אלפא מייל: 10 הגברים הישראלים שהיינו רוצים להיות הם
עשרה גברים מתחומים שונים ולכולם דבר משותף אחד: הם עובדים קשה
אורי גבריאל
שחקן תיאטרון, קולנוע וטלויזיה. בן 64, נשוי ואב ל-2, גר בפרדס כץ
דייוויד בלאט
בן 60, כדורסלן עבר ומאמן כדורסל
משהו טוב קורה לעולם הספורט בשנים האחרונות, ואנחנו לא מדברים כרגע על הישגים — כמעט בכל ענף — שעד לפני שנים ספורות נראו בלתי אפשריים. אנחנו גם לא מדברים על המהפכה המדעית והמקצועית שהגיעה מליגת הבייסבול בארה"ב — זוכרים מאניבול? — והצליחה לעשות את הבלתי ייאמן ולכבוש את מעוז הסרבנות האחרון, הלא הוא כדורגל. לא, אנחנו מדברים על האומץ לפתוח את הפה ולדבר על מה שלא מקובל לדבר על אודותיו.
ברחבי העולם ספורטאים בכירים מדברים על כאבים ועל דיכאון, על תשישות ועל בדידות ועל הישגיות יתר. בעוד שכל אלה תופעות לא טובות, כמובן, הרי שהדיבור עליהן הוא טוב. או לפחות, השתיקה היא רעה. בכל העולם כוכבים יוצאים מהארון או מתייצבים נגד השלטונות כשצריך. וב־19 באוגוסט דייוויד בלאט עמד מול התקשורת וסיפר שהוא חולה בטרשת נפוצה.
בלאט בארץ מ־1981. הוא שיחק בכמה קבוצות ישראליות, וגם שנתיים באטלנטה. רובנו התוודענו לקריירת האימון שלו כשכיהן בתפקיד הסייד קיק של פיני גרשון בגליל עליון ואחר כך במכבי תל אביב. משם, למעט כמה עונות כמאמן במכבי בתחילת העשור, הוא עבר לקריירה בינלאומית. בלאט אימן כמה קבוצות מובילות, כולל קבוצת ה־NBA קליבלנד קאבס, והגיע להישגים שהקנו לו מקום של כבוד כאחד מבכירי המאמנים הישראלים. אבל לא רק בגלל זה הוא פה.
כשהחיים נותנים לך לימונים, ואתה דייוויד בלאט, לפעמים הדבר האמיץ ומלא ההשראה ביותר הוא לעמוד מול המצלמות ולהגיד שיש לך לימונים. בהצהרה שלו עשה דייוויד בלאט כל מה שנכון. הודה בקושי הגופני ובכאב הנפשי. הודה בפחד — ובין השורות בהצהרה שלו אפשר לקרוא כמה פעמים שהוא מאמין שאם לא יילחם במחלה, יתאמן וישמור על גישה חיובית, הוא נידון לקרוס לתוך דיכאון וסבל. הוא שימש שגריר למחלה חשוכת המרפא הזו בלי לעדן את חומרתה אך גם בלי להציג אותה כגזר דין מוות. הוא הפך את עצמו למוקד השראה לכל מי שמתמודד עם מחלה כרונית. הוא הציג אופטימיות וחוסר נכונות להיכנע או לוותר לעצמו מול עתיד בלתי ידוע של סימפטומים והתקדמות מחלה שאי אפשר לצפות מראש.
והוא לא ויתר על העבודה שלו. עם הגישה שלו אנחנו מאחלים לו את כל המזל שצריך בשביל שימשיך לאמן עוד שנים רבות.
אייל שני
בן 60, שף
חשבתם שנדבר על זה שהוא ארוטי עם ירקות, אבל חכו. אנחנו הרבה יותר מתלהבים מהסיפור עם פשיטות הרגל, החובות והנושים — ויותר מזה, מהעמידה על הרגליים לאחר ההסתבכות הגדולה. אדם שנקלע לקשיים גדולים, או אולי נכון יותר לומר, קולע את עצמו לקשיים גדולים, דומה להודיני.
