ממריאים
רכבנו בשלושת מסלולי המרוצים בישראל, וגילינו שהפאן הוא אותו פאן גם אם אתה מגיע עם הקטנוע שליחים שלך
שני גברים, לא ממש צעירים, מזיעים כמו חמורים, צורחים בקסדות — אבל עדיין אפשר לתאר אותם כרגע כשמחים ממש. מלפנים רוכב חסר ניסיון מסלולים שדוהר — עד כמה שהמילה "דוהר" הולמת את תיאור כישורי הרכיבה שלו — על הונדה CB1000R שמנועו יודע לספק 145 סוסים.
מאחוריו מישהו עם קצת יותר ניסיון, שנאלץ להסתפק בשליש מהעדר — רק 47 כ"ס שמנפק CB500F חלוש לבתולי רישיון, מה שלא מפריע לכיף ולרוח התחרות. ה־500 שלי צורח בסל"ד לא טבעי לו עד שהוא תובע די ומנתק הצתה, אבל הבחור עם הסוסים פותח מבערים בישורת ומתרחק.
חכה, חכה, אני אומר לעצמי, הרי המבחן האמיתי במסלול מגיע בעיקול. שם כבר הניסיון של הרוכב קובע — מי יבלום מאוחר יותר, באיזה הילוך ייכנס לפנייה ואיך ייקח אותה בקו הנכון והמהיר יותר.
אני מתקרב לבחור מרחק נגיעה, האדרנלין בשמיים, ואני יכול — לא חוויה גדולה במיוחד — ממש להריח אותו. זה מסוג הטירוף שאפשר להבין אותו רק כשאתה שם, במסלול. רכיבה אגרסיבית על המגבלות, על הקצה — משהו שאתה יכול לעשות בביטחון יחסי רק במסלול, ועכשיו יש לנו שלושה(!) מסלולים של ממש שבהם אפשר לעשות כאלה שטויות. כמו בחו"ל. או כמעט.
שיעור היסטוריה קצר, כי אפשר בלי. אומרים שמרוצי מכוניות התחילו ברגע שיצרו את המכונית השנייה. שתי מכונות, שני נהגים — גברים מן הסתם — ויאללה. למי יש יותר גדול, מי מהיר יותר, ו"כמה ההונדה הזו סוגרת".
בעולם המערבי (וגם זה שבמזרח) ספורט מוטורי הוא עוד ענף ספורט לגיטימי, ואפילו מהפופולריים שבהם. יש אינספור סוגי מרוצים וכלי רכב ברמות מחירים ומקצועיות שונות: מרוצי רחובות ומסלולים סגורים, בדרכי עפר או באצטדיונים, מתחרויות של מכסחות דשא ממונעות ואופנועי מיקרו לילדים, ועד ליגת־העל של מרוצי הפורמולה 1 והמוטוג'יפי בתקציבים של מאות מיליוני דולרים עם מאות מיליוני צופים בשידור חי.
מנעד עצום של כלים ותקציבים. ואני זוכר מרוץ באחת ממדינות סקנדינביה שבה מצאו שיטה יעילה להוריד עלויות: כל מתחרה יכול היה לקנות בסוף כל תחרות את המכונית של יריבו בסכום של עד 3,000 אירו, כך לא יהיה טעם להשקיע יותר מדי במכונית, כך גם הכיף של הקרב ההוגן נשמר.
חוץ מהנאה, המרוצים ברמות הגבוהות עם התקציבים הגבוהים הביאו תמיד את הפיתוחים הראשונים של ביצועים טובים יותר ובטיחות משופרת. ממסלולי המרוצים הגיעו, למשל, חליפות העור המתנפחות לאופנועים או קשתות ההגנה הקצת יותר דקות וחבויות ששומרות עליכם גם במאזדה שלוש ליסינג שלכם. אלה אותם מסלולים שמהם הגיעו גם, להבדיל, הספויילרים המוגזמים על ישבנה של הסובארו־מדבקות של השכן שלך.
שנים שישראל פיגרה בתחום הספורט המוטורי
אומרים שב־1970 הצליחה קבוצת יזמים לארגן את המרוץ הראשון על אדמת פלשתינה־א"י בכבישים החדשים של העיר הקטנה, באותם ימים אשקלון. אבל — כמה ישראלי מצדנו — המרוץ נדחה ליום ראשון בגלל התנגדות החרדים, וכשכבר בוצע, פרצו מאות צופים למסלול, מה שגרם לביטולו.
