דרום כחול
סצנת הגלישה הכי מסקרנת בארץ נמצאת בכלל באשדוד
חמש לפנות בוקר בשבת של אוגוסט. הקול של השעון המעורר מתחלף בדיווחים על גובה הגלים שמבטיחים שבחוף "השובר" (במלעיל) הם יגרדו את המטר. ברוב החופים האחרים בארץ הגולשים יסתפקו היום בגלים של חצי מטר בערך. הגלשן, חולצת הלייקרה והמגבת מחכים ליד הדלת כבר מאתמול כדי לחסוך הכנות עייפות של בוקר. בכל הארץ מתעוררים הגולשים עכשיו, מחליפים את הפיג'מה במכנסי גלישה ועוברים לסלון כדי להחליט לאיזה חוף הולכים. לפי הדיווחים, יש סיכוי טוב שחוף השובר הוא האופציה הטובה ביותר.
עדיין מוקדם, ולמוח קשה לעבד דיווחים. כדי לוודא, אפשר להיכנס לאתר של FCS ולהציץ במצלמה שמשדרת מהחוף בלייב. לפני שהשמש הספיקה לזרוח כבר יש במים בערך עשרה גולשים שמחכים ליד ה"פיק" ולוקחים אחד אחרי השני גלים גבוהים וארוכים שנשברים לאט ימינה. הגולשים יוצאים לביצועים שלא היו מביישים מקומיים של עיירות גלישה מפורסמות כמו סן דייגו, אריסרה או סנטה תרזה. כל זה קורה במרחק 40 דקות נסיעה מתל אביב - באשדוד, הקליפורניה של כביש 41. איזה כיף לאנשים שלא צריכים לנסוע 40 דקות כדי להגיע לכאן.
כשעוברים את אזור נמל אשדוד, שמש של שש בבוקר מאירה את מבני הבטון הגדולים ואת החול הצהוב. בנסיעה ברחוב משה דיין, הכחול של הים האשדודי נראה כחול יותר מזה של המרכז. מהרובעים הקרובים לים יוצאים עוד ועוד גולשים שאוחזים בגלשנים וצועדים מנומנמים לכיוון החופים. מכוניות עם גלשנים על הגגות עושות את דרכן מהרובעים הרחוקים יותר, מחזה שנראה כמו התחלה של טקס דתי, או סרט אפוקליפטי.
החופים כאן נקיים יותר, והגולשים מסבירי פנים, מכוונים את המבקרים לספוטים הטובים. נוצרה כאן תרבות שלמה סביב גלישה, מחנויות ציוד, יצרני גלשנים וברים מקומיים עם ווייב של ביץ' באמז, ועד בתי ספר, עמותות ותערוכות על ההיסטוריה של הגלישה. ישראלים נוסעים עד קצה העולם כדי לחפש עיירות גלישה, ובינתיים צומחת כאן סצנת גלישה צבעונית, שמחה ותחרותית. ממש תחרותית. עם גולשים טובים, חופים מטופחים ומלא גאווה מקומית.
ליד כל פוינט עומדים צלמים עם חצובות ועדשות מקצועיות שמחפשים ביצועים שיעלו אחר כך לאתר סוול קונקשן ולקבוצות הפייסבוק הרבות של גולשי אשדוד. בזכות התמונות והסרטונים, כל גולש יכול להבין טוב יותר את התנועה ואת ההחלטות שהוא מקבל במים. ואפשר גם להעלות אותן אחר כך לפייסבוק ולאינסטגרם בשביל הדאווין. בחניונים המרווחים של החופים, הגולשים מורחים שעווה על הגלשנים וקרם הגנה על הפנים, ומעבירים את הלולאה הקטנה שתפורה בחלק התחתון של הלייקרה בין השרוכים של מכנסי הגלישה. עכשיו, הרגליים לא יחליקו אחרי הקפיצה, הפרצוף לא יישרף מקרני השמש שנשברות על הגלים, והחולצה תישאר עליהם גם אחרי שגל שנשבר "יכבס" אותם מתחת למים.