יש ריגוש גדול בלהיכנס קשור לתוך אקווריום ולהיחלץ ממנו ערב־ערב לעיני הקהל. אמנם במקרה של שני זה לקח שנים, חובות לזוגתו לשעבר, וחברים שחילצו אותו כלכלית, אבל הפלא ופלא, הבן אדם האינטליגנטי והעדין הזה (ומעט גס ומחוספס, בכל זאת) עומד על הרגליים ומחזיק במסעדות מצליחות ומוכרות — כולל "המזנון" שהפכה מזמן לרשת מסעדות שיצאה את גבולות ישראל.
אייל שני בסך הכל רוצה להאכיל אנשים באוכל טוב שנותן כבוד לחומרי הגלם. אבל יותר מזה, הוא בסך הכל רוצה לתת לך פיתה לבית הספר עטופה בנייר סופג וקשורה בשקית כריכים שקופה. אדם שדרים בתוכו בכפיפה אחת הודיני וביג מאמא הוא בוודאות הרפתקה בלתי פוסקת. אדם שיש בתוכו התגרות בגורל ויכולת בריאה הוא מעניין. וכן, קשה לכתוב על אייל שני בלי להשתמש בשפה של אייל שני.
לפני יותר מעשור נכנסה לסלנג הישראלי המילה "חופר", שאפשרה לבורים לשאת את בורותם על דגל ואף לנופף בה בגאון. והנה, פעמיים בשבוע, אייל שני נמצא על המסך — וחופר. הוא אמ אמ אמא של החופר. הוא מדבר, הוא מתאר, הוא מרגיש. הוא פואטי. הוא עדין. הוא מתרגש עד לשד עצמותיו, הוא לא מתנצל על שפה גבוהה, הוא לא מתנצל על היותו פיוטי. הוא מדבר כמו חכם, מה שנתפס לרגע כחננה, אבל לא.
אייל שני מחזיר את אמנות המילים לעולם הגברי, אחרי שנשללה מגברים כמו בוקובסקי והמינגוויי בערך כשחנויות הספרים התחילו למכור בעיקר צעצועים ופאזלים. שני מרחיב מחדש את ההגדרה של "גבר", שהלכה ונעשתה צרה בתקופה האחרונה. יחד עם מהפכות נשיות משמעותיות דוגמת MeToo#, דמות הגבר הלכה והצטמצמה עד שהפכה לאיש נוהם ורוגז עם משכנתא וגב מזיע. אייל שני מרחיב את השביל שכולנו יכולים אחר כך לצעוד בו ומאפשר לגבר להיות גם להטוטן או וירטואוז. להיות נרגש יום אחד עד כדי נוכלות, ויום לאחר מכן לרצות בכל מאודו שתשבע — ואז לדבר על זה שעות, שעות, שעות, וכל זה בפריים טיים. זה גבר.
שלום מיכאלשווילי
בן 41, קומיקאי, שחקן ומנחה טלוויזיה
כמי שמלווה את התרבות הישראלית כבר שנים יחד עם חבריו ב"מה קשור" ציון ברוך ואסי ישראלוף, מיכאלשווילי בולט במיוחד בזכות עליית המדרגה הרגשית שביצע מול המצלמות. הוא פשוט שחקן מעולה. קחו לדוגמה את הדמות של שיר ונטורה שהוא מגלם ב"מצולמים". שיר היא רווקה בת 36 שמחפשת בן זוג, ומיכאלשווילי גורם לנו לשכוח שמדובר בקומדיה, ולהזיל דמעה של הזדהות כששיר, מגולמת על ידי גבר גרוזיני בן 41, יושבת לבד במטבח בית הוריה, מכבה נר על עוגה, ומבקשת משאלה אחת: לא להיות לבד.
