חיים בסרט
"סאבלט" הוא מיזם ירושלמי מאוד ירושלמי: מתחם בילוי אלטרנטיבי בתוך קולנוע "רב חן" הנטוש בקניון בתלפיות. מסתבר שמה שבתל אביב הוא פאן ואסקפיזם הופך בבירה לשליחות
אזור התעשייה תלפיות שומם מאדם. כמוהו קניון "רב מכר" שאליו אני נכנס בהיסוס, תוהה אם שוב, כמו תל אביבי מצוי, טעיתי בכתובת. תשע בערב. המאבטח בכניסה ספון בפלאפון, לא טורח להרים מבט. אמנם "רמי לוי שיווק השקמה" העוטף את המבנה עדיין פתוח, אך מלבדו, מעט העסקים שבקניון כבר סגורים.
אני עולה במו רגליי במדרגות הנעות הלא נעות, עליהן פרוס שטיח אדום שזר לעיצוב הקניוני הקר והניאוני. אל נקודת מבטי המטפסת מבליח "לינקולן ביליארד". בין השולחנות משחקים ומעשנים בני ישיבות בכיפות שחורות וחולצות לבנות מכופתרות. מלבדם הקניון מת, עזוב ועצוב. חגיגה בסנוקר? סט של סרט גמר מ"סם שפיגל"?
לפני שאני מספיק להכריע נגלית אליי פטה מורגנה לילית. קופאית וקופאי חיוניים יושבים מחייכים, מאחוריהם בוקעת מוזיקה מזרחית פיוז'ן שזולגת משערי קולנוע רב חן הנטוש. על שלטו הדהוי מתנוסס שלט אלטרנטיבי עבודת יד עם הכיתוב "סאבלט".
בסוף מסע בכביש 1 הכולל נסיעה במונית שירות על יד אדם מבוגר, שכל הדרך צעק בטלפון על אמא שלו "את לא מבינה מה אומרים לך אמא? אני אחזיר לך ברגע שלארי וכרמית ישלמו. הם חייבים לי בוכטה מהפוקר"; מקץ נסיעת מונית ממרכז העיר לתלפיות עם נהג שבחר בתחביב "טבע".
כששאלתי אותו למה טבע ענה "כי כשמתחילים לעבוד בגט חייבים לשים תחביב אחרת אי אפשר ללחוץ 'הבא' בתפריט של האתחול, וחשבתי שאם אני אשים טבע פחות יזיינו לי בשכל" (מה שהתברר כשגוי, סליחה נהג, היית אחלה); אחרי כל אלה, הגעתי ליעד.
ברחבת הכניסה למתחם נעים בביזאריות פרפורמנסית טיפוסית שני רקדנים מכוסים לטקס שחור ונורות זוהרות מכף רגל ועד ראש. מולם קומץ צופים, חלקם רוקדים, חלקם מדברים. חלקם יושבים על כיסאות ים צבעוניים שמפוזרים בלובי, שותים בירה, מעשנים, אוכלים פופקורן שנמכר בקפיטריה שבמרכז החלל.
מימין לפרפורמנס מוצב אקווריום קעקועים והדפס על ציפורניים. אני שואל זוג מחויך אם הם אשכרה עשו עכשיו קעקוע. הם עונים מחויכים שזו חינה. אני נוטה להאמין — כי מי יעשה קעקוע באמצע מסיבה, ועוד בירושלים. הבחורה מסיטה שרוול וחושפת קעקוע טרי ומדמם עם הכיתוב הלא ייחודי "ספיישל גסט". לפני שאני מספיק לשאול אותה על פשרו, השניים נעלמים.
אני נכנס לאולם 6, שם הסתיימה לפני כמה דקות פתיחת תערוכה. אחרי סיבוב נימוסי שבו הענקתי זמן שווה של מבט בוהה לכל יצירה, אני חוזר ללובי ומצית סיגריה. שתי בנות יפות מחייכות אליי. זה לא חיוך של מכרות ולא של מחזרות. אז מה זה? מחוץ לתל אביב אנשים נחמדים סתם ככה? ועוד בנות? מאוד מתעתע.