יש הסכם לא כתוב בין המצילים לגולשים של אשדוד. בשעות המוקדמות של הבוקר המצילים נותנים לגולשים לגלוש גם בחופי הרחצה, לפחות עד שגם המתרחצים יתחילו את הטקס הדתי שלהם. המצילים האשדודים נותנים לחברי קהילת גולשי הגלים ליהנות עוד קצת מהים, פשוט בגלל שכל המצילים האשדודים הם גולשי גלים בעצמם. יש עוד המון דברים שמייחדים את הגולשים האשדודים, מרמת הכושר הגבוהה של כל אחד מהמקומיים, דרך דמויות כמו מרקו, הגולש־פילוסוף הוותיק, שאפשר למצוא בכל יום בים, ועד קבלת הפנים החמה שהמקומיים נותנים לגולשים שבאים להתארח על הגלים שלהם. אחרי סשן בוקר ולפני סשן צהריים, על בירה במסעדת "על החוף", אפשר לשמוע את הסיפורים של האנשים הבולטים של הקהילה הזאת.
"אין תחרות גלישה בארץ שאין בה אשדודי על הפודיום", מספר עדי קלנג, אלוף העולם בגלישה לבעלי מוגבלויות לשנת 2017 — וגם אשדודי. כשזכה בתחרות הוא הניף את דגל ישראל בטקס חלוקת המדליות. עם היד השנייה הוא הניף את דגל אשדוד. אין הרבה זוכים בתחרויות בינלאומיות שמניפים את הדגל של העיר שלהם. יש סיכוי לא רע בכלל שאין הרבה זוכים שיודעים שלעיר שלהם יש דגל.
אפשר להכיר את האשדודיות דרך העיניים של קלנג, שבגיל 13 לווה גלשן שחבר של אחותו הגדולה השאיר על החוף, וב־1980, כשהיה בן 16, ניצח את תחרות הגלישה הראשונה באשדוד במקצה של בני גילו. מאז הוא פעיל בחופי אשדוד, בים וביבשה. 37 שנים ותאונת קיט אחת שריסקה לו את הירך אחר כך, הוא נסע ללה־הויה שבסן דייגו, וניצח שם גולשים בעלי מוגבלויות ממדינות כמו אוסטרליה, דרום אפריקה וארה"ב. ואם זה לא מספיק מרשים, הוא עשה את זה כשהוא בן 50. קלנג בכושר שיא כי עוד שבועיים הוא מקווה להניף את דגל ישראל בפעם הראשונה אי פעם באינדונזיה, בתחרות דומה בבאלי. גם הפעם הוא אורז איתו את דגל אשדוד. שיהיה.
גם אביו המנוח של קלנג היה אשדודי גאה. ובבית אריה קלנג, שנקרא על שמו, מארחים עכשיו תערוכה על תרבות הגלישה המקומית. גולשים מקומיים תרמו את הגלשנים שאיתם זכו בתחרויות, ו"גורילה סקייט אנד סרף" תרמו ציוד וחומרים, ואפילו הכינו גלשנים מיוחדים לתערוכה. הגולשים ששולטים כאן בים יכולים לקפוץ לתערוכה ולראות את ההצלחות שלהם גם ביבשה האשדודית. בשאר הזמן הם מעדיפים לסיים סשן בים ולשתות בירה בשלל המסעדות והברים שעל החוף, כמו "הפבלה", שגם הבעלים שלה גולשים, או לאכול כריך קציצות אצל "הזקנה" שמכינה ברובע ב' אוכל על גחלים. היא לא גולשת, אבל היא עדיין חלק מהקהילה.