מה קשור הגיחו לאוטוסטרדה של השואו ביז העברי מהשטח המת שאף אחד שנוהג בזרם המרכזי לא רואה. בקיצור, מרמלה. בכישרון רב, כריזמה וכימיה נדירה הם פילסו לעצמם מקום, והתנחלו היכנשהו במיינסטרים פינת הקונצנזוס. זה היה כמעט נס. ונס כפול הוא שכמה שנים אחר כך כבר לא ראינו את מיכאלשווילי באותו המקום.
קל מאוד להישאר קומיקאי. בטח כשאתה ברוך כישרונות כמו שלום מיכאלשווילי. קל לשקוע באזור הנוחות כשאתה מוכר ואהוב ומצליח. אבל להפוך את הסטטוס הנעים הזה לנקודת מוצא חדשה לתהליך של התמקצעות והעמקה — זו כבר גדולה אמיתית. ובעיקר, קשה להשתנות מול המצלמות, כשכל מהלך שלך נתון לביקורת הציבור.
שלום מיכאלשווילי הפך את עצמו, בכוח רצונו, לאחד משחקני האופי הטובים בישראל, כזה שיכול לגלם כל דמות. שקוף שהוא אלפא.
שחר חסון
בן 43, סטנדאפיסט, שחקן ותסריטאי
שמענו לא פעם ולא פעמיים אמירות דוגמת "תכלס, אני יודע שזו לא אמירה פופולרית, אבל שחר חסון ממש טוב, לא?". תשובה: כן, הוא ממש טוב. זה לא רק נדמה לכם. חסון הוא כנראה אמן הבמה המקצוען ביותר במדינה. וכן, גם הכי מצחיק.
לאחרונה השכילו האנשים מאחורי הקלעים של הפרפורמר האדיר הזה להתחיל ולהעלות קטעים מהופעות ליוטיוב, והסרטונים האלה חורכים את האינטרנט, עם כמות צפיות שנעה בין מאות אלפים למיליונים. כולם צופים בשחר חסון ביוטיוב. ולא רק זה, כולם גם קונים כרטיסים להופעות שלו. אם תרצו לרכוש כרטיס להופעה של שחר חסון, תצטרכו לחכות חצי שנה כדי לקבל כרטיס בשורה הראשונה, וקצת פחות מזה בשביל כיסא בודד בשורה 8. ושימו לב שעוד לא אמרנו "זוכרים את אמ.סי. מנצור? אז זה היה הוא". כן, שחר חסון כבר עשה היפ־הופ בצחוק לפני עשור וחצי.
את העונה האחרונה של "ארץ נהדרת" עשה ללא ספק חסון, שגילם את אבי גבאי ואת בן גביר למופת. גם בערוץ הראשון והממלכתי לא נותרו חייבים, ושלחו אותו יחד עם הסטנדאפיסט יוחאי ספונדר לפתור את העניינים עם ה־BDS בלונדון, מה שיצר דוקו קומי, מורכב ורגיש. רק הומור יכול לפתור שאלות קשות והרות גורל, וזו עובדה.
חסון, מאלתר למופת, מספר בדיחה בפעם הראשונה כאילו סיפר אותה 900 פעם לפני קהל. ויותר מהכל, הוא מקצוען. נהוג לאהוב אנשים ש"הכל בא להם בקלות", אבל אנשים שעובדים קשה ראויים להערכה אמיתית.
בשנים האחרונות חסון עלה להופיע חינם באנגלית, כדי להתאמן על השפה, ונדמה כאילו הוא פועל מתוך תוכנית מסתורית שתביא אותו, כך אנו מקווים, גבוה יותר ויותר. מסתורי אף יותר הוא אורח חיו של אותו אדם שבכל הופעה מתעקש לפתוח על הבמה תיקים של אנשים מהקהל. באחד מסרטוני הסטנדאפ שלו שעלו לאחרונה ליוטיוב ("שיעור ראשון בפסיכודרמה"), הוא משחק עם מנחת פסיכודרמה מהקהל במשחק תפקידים.
