אחי יונתן

(החברים של יונתן)

הסירה הזאת שטה על אגם לילנד במהירות — או באיטיות — של קילומטרים ספורים לשעה, מה שנתן הזדמנות פז להתפעל מהבתים שהקיפו את האגם מכל כיוון. וילות עץ יפהפיות שנראו כמו הבית־על־העץ הכי יפה שראיתם בחיים שלכם, רק עצום ועל האדמה.

ובאיטיות הזו היה לנו הרבה זמן לרוקן בקבוקים של בירה עם פלחים של ליים, או להעיף שוטים של טקילה, או להעביר פייפ מלא בריח של פסיפלורה. הייתי מוקף בכל מה שטוב ושקט ומרגיע ושליו, ולידי היו אנשים כל כך יקרים לי, והייתי מאושר וידעתי את זה. וגם שם לא הצלחתי להימנע מלחשוב עליו.

את הטיול השנתי שלנו לצפון מישיגן אנחנו לא מתכננים. אין מה לתכנן. אחת לשנה אנחנו לוחצים פאוז על החיים בארץ, מקפלים את עצמנו, מנסים לסבלט את הבית ועולים על מטוס לחיים השניים שלנו. אשתי גדלה כאן, והמשפחה שלה עדיין כאן — במקום שתשעה חודשים בשנה יש חורף דרמטי ומקפיא ורידים, והשלושה הנותרים הם גן עדן עלי אדמות.

גן עדן של חופי האגמים הגדולים, של ריח תירס ודשא קצוץ, של מים שמקיפים אותך מכל עבר ושל אמריקאים מהזן האהוב עליי, הזן האדיב ולא רק המנומס. אנשים שמתעקשים לברך אותך בבוקר טוב ברחוב ולדרדר את הברכה גם לסמול טוק קטן.

הטיול הזה למישיגן הוא הציפרלקס החד שנתי והקבוע שלנו, מנה מדודה ומרוכזת של שפיות ושל אושר מזוכך בתוך מרוץ חיים אינטנסיבי של עבודה וילד קטן ועוד אחד בדרך. אנחנו מתרגשים לקראת החודש הזה שבועות מראש, ובדרך כלל לוקח לנו כמה ימים לאסוף את עצמנו מהשטיח אחרי החזרה לארץ. רק שהפעם הטיול הזה נצבע בצבעים של מה שקרה חודשיים לפני שיצאנו אליו, כשיונתן מת בצ׳ילה.

יונתן גורן היה חבר ילדות שלי והצטרף מאוחר יחסית לחבורה הגרעינית שרצה כבר 20 שנה יחד. הוא היה בן אדם נדיר ומיוחד, לא רק כי הוא היה בעל לב רחב וחיוך מידבק וחתיך לאללה וחכם מאוד, אלא גם כי ידע להיות עקשן ומעצבן. כל אחד מעשרות מעגלי החברויות שיצר ושימר במהלך החיים שלו, מעגלים שהתוודענו אליהם בשבעה שלו, עבר דרך תחנה אחת לפחות של ריב ושל כעס שאחריהם פיוס וניסיון לריפוי.

(החברים של יונתן)

הוא גם היה טייל עולמי שתקע דגל בכל יבשת, והגיע לדרום אמריקה בגיל ובסטייט אוף מיינד אחר לגמרי מכל מי שמגיע אליה בדרך כלל. בשלושה חודשים של טיול הוא טירק בפטגוניה במקומות שמקומיים לא שמעו עליהם, לבד ובאוף סיזן. והוא סמך על עצמו יותר מדי, והיה לו המון אגו, והוא לא ידע לחתוך באמצע. ובאמצע מאי הוא יצא לבד לטרק בהר געש לא רחוק מפוקון, וגם כשהבין שמשהו לא טוב הולך לקרות, לא הצליח לעצור את הדחף לסיים את המסלול ונפל במורד מדרון מלא בקרח ושכב שם שעות לבד. הוא עוד היה בחיים כשצוות החילוץ המקומי הגיע אליו כמעט יממה אחר כך. הוא אפילו הצליח למלמל כמה מילים בעברית. ובבית החולים הוא נפטר.