בעיר יש שישה בתי ספר לגלישה, שהקימו אנשי ים אשדודים ואלופי הארץ בגלישה כמו טל אסייג. ״אנחנו קוראים לטל ׳החתול׳, כי לא משנה לאיזה ביצוע הוא יוצא, הוא תמיד נוחת על הרגליים״, מספר קלנג. בית הספר "גל גלים" שקלנג הקים אחרי הזכייה באליפות העולם הוא שונה ומיוחד בנוף האשדודי. "לימדתי פה בחור עיוור שהשאיר את כלב הנחייה שלו על החוף והלך איתי לתפוס גלים", מספר קלנג. גל גלים הוא בית ספר לגלישה לבעלי מוגבלויות, ויחד עם 80 מתנדבים הם עוזרים לילדים על הרצף האוטיסטי, נכים בכל הגילאים ובעלי מוגבלויות שונות להניח את הצרות לרגע ולתפוס איזה גל שממלא את הריאות בסיפוק.
"בים כולם נרטבים", אומר קלנג. "חלק גולשים בשכיבה, חלק על הברכיים וחלק בעמידה — כל אחד לפי היכולת שלו". הוא עוצר את רצף הסיפור כדי להודות למתנדבים שלו. "אני שולח הודעה שאני צריך עזרה של מתנדבים, ותוך רגע מתייצבים פה חבר'ה שעושים את זה מכל הלב. זה לא מובן מאליו". לא כל המתנדבים אשדודים, אבל כולם באים לגלוש באשדוד.
מאחורי ההצלחה של אלופי הגלישה האשדודים עומדים גם צחי קינן וקובי שחר, הבעלים של "גורילה סרף אנד סקייט", שמשפיעים מאוד על הסצנה המקומית ומחוברים עמוק לנשמה של גולשי אשדוד. הם היבואנים של רוב ציוד הגלישה המקצועי שמגיע לארץ, מגלשני סופטק ופייזל ועד סקייטבורדים של Yow וציוד מקצועי של FCS, רוקסי וקוויקסילבר, והם נותנים חסות לכמה "טימניקים" שלהם. "אנחנו מגדלים פה גולשים וגדלים יחד איתם", מספר צחי. "טל אסייג, משה פרץ וגיא כהן הם שלושתם טימניקים שלנו", הוא מוסיף עם חיוך של אבא גאה. כשמגיעים לחופים כמו חוף הקשתות, חוף י"א, חוף מי עמי, חוף לידו, חוף מצודה, חוף גיל (המואר בלילות) וחוף עיגולים, אפשר לראות את הטימניקים של גורילה ועוד אוסף גולשים ברמות גבוהות "שוחטים" כאן גלים.
לחוף הנחל יש סיפור אשדודי אחר. הוא שינה את שמו מחוף הנחל לחוף "סבביתה", כדי להנציח את זכרו של איתי מור ז"ל. מור היה גולש מוכר באשדוד ונרצח על ידי שכן שלוקה בנפשו. אחרי הרצח, הגולשים האשדודים החליטו להנציח את זכרו באירוע "מעגל חיים" שבו 400 גולשים החזיקו ידיים ויצרו מעגל במים ולאחר מכן העניקו לחוף את הכינוי שמור זכה בו בשל הלך הרוח הרגוע והנעים שלו. הגולשים האשדודים אימצו את המשפחה של מור בערבות של אנשי ים מסורים.
בין כל הסיפורים האשדודיים יש גם את אולג מלמוד, השייפר שמאחורי המותג Olly. אשדודי שנסע לקליפורניה ללמוד להכין גלשנים אצל מאט ביאולוס, אחד השייפרים הכי מפורסמים בעולם, שאחראי למותג Lost. הים האשדודי שינה גם את מסלול החיים שלו, ועכשיו צחי, קובי ואולג משיקים את מפעל הגלשנים הכי גדול בארץ, באזור התעשייה שליד נמל אשדוד. "אנחנו רוצים להרים פה מותג לאומי ברמה בינלאומית", מבטיח קובי.