באמצע שנות ה־80 נפתחה לראשונה ליגת מרוצי ראלי קרוס במסלולי עפר סגורים באשקלון ובבאר שבע. היום קצת קשה להאמין, אבל בכל מרוץ היו אלפי צופים על הטריבונות. אני יודע כי הייתי שם כנער מלא עזוז והתרגשות בתחושה של משהו חדש שמתחיל, עד שחזרתי לפנטיק אנדורו 50 סמ"ק שלי בחניה וגיליתי שמישהו פירק ממנו איזו חתיכת פלסטיק.
אחרי שפסק תור הזהב הזה בגלל — שוב, כמה ישראלי — סכסוכים בהנהלה, פסקו המרוצים הגדולים והחלו להתנהל כמעט במחתרת, בחשאי, עם פחד מתמיד שהמשטרה שאיכשהו תמיד יש לה מספיק כוח אדם לדברים מהסוג הזה תגיע, תעצור הכל ותחרים את כלי הרכב.
ובכל זאת, תהליך ארוך ומייגע שהחל ח"כ רצאבי ב־2005 הסתיים בחוק הספורט המוטורי, ששימח מאוד את אוהבי הספורט הזה למרות שהוא מוזר. הרי אין חוק פרלמנטרי שקובע את חוקי האופסייד בכדורגל או שלוש השניות בכדורסל, אז למה במרוצי מכוניות צריכה המדינה להתערב? אבל כך יצא, הביורוקרטיה הישראלית הרי תמיד יודעת לעשות את זה מסובך ואחרת, כשבמקביל מקימים עוד רשות עם עוד ג'ובים ולשכות ובעלי תפקידים שחייבים, אבל ממש חייבים, להתארח באיטליה פעם בכמה חודשים בנסיעת עבודה כדי לראות איך עושים את זה שם.
נו, שיהיה. מה שחשוב זה שעכשיו יש לנו שלושה מסלולי אספלט בארץ הקודש, וכל מה שצריך זה להחליט במה אתה רוצה לנהוג או לרכוב. מהמכונית או האופנוע הפרטיים שלך, עבור במכונית ספורט רטרו כמו Westfield ועד מכוניות פורמולה ממש של Griiid. הכל תלוי בך ובעומק הכיס שלך.
נהיגת מסלול היא כיף גדול. אפשר לנהוג הכי חזק בתנאים הכי בטוחים, להחליק את המכונית בלי חשש שתתנגש במשאית, או להחליק עם האופנוע בלי שתעוף לתהום. מסלול יעשה אותך נהג טוב יותר ואדם רגוע יותר, ובמדינה כמו שלנו זה לא דבר של מה בכך. אז קדימה — תן גז.
1. מוטור סיטי – באר שבע
מיקום: דרומית לשדה תימן.
מידות: אורך 2.1 ק"מ, רוחב 12־15 מטר, ישורת ראשית כ־650 מטר.
המסלול בבאר שבע הוא המהיר והרחב מכולם, עם אספלט איכותי במיוחד ועם הישורת הארוכה מכולן, כזו שמאפשרת עם הכלי הנכון — כמו, תן להשוויץ רגע, פרארי סופרפאסט עם 800 כ"ס שזכיתי לדגום שם — לראות גם 200 קמ"ש על השעון. הגישה למסלול הזה מעט מסובכת. קל מאוד לפספס את שלט הכניסה אליו מהכביש הראשי, ומכונית ספורט של ממש לא תאהב את שביל הגישה.
תכנון עתידי להארכה ל־4.5 ק"מ. השקעה של כ־18 מיליון שקל, בעלות פרטית.
תוכנן לפי תקנים של FIA ו־FIM, הפדרציות הבינלאומיות של ספורט מוטורי למכוניות ואופנועים עם ייעוץ של צוות מסלול וואראנו באיטליה. בשטח הפארק מגרש להדרכות נהיגה/רכיבה, מחקר וניסוי. 7 עיקולים לימין ו־2 לשמאל.
2. ערד
מיקום: בכניסה המערבית לעיר.
מידות: אורך כ־1.6 ק״מ, רוחב 10־13 מטר, ישורת ראשית 300 מטר, בנוסף 700 מטר השלמות עפר, מקפצות אדמה וקישור לקארטינג שמצטברים לסה״כ של 2.3 ק״מ של מסלולים.
מדובר במסלול טכני מאוד, רב פיתולים, עליות וירידות, וצר יחסית. גם אם המהירות הסופית עליו נמוכה יותר, האינטנסיביות לא משאירה לך רגע למנוחה, מה שמתאים במיוחד לאחת משמונה מכוניות הפיג'ו 208 קאפ שמשתובבות להן שם במסגרת הליגה של פרודרייב־לובינסקי. הקאפ היא מכונית ערומה מכל פינוק שמיועדת למסלול בלבד, ונהיגה עליה שם היא תענוג טהור.