אני משתדל להיות חברותי, להחזיר באותה מטבע אבל נתקע לי המבט הבוהה. מול יצירות אמנות דוממות זה מבט שמקרין ידע ואינטליגנציה, אבל מול בנות אדם זה מבט שמקרין הטרדה מינית או הפרעה נפשית.
אני ממהר להיעלם לחשכת אולם 7. מקרינים פה את "סיפור אחר", סרטו של אבי נשר. איזו אקלקטיות — עמדת קעקועים לצד סרט בכיכובו של נתן גושן כגבר חרדי שאשתו מצטרפת לכת. אני חוזר ללובי, אבל רוב באי המתחם כבר התאספו באולם 2 המרווח. ריחות וויד וערק מתערבלים באולם ויוצרים ניחוח שבעיניי הוא מאוד ירושלמי.
בהיעדר כיסאות הקולנוע, משדר האולם אווירה של חלל הופעות בן זונה. במת עץ חשוף גדולה ניצבת במקום מסך, מולה מדרגות אמפי רחבות ושחורות. על הבמה זהבה בן, לצדה שלושה נגנים — קלידן, דרבוקיסט וגיטריסט שנותנים אפקט של תזמורת. הסאונד חם, אנרגטי.
רקדנית בטן עולה ויורדת מהבמה. וזהבה בן, מה זה הדבר הזה? אני מנסה להיזכר כמה זמן לא ראיתי אותה בשום מדיום. אולי עשור? היא פשוט נראית מדהים. בת כמה היא כבר? אין לה גיל. כמה שהיא רגועה על הבמה. כל כך כריזמטית וקולית. אפס מאמץ. כל סלסול שלה זורם בקלילות פנומנלית.
מולה ניצב קהל ירושלמי, חילוני, היפסטרי ומאופק שמנסה לזרום וקצת מובך מעצם היותו קיים. לא במובן ההיפסטרי התל אביבי המנוכר של "יש לי חרדות חברתיות וזה מקנה לי זכות להתעלם ולא להסתכל בעיניים". הם באמת קצת נבוכים, אולי אפילו מתרגשים. לא נראה שהם מסוגלים לזייף. וטוב שכך. יהיו הסיבות אשר יהיו, זה לא הקהל הטבעי של זהבה בן.
אבל אותה זה לא מעניין. היא באה לתת הופעה. היא מדברת לקהל בטבעיות, מחמיאה לו, מחייכת עם העיניים. "אתם קהל נהדר, יאללה לא שומעים אתכם". מפשירה אותם בקצב שלה. לא לוחצת. הלב שלי נפתח על סף המתאהב באישה הזו. ולא רק שלי. עם כל נאמבר שעובר, הקהל מפשיר מול הכנות שלה. כש"חיה בשבילך" מסתיים הקהל מריע, אבל כשזהבה אומרת "יאללה נו, ניתן אחד נוסטלגי" — האולם נחרך. בנונשלנט שקשה לתאר היא מסמנת לקלידן, שנוקש תו ראשון ואייקוני של "טיפת מזל".
בן רגע האולם הלא מפוצץ מתפוצץ. זהבה איחדה את ירושלים. אנחנו שלה. הביצוע המצמרר כמו מקלף אותנו מעצמנו, והמעצורים מתאדים בוויד ובערק. בצעד ירושלמי נוסף שולף הקהל מצתים כאילו השנה היא 1993 ואנחנו בפסטיבל ערד. מפרידים בין קודש לחול, את הפלאפונים מייעדים לתיעוד בסטורי.
אני בוחן את הקהל וקולט בקצה העליון של האולם בחור צעיר בגופייה צמודה מדי וחיוך ענק, רוקד עם עצמו בסוג של טראנס. הוא כל כך מחובר למוזיקה ורוקד בצורה הנשגבת ביותר שקיימת — כאילו הוא לבד בבית מול המראה. אי אפשר להסתכל עליו ולא לשמוח, מתנועע בשחרור כאילו זהבה בן שרה רק בשבילו.