מתוך צחוק גדול הוא מתחיל במונולוג דרמטי משוחק להפליא, בתור אמו שמדברת אליו. הקהל המום ולא מוציא הגה. "שחר, אני רוצה שתתחתן כבר, למה אתה לא מתחתן? אני מתה שתתחתן כבר. מה איתך, אתה הומו? אתה גיי? מה קורה איתך? תחליט כבר מה קורה עם החיים שלך. אתה כאילו רק בסטנדאפ. לא אכפת לך מכלום, אתה רק רוצה לעשות סטנדאפ־סטנדאפ־סטנדאפ, אבל מה קורה עם החיים? אין לי בעיה עם זה, אין לי בעיה עם זה שאתה מרשה לעצמה מה שאתה רוצה, ואתה יכול לקנות מה שאתה רוצה. אבל מה קורה? יש לך בבית רהיטים שאף אחד לא יושב עליהם". הקהל עדיין בדממה. ואז, אחרי כמה שניות, הם צוחקים בפראות. צחוק של הבנה, הקלה ופחד, מול אמת שהשתחלה לתוך הצחוק. להצליח להביא את כל זה לבמה. להיות מצחיק, ורגיש, ולכאוב, ולצחוק, ולהקל, ולתת, ולהתחבר עם כולם, ולהיות אמיתי — זה רק שחר חסון יכול.
דודו טסה
בן 42, מוזיקאי ושחקן
באקלים התרבותי של ישראל, ובמבט־על, בתוך ה־Game של המזרח התיכון, אנחנו מחויבים בחיבור אמיתי בין מזרח למערב. חיבורים כאלה נוטים להיות אוריינטליסטיים (לדחוף לתוך שיר איזה סולם ערבי) או מאוד פופוליסטיים. אבל הישיבה המדויקת ביותר על התפר הזה, הלא מתנחמדת, הלא דביקה והאותנטית — היא של דודו טסה. הוא מהשכונה, והוא ברוק — וזה בא ביחד בצורה טבעית, שמי שיעז להרים גבה, אבוי לו.
טסה גדל בשכונת התקווה אבל למד בבית הספר העל־יסודי לאמנויות, עירוני א' בתל אביב. הוא מוזיקאי פעיל מ־1992 (האלבום "אוהב את השירים"), ואת אלבומו הבוגר הראשון הוציא אחרי הצבא, ב־2000. דודו טסה נמצא בזירה שנים, והוא כאן להישאר — בין אם זה בפרונט, ובין אם כמפיק. וככזה, זכינו להאזין ברדיו וביוטיוב למסע ההתבגרות האישי והרגשי שלו. מגרסאות כיסוי לשירים של יורם טהרלב ונעמי שמר, דרך הפקה מוזיקלית באלבומים כמו הראשון של שלישיית מה קשור ("תנו לו צ'אנס") ועד פרויקטים כמו "דודו טסה והכוויתים" שנוצר מחומרים של סבו ואחיו, דאוד וסלאח אל־כוויתי.
אולי באופן מפתיע, טסה ממעט לספק להיטים. אבל דווקא אחד מהלהיטים הנדירים שלו מספק דוגמה בולטת להיותו איש של כנות ואמת. ב"לולה", מתוך האלבום מ־2006 הנושא את שמו, דודו לא מפחד לדבר על קנאה, אחד הרגשות שהכי קשה לנו להודות בהם. והנה טסה אומר בבירור: "אנשך כל מי שיתקרב / ארחיק כל מי שיתערב / אטרוף אותם כמו זאב / אני דובר אמת / עכשיו תקשיבי לולה / אני סתם בחור שכונה שמאוהב במלכה / אלוהים נותן כפול / שנים עם ראש נפול / עכשיו תקשיבי לולה.לולה./ את מתרגלת עמידה זקופה / אני חותך אותך באמצע שיחה / בקרוב אני אמות מקנאה / אני דובר אמת".