מכונית קלת משקל שמושביה האחוריים נתלשו, ההילוכים ידניים, וקשת התהפכות גדולה ומסיבית מקיפה את הנהג. אין שום מערכת אלקטרונית ששומרת עליך, והיא מגיבה לכל מגע בהגה, בדוושת הגז או בבלמים, שליטוף שלהם ברגע הלא נכון יגרום לצלחת מביכה.
במסלול בערד מתגאים במאה ימי פעילות בשנה שעברה ובונים על 170 השנה. זהו מסלול דו כיווני שמאושר למכוניות אספלט, אופנועי כביש עד 300 סמ״ק, סופר־מוטו, ראלי־ספרינט, ראלי־קרוס או קארטינג שתי פעימות.
3. פצאל
מיקום: בקעת הירדן.
מידות: אורך 1.4 ק"מ, רוחב 10־15 מטר.
פצאל הוא ראשון מסלולי האספלט החוקיים של ישראל (2017) שיודע, גם הוא, לספק הרבה הנאה. החסרונות הם מרחק גדול מהמרכז ובעיקר החום הכבד בקיץ — לך תעלה עליו עם אופנוע בחליפת עור מלאה בימים הלוהטים של אוגוסט (או יולי, או מאי). לכן, בימי הקיץ מתחילים את הרכיבות בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ולכן גם הותקנה שם תאורה שתאפשר נהיגה ורכיבה גם בשעות החשכה הקרירות יותר — או החמות קצת פחות.
רכבנו עליו עם פאר היצירה הבווארית, הב.מ.וו S1000RR על 207 סוסיו — כלי רכב שיודע לעבור את ה־300 קמ"ש. האופנוע הזה יכול לעשות את המסלול בהילוך ראשון בלבד ועדיין אתה מרגיש איך בכל הקפה אתה לומד את האופנוע, את המסלול ואת עצמך.
ליהנות עם כלי כזה זו לא חוכמה, וההוכחה לכמה מסלול הוא דבר מהנה בכל מצב הגיעה כשרכבנו עליו בהשקה של קטנועי ה־MP3 של פיאג'יו, שני גלגלים מקדימה וואריאטור — שני דברים שהכי רחוקים מהגדרה של ספורטיביות. ועדיין, גם על הקטנוע המגודל אתה מוצא עצמך מוציא ברך בעיקול ומנסה למצוא את המגבלות שלו שמגיעות, כשמגזימים, בצליל חיכוך ענוג של מגן המנוע באספלט.
11 פניות, כולל קטע עפר ייעודי לאופנועי סופרמוטו ומכוניות ראלי, עם תכנון להארכה בעוד קילומטר. הפניות בשיפוע
של 2%־3% כדי לייצר אחיזה טובה יותר.
לרגע הייתה תחושה שאנחנו בקליפורניה
אופנועי ענק של הארלי דייווידסון נוצצים, מכל הדגמים, עומדים זה לצד זה בחנות ענק מעוצבת. מאז עבר ל"אלבר מוטו", החברה עם הכיסים העמוקים שעוסקת בעיקר בליסינג ובנדל"ן, המותג רושם הצלחה והצליח להגדיל את המכירות פי עשרה כלים מאשר תחת הזכיין הקודם.
הסניף החדש מראה שיש כיסים עמוקים: מתחם שגודלו כדונם, במרכז תל אביב, בהשקעה של יותר מחמישה מיליון שקל. נראה שהארלי מרוויחה מאביזרים ומרצ'נדייזינג לא פחות מאופנועים. בקשו לראות את קטלוג התוספות והשיפורים בן אלפי העמודים. חוץ מסמל מיוחד מעור למעיל תוכלו למצוא שם כל דבר עם סמל המותג בן 106 השנים — שעונים, כוסות בירה ואפילו בגדי תינוקות.
במסגרת ההשקה נחשף גם הדגם החדש של ה־FXDR 114. יש לו יכולת הטיה שבהארלי נחשבת ספורטיבית (33 מעלות). הוא מצויד במנוע וי־טווין של 1,868 סמ"ק, ובהארלי כמו בהארלי מדובר פחות על סוסים ויותר על מומנט. כאן מדובר בכ־16 קג"מ מרשימים. הם יצטרכו להתמודד עם משקל יבש של 289 ק"ג, והקונה עם המחיר — החל מ־220 אלף שקל.
גם אם אתם לא אנשים של הארלי — ולא כל רוכב הוא כזה — שווה לקפוץ למקום המרשים הזה ברחוב המלאכה עם אנשים שפשוט אוהבים אופנועים.
חנות הקונספט של הארלי דייווידסון, המלאכה 3, תל אביב
לפנייה לכתב/ת 