ה"סאבלט" הוא מיזם גרנדיוזי ואוטופי. מי שאחראי עליו הם ה"תלתליסטים", קולקטיב אמנים ירושלמי שפועל כבר יותר מ־11 שנה ומפיק אירועי תרבות בעיר הקודש, בדגש על השתלטות על מבני רפאים והפיכתם למתחמי תרבות. לפני שנתיים השתלט הקולקטיב על בונקר באזור עין כרם והפך את המבנה המבוצר שיועד למנוע מתקפות אויב, לחלל של מסיבות, תערוכות ואהבת אדם. על הדרך ניקו חבריו יער שלם מפסולת מלחמה: רימונים, כדורי רובים וסתם שקיות במבה של חיילים שבוזים מהשקם.
בשנה שעברה השתלטו התלתליסטים על חורבות מסעדת "שונקא" המיתולוגית במרכז העיר והפכו אותה למתחם תרבות זמני שאירח אלפי מבקרים וסלל את הדרך להקמת הוסטל "פונדק ווניו" שהפיח סופית חיים בחלל הנטוש. הקיץ הם החליטו לאתגר את עצמם ולזרוע חיי לילה באדמה חרוכה — קולנוע נטוש וחרב של 2,000 מ"ר בקניון כושל באזור התעשייה הגוסס של תלפיות.
בשכונה המרוחקת ממרכז העיר לא נותר זכר לימים היפים שבהם היוותה חוד חנית בלייני שגולת הכותרת שלו הייתה מועדון "האומן 17". נדמה שב־2019 חזון ציונות חילוני מתעורר דרך חיי הלילה הירושלמיים, עיר שבה המיעוט החילוני מתנהג כמו מיעוט ולוקח את גורלו בידיו. כשהצעירים עוזבים את העיר, מבנים ננטשים, ויוצרים ואמנים עורקים לתל אביב, מיזם ה"סאבלט" פועל מתוך תחושת שליחות בהולה של הפרחת השממה הירושלמית, וזה לא קל.
בשביל חיי לילה שוקקים צריך רגליים רוקדות. רובן נמצאות בתל אביב ולא ממהרות לצאת ממנה. בערב שבו ביקרתי ב"סאבלט" תוכנן שאטל בין עירוני אבל מפאת חוסר היענות, הוא בוטל.
את הצ'ילום הראשון והאחרון בחיי עישנתי עם נדב יחיא. חוץ ממנו שותפים במיזם גם יעקב בהרב, עידו פרבר ואופק יעקב. אבל ב־2006 רבצנו יחד על מיטת קומותיים בסמינר קדם שנת שירות באזור כרכור. מהסטלה לא הצלחנו לדבר שלוש שעות, כשלא רחוק מאיתנו התחוללה מלחמת לבנון השנייה. בהתמסטלותי המשתקת כל מה שחשבתי עליו זה שמזל שאני לא גלעד שליט. מעבר לדמיון הפיזי בינינו, גם לי מאוד מתאים לשנוץ בטנק ולהתעורר כעבור שעה בעזה.
בשביל נדב יחיא, שפעיל בסצנת חיי הלילה הירושלמית כבר 18 שנה, החייאת המתחם זה סיפור אישי. הוא יליד תלפיות, ובית אמו שוכן באחד השיכונים במרחק הליכה מהמתחם הגווע. כמו ירושלמים רבים הוא פקד רבות את קולנוע רב חן המיתולוגי, הכולל שבעה אולמות וערימות נוסטלגיה. יחיא מספר שמהרגע שנפתח הסאבלט "לכל ירושלמי שני שנכנס לכאן יש סיפור על המקום. הנשיקה הראשונה, איבוד הבתולין, הג'וינט הראשון. היה כאן זוג בני 45 שהכיר בקולנוע ועכשיו כששמע שנפתח היה חייב לבוא לראות אותו שוב".
זה חמש שנים עמד הרב חן נטוש, בעיקר בעקבות קרב טיטאנים בין שני גופים גדולים — רמי לוי ויס פלאנט. ב־2015 רכש לוי את שטח הקניון. קולנוע רב חן ששייך לתאגיד יס פלאנט כבר נסגר וננטש קודם לכן לטובת קידום פתיחת מתחם חדש של החברה. יחיא מספר שכשלוי הצהיר שבכוונתו להפעיל את בית הקולנוע באופן עצמאי, במחירים מוזלים של 9.90 שקלים ולא בשבת, יס פלאנט פירקו את הקולנוע עד תלישת אחרוני הכבלים ומכרו את הציוד במחיר רצפה.