התקופה הזו בארה"ב, על כל היופי והטוב והצחוק שהיו בה, הייתה גם מאוד מאתגרת, כזו שמאלצת את כולנו להתמודד אחד עם השני באינטימיות שלא הכרנו קודם. באינטימיות הזו, יונתן משך את הקש הקצר, נדחף שוב ושוב לוויכוחים, לעימותים, להתעקשויות, נפגע ונעלב מצד אחד, ומצד שני תמיד עם החיוך הטוב שלו, מתרגש מאוד, מתלהב מאוד, רוצה לשמח. חזרנו לארץ עם הכרה בשריטות העמוקות שיש לכל אחד מאיתנו, בהוקרת תודה על החברויות שלנו — וגם בריחוק מסוים מיונתן. ריחוק שלקח לו זמן להיעלם.

ועכשיו, כל פינה כאן בעיר הקטנה הזו מזכירה לי רגעים שקשורים אליו. כמה זה כואב כשמקום שאתה כל כך אוהב ומחובר אליו הוא גם המקום שיורה בך חצים כואבים של זיכרונות, ומה עושים כשהיופי והכאב שזורים ככה, ואיך מפרידים ביניהם בכלל. אולי מתחילים בלחפש רפואה ללב הכואב בתוך כל היופי הזה, בווילדרנס של צפון מישיגן.

הכביש שמתפתל מפוטאסקי צפונה על קו החוף של אגם מישיגן מופרע לחלוטין. בחודש יולי הוא דומה הרבה יותר לנופים שנשקפים מהחלון כשנוסעים בהוואי מאשר לאלה של המערב התיכון. הנוף, שמצליח איכשהו להישאר קבוע ולהתחלף כל הזמן, יחד עם מהירות מקסימלית של 50 קמ"ש בכביש עם נתיב אחד, מצליחים למשוך ים מחשבות מהראש. לא כל המחשבות מסודרות.

חלקן פשוט תחושות עמומות יותר, חמקמקות יותר, שהעיקרית והמכאיבה שביניהן היא כמה נעים להסתובב בעולם כשכל האנשים שקרובים לך בריאים ושלמים. זו תחושה מוזרה שמעולם לא הרגשתי. אובדן, כמו כאב שיניים, הוא דבר שאתה לחלוטין לא מודע לאפשרות שלו כשהוא איננו. אבל בלתי אפשרי להתעלם ממנו כשהוא מתקיים.

צפון מישיגן הוא ערש ילדותו של ארנסט המינגוויי. מקומות כמו פוטאסקי, שארלוויי, בויין סיטי והורטון ביי. כאן בילה הסופר האהוב עליי את 20 השנים הראשונות שלו. אנשים לא חושבים על צפון מישיגן כשהם חושבים על המינגוויי. הם חושבים על הוואנה ועל פמפלונה, על פריז ועל קי ווסט, על מקומות שטופי שמש עם משרתים דוברי ספרדית שמביאים כוסות מלאות ברום לחדר עבודה מלא בעור ועץ. אבל גם המקום הזה, על השעות הארוכות של דיג שאפשר להעביר פה, על בקתות העץ הענקיות שלו, על בתי האגם שהיום הם קרקע פרטית לאצולת המידווסט, גם הוא חלק ממנו.

(מימון כחלון)

ניסיתי המון פעמים להיות גבר כמו המינגוויי. לשתות כמו, לכתוב כמו, לגדל שפם כמו, לכאוב כמו. אני לא חושב שהצלחתי, אבל כמעט תמיד ספר שלו היה חלק מהניסיון הזה, מלווה אותי בזמנים שהייתי צריך אותו. וגם עכשיו הוא פה. הפעם, ״איים בזרם״. במהדורה שאני קורא תרגם את זה יפה מישהו אחר ולא אהרון אמיר המנוח, אבל הוא עדיין אחד העצובים בעיר. גם הגיבור של המינגוויי מתמודד עם אובדן, חמור ונוראי ומשתק הרבה יותר מהאובדן שלי.