סקאזי
בן 44, די.ג'יי ויוצר מוזיקה אלקטרונית
אשר סוויסה הוא הדי.ג'יי הישראלי המפורסם ביותר בעולם. מעבר על האינסטגרם שלו שנמצא באוויר מ־2011 פותח חלון לחייו: מסיבה אחת ארוכה שנמשכת כבר שנים, ונראה שגם לא תיגמר לעולם. מצד אחד, מדובר בשטותניק שמעלה סרטונים מצחיקים, רץ ערום ברחוב, מציק לפמליה שלו בשדות תעופה כמו ילד נצחי, ומצד שני, בכל ערב עולה סטורי שלו מתקלט במסיבה. סקאזי לא מפסיק לעבוד לרגע. בשבילו העולם קטן ומונח בכף ידו, אבל נראה שהוא לא מפסיק להתרגש וליצור.
הוא נולד למשפחה קשת יום בירושלים, עשה את צעדיו המוזיקליים הראשונים בלהקת הפאנק "סרטן השד" בגיל 15, וגדל להיות הסלף מייד מן הכי מעניין בזירה. אולי הסוד להצלחה שלו הוא העובדה שהוא מצליח לשבת בלב הקונצנזוס, בלב המיינסטרים, ולהישאר עצמו.
סקאזי מואשם לפעמים ב"התמסחרות" (האשמה שחשבנו שפגה מהעולם בשנת 2005). אבל אם ניקח לדוגמה את האלבום שלו My Way, שכתב והפיק בעצמו, נראה שלצד החומרים שנועדו מראש להשתגר אל ראשי מצעדי הפזמונים, נחים טראקים אפלים עם פיל אנדרגראונד מובהק.
ההבנה ש"להתמסחר" זה למעשה לדבר לכל הקהלים, ולא לקהל קטן ומובחן, היא זאת שבזכותה גם אנשים שלא אוהבים מוזיקה אלקטרונית יודעים טוב מאוד מי זה סקאזי. וכל זה בתוך עולם שבו, בואו נהיה כנים, זו בסופו של דבר סצנה עם היררכיות פנימיות וכוכבים בעלי כינויים שנשמעים כמו וירוס מחשב, ושלעתים נדירות מצלצלים בפעמון למי שלא מעורה.
סקאזי מצלצל לכולם בפעמון. הוא שגריר ישראלי, הוא לא נח לרגע, והוא עושה צחוקים כל הדרך להצלחה. הוא ממותג נכון, הוא משווק את עצמו נכון, וזה הכל הוא. בסופו של דבר, סקאזי גם בוגר לימודי קופירייטינג ופרסום. עוד בטרם כולנו הבנו ש"תוכן" זו בעצם כסות של "שיווק", ועוד העזנו להתרעם על זה, סקאזי, הילד הנצחי, התבגר מהר מכולנו. הוא מיתג ושיווק את עצמו כמו שצריך, ועשה מוזיקה לכמה קהלים שונים במקביל. ההבנה הבוגרת והאינטליגנטית של פיצול הדמות של עצמך, ולהניח לעצמך להיות גם וגם, היא צו השעה בעשור שאליו אנחנו נכנסים. ומי שהשכיל לעשות זאת כבר בשנת 2000, הוא מי שלא יפסיק להצליח. טפו טפו טפו.
איתי אנגל
בן 51, עיתונאי
אנחנו רואים את רוב הכתבים בעולם שמתעסקים במלחמה. מסתובבים עם ציוד, נראים כמו אנשי צבא חסונים, עאלק ג'י איי ג'ו. ואז, ככה סתם, במשך שנים, הסתובב לו האיש דמוי האלפקה. בלי לשחק אותה גבר־גבר, בלי שטויות, אנגל הגיע ללב הסכסוכים המעניינים וסיקר את ההיסטוריה בעודה מתהווה.