חמש שנים חלפו, האשפה התאגידית הצטברה, ועם הזמן הפכה דשן לקולקטיב הירושלמי שבתוך ההרס והכליון זיהה במתחם סוג של צלחת פטרי תרבותית וקפץ על ההזדמנות. הם חשבו להרים אירוע חד פעמי אבל הבינו שההשקעה הנדרשת לא שווה את זה. כך נולד הרעיון הכמעט בלתי אפשרי של פתיחת המתחם לתקופה ארוכה יותר.
לאחר שהצליחו לטפס בשלבי הביורוקרטיה של שיווק השקמה, נפגשו יחיא ולוי לפגישה אחד על אחד בקולנוע הנטוש. "נפגשנו בצוהרי שישי. לא היה פה כלום. ישבנו על ארגזים", מספר יחיא. "רמי בא נינוח באווירה של באתי לשמוע מה יש לחבר'ה המוזרים שרוצים לקחת את המקום שלי להגיד. הסברנו לו את החזון: מתחם שעובד בו זמנית על כל החושים — קולנוע, מסיבה, הופעה, תערוכה, מתחם צ'ילאאוט. הוא הבין שיש פה רצון עז שנוגע גם בכתם שלו כירושלמי, שהמקום עומד נטוש. רוב הזמן הוא שתק, וכשקם ללכת אמרתי לו, רמי אתה רוצה קולנוע ב־9.90? אני עושה לך את זה. הוא הסתכל עליי לרגע והלך".
לוי השתכנע ונתן אור ירוק בעבור דמי רצינות, כשכל האחריות הכלכלית והמעשית של שיקום המקום מונחת על כתפי התלתליסטים. במשך 30 יום הם עבדו סביב השעון. להזכירכם, יס פלאנט הותירו את המתחם ללא חשמל ומיזוג, הכבלים של החשמל המקורי נתלשו, הלוח המרכזי פורק ונמכר, והאולמות היו מלאים בזבל.
סגירת המועדון התל אביבי "בית מעריב" היוותה מעין תרומת אד"י למתחם הירושלמי, ומזגניו הובלו במעלה כביש 1 והושתלו מחדש ברב חן. באולמות הקולנוע הישנים לא היו כיסאות או מסכים, אז התלתליסטים הביאו 120 כיסאות רכב מפירוק חזרה לשטחי ישראל וחיברו אותם באולם.
החבורה הבינה שיש צורך לפנות גם למשפחות, לכן הקימה באחד האולמות מתחם ילדים יפהפה, כולו עשוי חומרים בשימוש חוזר. את הבד הכחול שפרוס בכל המתחם השיג יחיא דרך קשר לפקיד מלון בירושלים שבו ראש הממשלה מתארח. הבדים משמשים כדי להסתיר את האח"מ כשהוא נכנס ויוצא.
עם מזגנים ממוסד תל אביבי ז"ל, כיסאות של גרוטאות מהרשות הפלסטינית ובדים שהסתירו את ביבי, ארגו התלתליסטים טלאי אחר טלאי ויצרו במו ידיהם מגה זורד תרבות ירושלמי.
בתחילת יולי נפתח מתחם הרב חן מחדש תחת השם "סאבלט". בין תמהוני בצלאל והתיאטרון החזותי, הצגות פרפורמנס וג'וינטים, נכחו רמי לוי וראש עיריית ירושלים משה לאון שהגיעו להשתתף בטקס גזירת הסרט. הם היו בהלם. זו הייתה הפעם הראשונה שרמי לוי ביקר במתחם המשופץ וזכה לראות כיצד החבורה הירושלמית הגשימה את חלומו הגנוז. מהר מאוד נרתמה עיריית ירושלים לתמוך בפרויקט, כשאליה מצטרפים עוד ועוד גופים, שהעיקרי בהם הוא בירה "מכבי" שנרתמו לפרויקט כבר מתחילתו.