"אנחנו מפעל הגלשנים היחיד בעולם שיש בו ממ"ד", מספר צחי במהלך הסיור במפעל. יש כאן עשרה חדרים שבהם משייפים, צובעים ואפילו מייצרים גלשנים במכונה יחידה במינה בארץ. לחלק מהחדרים יש קירות שקופים, כדי שכשיגיעו לכאן שייפרים מפורסמים, הם יוכלו להכין גלשנים בהתאמה אישית לאורחים המשתאים מהצד השני של הזכוכית. "אנחנו עיר עם מלא ייצור ותעשייה, גם של מוצרים וגם של אלופי גלישה", מסכם צחי. המטרה של המפעל היא לחבר בין הגולשים, השייפרים והמקום המיוחד הזה.
כל העסק התחיל כשצחי חזר לארץ אחרי כמה שנים בקוסטה ריקה. עם לפטופ והמון אהבה לגלישה הוא רדף אחרי מותגים בינלאומיים, בין סשן לסשן בחוף הגולשים. הוא פתח את החנות "לס אולס" (הגלים בספרדית), והביא לארץ את ציוד הגלישה של "הרלי" ואת גלשני ספיידר. צחי הראה לקובי, חבר ילדות וגולש ותיק, את ההתכתבויות שלו עם חברות ענק, ואחרי שקובי הבין את הפוטנציאל הוא עזב קריירה בהייטק והחליט להצטרף כשותף. "היינו גולשים יחד בתור ילדים והחלטנו להקים כאן משהו שירים את רמת הגלישה בכל הארץ", מוסיף קובי. מדרום תיפתח הטובה.
הגולשים האשדודים מככבים גם בחו״ל, וכשהיו בטיול גלישה במלדיבים פגשו צחי וקובי את ג'ון פייזל, שייפר לא מוכר באותן השנים. הם נשארו איתו בקשר, והיום החנות האשדודית הזאת היא יבואנית גלשני פייזל הגדולה באירופה. "יש לנו את המבחר הכי גדול גם מבחינת גלשנים מיובאים, גם מבחינת התאמה, חומרים וציוד עזר. אנחנו יכולים להתאים גלשן לכל רמה ולכל כיס", הם מסכמים. הרמה הגבוהה שרואים בים נתמכת בציוד המקצועי שקונים על היבשה.
החיבור של גורילה עם הגולשים המקומיים ועם החברות הבינלאומיות עוזר להם לשלב בין הפידבק שהם מקבלים מהשטח למידע שהם מקבלים בכנסים הבינלאומיים של זכיינים מקומיים כמותם. צחי, שזכה השנה בקטגוריית המאסטרס באליפות הגלישה של אשדוד, בטוח שיש קשר בין איכות הציוד לאיכות הביצועים. "מרגישים את זה במים", הוא מוסיף. מאסטרס זו דרך יפה לקרוא לגולשים מעל גיל 40, הדרך של הדור השני של גולשים אשדודים לכבד את דור המייסדים.
מכליות ענק שעוגנות במים לא רחוק מהנמל מספקות רקע תעשייתי לעוד גולש שיוצא ל"אייר", ביצוע שכולל ניצול של התנופה של הגל כדי לקפוץ מעליו. ובעוד בשאר החופים בארץ שולטים היום גדודים של גולשים מתחילים עם גלשני סופט, באשדוד הרמה הגבוהה מאפשרת ליהנות קצת יותר מכל גל. יש אפילו שלטים של "כללי התנהגות בים" שיזמה העמותה לקידום הגלישה באשדוד. הם לוקחים פה ברצינות את שתי האותיות האלה — י' ומ' — שמתארות 71% מהעולם.
הים עושה טוב לאנשים. גלים מסתובבים מסביב לעולם ומשחררים אנרגיה כל הדרך עד החוף. והאשדודים עושים טוב לים שלהם. בחורף שעבר כמה מפעלים מזהמים הזרימו את הביוב שלהם לים, דרך נחל לכיש, ואבי אבן דנן, עדי קלנג, אסי קריספין, ירון קליין וטדי מנשה, יחד עם עוד כמה גולשים ותיקים, התאחדו ועתרו נגד הפגיעה באיכות המים. הם ניצחו.