את האובדן שלו הוא מפרק בכמויות מטורפות של דקירי קפוא, בשיחות חצי־סכיזופרניות עם עצמו, ובשיחות עומק עם זונות קובניות. אני עוד לא יודע איך אני מפרק את שלי, אבל האוטו נוסע, ועל רקע הקול של אשתי וחמי שנותנים שמות לכל הכחול העצום הזה שמסביבי, אני נרדם עם המינגוויי בידיים ומתעורר באמצע שום מקום.

בכל שנה אנחנו מתבשרים, בדרך לביקור המסורתי בבית שלהם, שכנראה הפעם זו פרידה. ובכל שנה היא נראית טוב יותר, והיא מחבקת חזק יותר, ודייוויד עומד על ידה כמו עץ, יציב ולא משתנה, בכלל לא נראה כמו מישהו שמשאיר את ה־70 עמוק יותר מאחוריו בכל שנה. שניהם רואים בוויד, שאותו הם מגדלים ברישיון, בנדיבות ובכישרון גדול בחצר שלהם, את האחראי הראשי.

דייוויד מספר לי על החורף הנוראי שעבר עליהם, החורף הכי קר שהיה במישיגן ב־50 השנים האחרונות לדבריו, עם חודש וחצי של מינוס 20 מעלות ושלג שנערם לגובה של מטר. בחורף הזה צינורות המים קפאו והתפוצצו, הורסים את החלק האחורי של הבית ומשאירים את דייוויד וסנדרה להתמודד עם חברות הביטוח. ולא רק הצינורות התפוצצו, אלא גם הפרוסטטה של דייוויד, מה שהצריך כמובן ניתוח חירום שמיד אחרי ההחלמה ממנו התברר שיש לו גם הרניה, או בקע, ושהוא צריך לעבור עוד ניתוח.

כשהגיע האביב ודייוויד התחיל להחלים, בא חודש מאי גשום במיוחד ולקח איתו 80% מיבול הקנאביס שלהם, יבול שהם תלויים בו. וכל זה קורה כשסנדרה השברירית מחוברת למכל חמצן וזקוקה בעצמה לעזרה, מטפלת בדייוויד עד שהוא מחלים. בקיצור, כל אחד סוחב איתו שק ענקי. וכששניהם שאלו אותי מה חדש אצלי, לא היה לי ברור שאני צריך לדבר על יונתן. אבל רציתי לדבר עליו, כי שניהם אנשים חכמים שעברו הרבה ושאני מעריך, ורציתי לשמוע מה יש להם להגיד. רק שאז קרה משהו מוזר לאללה: הם פשוט התעלמו מזה ועברו לנושא הבא.

זו לא הייתה הפעם היחידה שזה קרה בביקור הזה במישיגן, ממש לא. פעם אחר פעם סיפרתי על יונתן לאנשים כאן, אנשים רגישים שאני מכיר טוב, וניסיתי לשאוב מהם קצת נחמה, התעניינות וחיזוק. בכל פעם שסיפרתי על זה הייתה שתיקה, או שענו לי ״כן, שמעתי״, אבל לא יותר מזה. אף פעם לא השתתפות בצער, או שאלות על המקרה. שום שיחה לא נוהלה על העניין. לא יודע במה לתלות את העניין, אבל זה משאיר אותי לבד עם חוסר יכולת לפרוק את הכאב הזה, לפחות באופן מילולי, ולפחות עד שאנחנו מגיעים לקראת דמדומי השקיעה של תשע בערב לחווה של סם.

אני מתכרבל עם הבן שלי על השטיח, נכנס ויוצא מערות לשינה ובחזרה, ומקשיב לסם בזמן שהוא מפזר סביבנו את העשן עם אגודה מנוצות עיט שמצא בחווה. "אנחנו קוראים לליקרים שאנחנו שותים Spirits, וזה לא סתם", אומר לנו סם, "כל האלכוהול שאנחנו שותים מגיע מצמחים, ובצמחים יש רוח. למשל הטקילה הזו שהבאתם איתכם, עושים אותה מאגבה, או כמו שקוראים לה האמריקאים־ילידים של מקסיקו: מאהאגוי. תירס, שעושים ממנו את הברבן, הוא צמח מקודש אצל הילידים של החלק המערבי של המידווסט.