לקראת 23:00 הסתיימה ההופעה והמתחם התרוקן לגמרי. אני שואל את התלתליסטים אם הם לא טועים כשהם פונים בעיקר לקהל הבלייני חילוני. הרי הופעה של זהבה בן יכולה הייתה למשוך קהלים נוספים, ביניהם דתיים ואפילו ערבים. "המטרה שלי היא שעוד חמש שנים יהיה כאן מוקד תרבות", אומר יחיא. "אם אנחנו הצלחנו לגרום לדבר הזה לקרות, זה נותן לגיטימציה לעוד אנשים באזור הזה ובאזורים אחרים לפעול. אני את שלי השגתי כי גרמתי למשהו שנראה בלתי אפשרי לקרות — וזה הצליח בזכות זה שאתה מביא משהו עם לב, משהו שיש לו צורך, שבא מלמטה, מהקרקע ולא מלמעלה, לא קחו תקציב ותעשו את זה. אתה בא ויוזם".
בחצות המתחם ריק. אני יושב לבד על כיסא ים ומחכה ליחיא שייקח אותי לתל אביב. משום מקום ניגש אליי הבחור הצעיר בגופייה הצמודה שרקד בהופעה באקסטזה. הוא מספר שקוראים לו כוכב מאיר, בן 20 מההתנחלות אלעזר שבגוש עציון. הוא הוריד את הכיפה אבל עדיין גר אצל ההורים ומת כבר לעבור לתל אביב. אני שואל איך הוא מתכוון לחזור הביתה והוא אומר שבטרמפים, אז אני מציע לו שיצטרף אלינו לנסיעה ולפחות נוריד אותו בתחנת אוטובוס.
מאוחר יותר במכונית ממשיך כוכב מאיר לתחקר אותי בהתלהבות על החיים בתל אביב. אני אומר שמה הוא צריך את תל אביב, שיצטרף לתלתליסטים. יחיא מסתובב ואומר לכוכב שיבוא מחר, הוא תלתליסט עכשיו, וכוכב מחייך וקורן כמו קודם, כשרקד בהופעה. יחיא מוריד אותו בתחנה ואנחנו ממשיכים לנסוע.
"אתמול ישנתי עם מנדל במתחם ילדים", יחיא מספר לזוגתו. אני שואל איפה הוא גר בכלל, והוא עונה ש"כרגע אין לי בית. לפני שנה וחצי עזבתי את ירושלים בפעם הראשונה לתל אביב. הייתה לי דירה בפלורנטין. נהניתי, אבל אז התחלנו את הסאבלט והבנתי שאני צריך להיות בירושלים. מאז אני על הציר — ישן אצל חברים או אצל הבת זוג בתל אביב. אני שואל אם הוא קולט שהיזם של "סאבלט" גר בעצמו ב"סאבלט", והוא עונה ש"אם היה לי בית, היה לי נוח ואז כל הדבר הזה לא היה קורה. זה חלק מהבחירה שלי".
אני מגיע לדירתי התל אביבית. בזמן שביקרתי ב"סאבלט" נערך במועדון הכולי עלמא התל אביבי כינוס בחירות ראשון של אהוד ברק ששווק לצעירים. כואב לי לראות שהכינוס היה מפוצץ, בעוד שהסאלבט היה חצי ריק. אם מקום כמו הסאבלט היה נפתח בתל אביב, הוא היה הופך להצלחה מסחררת, אבל כדי להקים כזה דבר בירושלים אתה צריך ללקות בסינדרום ירושלים חילוני.
עוד חודש וחצי בחירות, והמחנה החילוני נאבק על זכויותיו — תחבורה ציבורית בשבת, נישואים אזרחיים וחופש מדת. אם אני צריך לבחור בין אהוד ברק בתל אביב לסאבלט בירושלים, האופציה השנייה היא האופוזיציה האמיתית בעיניי.
זו חילוניות של מטה, שלא שונאת את האחר, אלא מכילה אותו: זהבה בן המסורתית, היפסטרים מבצלאל, ילדים מקטמון, התלתליסט בהתהוות כוכב מאיר הרקדן מגוש עציון. ערבים. דתל"שים. ונדב יחיא מתלפיות, בקוקו ושיער ארוך, יושב על ארגזים עם רמי לוי בקולנוע נטוש. בירושלים, יזמות ואמנות זה מילואים.
לפנייה לכתב/ת 