"העירייה רצתה לקחת את חוף השובר ולעשות ממנו נמל דייגים ומרינה", מספר זאביק דוד, שהיה אלוף הארץ בגלישה על לונגבורד והיום הוא הבעלים של חנות ציוד הגלישה "איירוורס", שמייבאת את גלשני Pukas ועוד כמה מותגים. לדבריו, המלחמה על חוף השובר הייתה נקודת מפנה בהווי הגולשים של אשדוד. "עד אותו הרגע היינו אוסף של תלושים שגולשים לבד, וכשהקמנו את המחאה איחדנו יחד 4,000 גולשים". למרות שגלישה היא אחת הפעילויות היותר אישיות שאפשר לעשות, חברי העמותה שחברו יחדיו נפגשו עם ראש העיר ועם מנכ"ל העירייה והצליחו לשנות את רוע הגזירה.
העמותה המורכבת כולה ממתנדבים קיבלה חיזוק משמעותי אחרי שהצליחה להציל את אחד מחופי הגלישה הטובים בארץ. "בערב שבו הוחלט הביטול, העמותה גדלה מחדש", מספר דוד. בהמשך הקימה העמותה עמודי תאורה בחוף גיל, כדי שיוכלו לגלוש שם גם בלילה. "היום אנחנו מוציאים אוטובוסים לכל תחרות גלישה בארץ", מוסיף דוד.
העמותה מארגנת תחרויות ואירועים, כמו אירוח של אלוף הגלישה האוסטרלי ג'וש קר וימי "תרבות גלישה" בעיר. ההוויי הייחודי של עמותת הגולשים האשדודים סחף אחריו גם גולשים מהרצליה, חיפה ואשקלון, שהקימו עמותות מקומיות. "הגלישה היום סוחפת אנשים מכל החתכים של האוכלוסייה", מסכם דוד, "יש אפילו רואי חשבון שגולשים".
"יש פה גלים מצוינים וחופים נקיים ברמות הכי גבוהות שיש", מספר קלנג. "אגף החופים של עיריית אשדוד זוכה כל שנה בפרס החופים הכי נקיים בישראל", הוא מוסיף. בנוסף, העירייה מספקת עגלות נגישות, פסיליטיז ברמה גבוהה וכניסה נוחה לרוב החופים, כדי שיותר אנשים יוכלו ליהנות מהם.
יחד עם העירייה שנרתמה, האשדודים נותנים מעצמם בשביל הים שלהם. נוי שושן, מדריכת יוגה מקומית, מארגנת בכל יום שישי מתנדבים שמנקים יחד איתה את החופים. "העמותה גם נותנת מענקים לגולשים אשדודים שיוצאים לתחרויות בינלאומיות", מוסיף דוד. "בתור אחד שהתחרה בארץ, תמיד הרגשתי גאווה לייצג את העיר שלי".
״יש פה גם אגו ותחרויות בין הגולשים״, מוסיף צחי, ״בדור שלנו כולם גדלו על הים ועל רגאיי״. הוא מספר שכל אשדודי שגר קרוב לים התחיל לגלוש לפני הבר מצווה. ״פעם לא היה כאן מה לעשות חוץ מלגלוש. היום יש כאן מלא אנשים שבוחרים לחבר את החיים שלהם לים״, הוא מוסיף מפרספקטיבה של מאסטר.
״בסופו של דבר הכל עניין של איך אתה מתמקם על הגל״, מסכם קלנג שעדיין מופתע מכך שאשדודי אחד הפך לאלוף העולם בגלישה. האשדודים ממוקמים טוב מול הגלים הטובים בארץ, והם מזמינים את כולם לגלוש בחופים היפים שלהם. רק תקראו את כללי ההתנהגות בים ותיתנו כבוד לגולשים המקומיים. אחר כך תקפצו לאיזו בירה על החוף או קארי בנמסטה, כי אשדוד מקבלת בחיוך את כולם.
לפנייה לכתב/ת 