תחשבו על ההבדל ברוח שנכנסת בכם כשאתם עושים שוטים של טקילה, לעומת לשבת על הבר ולשתות ברבן עם סודה. אתם עדיין אותו אדם בשני המצבים, האלכוהול הוא אותו אלכוהול. אז למה מצב הרוח שלכם שונה? למה משקה אחד הולך טוב עם לקפוץ ערום לאגם, והשני מתאים לערב שבו אתה מספר לברמן על חברה שלך שזרקה אותך? כי לכל אחד מהצמחים האלה יש Spirit אחר״.

ככל שהערב התגלגל, ההסברים של סם הפכו לקוהרנטיים פחות עבורי, כי במחזורי היקיצה והחלום צללתי עמוק יותר לתוך חלומות גדולים, חצי מציאותיים. ואולי גם כי סם לא רק דיבר על טקילה אלא גם הכניס את הרוח הזו לגוף שלו, מה שהפך את הערב לגל צחוקים והתקרקרויות שנכנסו לי לחלומות והמתיקו אותם. האם חלמתי על יונתן? לא יודע. אולי. אבל כשפקחתי את העיניים בבוקר מהמדורה נשאר רק עשן, הלב היה קל יותר, והגוף היה מכוסה בעקיצות.

(החברים של יונתן)

זה כואב אחרת — זה כן. זה כואב ברקע של אנשים שאני מת עליהם ואנשים אחרים שאני לא באמת מבין ונוף שנראה כמו פרסומת לטבע אמריקאי דומם וברקע של דרינקים ואוכל ומשפחה, אבל זה עדיין כואב. וזה לא מצליח באמת לחלחל, העובדה שאתה מאבד חבר בגיל שלא מאבדים בו חברים. אנחנו לא בצבא, לא בטיול הגדול, לא בשנים של נהיגה בארבע בבוקר מבנות שהכרנו יומיים קודם וממסיבות בצפון. העשור הרביעי הוא עשור של חיים, של צמיחה — ודווקא בו יונתן החליט לחתוך. כל כך מתאים לו, להתעקש ולעשות את זה רק כמו שהוא רוצה. לא כמו שאני רוצה, בכלל לא.

ויונתן עדיין פה, קופץ להגיד שלום באיזה זיכרון אחד שלו יוצא מהמים — של האגם, ברור של האגם, מים מלוחים הרי אין פה. וכולו חיוכים ומים מטפטפים, הוא הולך לקחת בירה מהצידנית, ובא לתת לי חיבוק ואומר לי ״איזה כיף שכולנו פה ביחד, אה? יכולת להאמין שכולם יבואו? כי לי לא הייתה בכלל התלבטות״.

ולפעמים הוא ממש כאן, בזמן הווה, כמו עכשיו כשאני חוזר לבית של המשפחה במישיגן ומחפש תחתונים באחת המגירות, ופתאום מוצא חבילה שכתוב עליה באנגלית יונתן גורן, ונזכר שהוא שלח חבילה שהייתי אמור להביא איתי לארץ בפעם האחרונה שהייתי כאן. רק שהחבילה לא הספיקה להגיע בזמן וכנראה התגלגלה לאחת המגירות כשאני כבר הייתי בארץ. והחבילה הזו היא בנזינייה כמובן, כי הוא רצה לשבת לבד על הר ולעשות קפה ולהרגיש כל כך טוב, הנה הוא סימן לעצמו במחברת הפנימית עוד טרק קשה שהוא צלח, לגמרי לבד.

ואם אני עוצם עיניים ממש חזק אני בארץ עם החבילה שהגיעה בזמן, נותן אותה ליונתן ואומר לו איזה משפט גנרי שישמור על עצמו, ויונתן באמת שומר על עצמו ויושב על הפסגה של הר הגעש שבדרך אליו הוא החליק ומת, והוא שותה קפה שהוא הכין בבנזינייה החדשה שלו והוא מרגיש כל כך חי.