הוא דיווח מהמדינות שהתפרקו מבריה"מ, ממלחמת האזרחים ברואנדה. היה שם כשמילושביץ' נפל. הוא סיקר את עירק שלאחר סדאם חוסיין, הוא היה במלחמת האזרחים בסוריה, ראה את הכורדים נאבקים בדאעש. זכה בפרס סוקולוב.
דווקא בגלל שהוא משולל פוזה כוחנית, אנגל הוציא את הסיפור שהכתב עם הוואסח לא היה מוציא. דווקא בגלל שנראה שלעתים הוא פוחד, המלחמה נראתה מבעד לעיניו כמו שהיא באמת. שעות של שיעמום ודקות של טירוף, על רקע אזרחים מבוהלים שמנסים איכשהו להמשיך לחיות את חייהם.
אלי אלעזרא
בן 58, שחקן פוקר ואיש עסקים
ניסינו ברשימה הזאת קצת לברוח ממגה מצליחנים, מהאובייס של גורילת הסילבר־בק שמנהלת את השבט ביד רמה. עד שזה מגיע לפוקר. בפוקר אין שום חשיבות לכמעט. במשחק הזה יש הרבה מפסידים, ורק אחד שגורף את הקופה. ההצלחה שלך נמדדת בגובה ערימת הצ'יפים. זה אכזרי, אבל זה חלק גדול מהאפיל של המשחק.
אז אלי אלעזרא. האיש ששילם שכר לימוד מבהיל במשך שנים, עד שכבש את מעמדו בצמרת המשחק. שחקן קאש שמתמודד יומיומית עם הטובים ביותר במשחק הגדול במלונות בלאג'יו ואריה בווגאס. שחקן טורנירים שאסף ארבעה צמידי WSOP. משתתף בתוכנית המיתולוגית High Stakes Poker.
היום, כשכל האינטרנט שאיננו פורנו הוא טיפים לפוקר, קשה לנו לזכור שעד לא מזמן ההתמקצעות בפוקר נראתה אחרת לגמרי. אלי אלעזרא מסמל בעינינו לא רק את ההצלחה בפוקר, אלא גם את התשוקה הגדולה למשחק ואת הנכונות להפוך אותו למוקד של חייך ולא סתם תחביב של ימי חמישי.
אבישי ונדב אברהמי
בני 48 ן-42 (בהתאמה), מנכ"ל וסמנכ"ל פיתוח, Wix
אם יש לכם אתר, רוב הסיכויים שפיתחתם אותו ב־Wix. וכשאנחנו אומרים פיתחתם, הכוונה היא שישבתם ובחרתם עיצובים וצבעים ושיבצתם תמונות וטקסטים בתנועה עצלנית של העכבר ובמינימום זמן. Wix שינתה לגמרי את איך שאנחנו מעצבים אתרים — ובעקבות זאת את איך שעסקים קטנים ואנשים בעלי עניין מגיעים לקהל שלהם בכל העולם. והחשוב מכל — וויקס לא ממלאת את האינטרנט בחרא. זו לא רשת חברתית ולא נעליים, ומבין המיזמים שהם פלטפורמות לתוכן באמת שזה לא מובן מאליו. רק זה חסר פה, עוד אפשרות להקיא מלל.
בחרנו באחים אברהמי לא כי הם המציאו מחדש את האינטרנט או שהם אחראים לאיזה דיסרפטיב שכונן מחדש את חיי האונליין. בדיוק להפך. וויקס שלהם פשוט הופכת את האינטרנט לקצת יותר פשוט וידידותי ואינטואיטיבי וקל, ברמה שדוד שלנו ז'קו שתקוע על קאפס לוק מ־2001 יכול להתמודד עם דברים. ברשתות חברתיות, אנשים כמו ז'קו הם כל מה שרע ומפוצץ באימוג'יז. בוויקס, הז'קואים פשוט מקבלים את הדרך להציג את עצמם בצורה הטובה ביותר.
