורכב אך לא מעיק.שתי אלה, שעומדות בקצה השני של הספקטרום שבצדו האחר נמצאת קורונה עם פלח לימון בצווארה, הן לחלוטין לא מאלה שהייתי ממהר לאפיין כ"בירות קיץ". ובכל זאת, הן מרעננות כל כך, עד שבעיניי הן מייצגות לאו דווקא את עונת השנה אלא את רוח התקופה: הכל הולך.
ועוד לא אמרנו מילה על הבירות הקלילות עם הפרי, ז'אנר שנמצא כאן בחיתוליו אך הולך ומתרחב, בעיקר בזכות מותגים כמו "ליפמנס". אפילו הענק הרוסי החל להתעורר משנת החורף שלו עם מותג כמו באלטיקה שמיובא לאחרונה לישראל.
אז שתו סן מיגל או אסטראה דאם מספרד, קורונה מקסיקנית, גולדסטאר ישראלית, ביטבורגר גרמנית או פלזן אורקל צ'כית — מצדי אפילו מיתוס יוונית או סטלה מצרית. העיקר שתמצאו את זאת שאיתה אתם מרגישים בטוחים במלחמה בקיץ הישראלי שמתלהט לו שם בחוץ. אחרי הבחירות נעבור אולי לדבר על בירות כבדות מעט יותר. עד אז, חפשו אותי מתחת לברז של הלאגר.
לפנייה לכתב/ת 
עד בהיר
צלום: טל שחר
מומלצים
