אז מה באמת קרה באילת?

(EPA)

גם אם אינכם חובבי כלכלה, סביר להניח שלא הצלחתם להתחמק בחודשים האחרונים מרצף העדכונים הבלתי פוסק בדבר גורלם של שדה דב ושל נמל התעופה אילת. אחרי ההפגנות, ישיבת הממשלה באילת, הכתבות מטעם — עד כמה (אם בכלל) נפגעה התיירות באילת? שאלו אילתי ממוצע, והוא יספר לכם שהחופים ריקים מאי פעם. שאלו את התאחדות המלונאים, והם יספרו לכם שביולי לא הייתה ירידה בכמות הנופשים. לכו תדעו למי להאמין, כשכולם בעלי אינטרסים.

לא באתי לאכול לכם את הראש עם נתונים ומספרים, אבל עזבו רגע מי צודק ומי מגזים. אין ספק שהדרך לאילת התארכה בעוד חצי שעה (עם פקקים), ואין ספק שחוויית הנחיתה באמצע העיר נפגמה. אבל השאלה החשובה באמת — שאף אחד לא שאל — היא איך לעזאזל הגענו למצב הזה?

כאילו, באמת. איך פרויקט נמל התעופה רמון שהחל ב־2005, הושקעו בו קרוב לשני מיליארד שקל, ואף אחד לא עצר רגע ואמר — בואנה, צריך למצוא פתרון לקטע הזה של להגיע משם לאילת בסבבה? יודעים מה, אפילו רק משהו קוסמטי, עניין כזה שנוכל להגיד לאילתים שעשינו בשבילם. מילא שהתכנון החל ב־2005, אבל כבר ב־2013 הבהירו כל משרדי הממשלה שאין מנוס והפינוי יתרחש בגלל פיצוי אסטרונומי של חמישה מיליארד שקל שתשלם המדינה לבעלי הקרקעות אם הפינוי לא ייצא לפועל. שש שנים להתכונן ולבנות דרך נוחה — ונאדה.

ועל מה אנחנו מדברים? כולה 18 ק"מ. יש בסיסים בצה"ל עם יותר מ־18 ק"מ. יש נסיעות לסופר שלוקחות יותר מ־18 ק"מ. מה הפאקין סיפור לסדר פתרון נורמלי ולמנוע את העוול הזה לתפיסת האילתים ואת העול הזה עבור כל השאר שמתייבשים עכשיו עוד חצי שעה בדרך לאילת.

אז בשביל קברניטי המדינה, קבלו כמה פתרונות עם חוקים נוקשים. לא מהפכות, לא דורשים הרבה כסף, ויעלו הרבה פחות ממה שהוצא רק בחודש האחרון עבור פיצוי לאילת.

1. סלילת כביש. אולי הפתרון המתבקש ביותר. לא להרחיב את כביש הערבה, שזה עניין קריטי בפני עצמו אבל כנראה לא רלוונטי לענייננו. אני מדבר על כביש נפרד, מקביל לכביש הערבה, כזה שיכול לשמש את הממריאים/נוחתים בלבד דוך מרמון למרכז העיר. אין שמורות טבע בדרך, אין שטחי אש, ולמעשה אין שום בעיה לקום מחר בבוקר ולהתחיל לסלול. מילולית, אין בעיה. רוצים פרופורציה? בישראל נסללים בכל יום (ליתר דיוק, בכל לילה) בסביבות השלושה־ארבעה ק"מ. אם היו רוצים, היה אפשרלסגור את הסיפור בשבוע. תגידו שאני מגזים? יאללה, פרגנתי לכם חודש.

בשורה התחתונה, אתם ואני יודעים שזה יקרה בסופו של יום, והשאלה היא רק אם הילדים או הנכדים שלנו ייהנו מהכביש הזה. אז למה במשך שש שנים אף אחד לא מתח קו ישר בין שתי נקודות? תאמרו עניין כספי, אבל גם בהתעלם מהעלות הפסיכית של רמון — כאמור כשני מיליארד שקל — עלות סלילת כביש אספלט דו נתיבי היום היא קרוב לחמישה מיליון שקל לק"מ (נשבע לכם שיש מחירון של נתיבי ישראל, תבדקו אותי). 90 מיליון שקל זה הרבה כסף? אולי הייתי מסכים איתכם אם הממשלה לא הייתה מאשרת לפני כחודש תוכנית לפיתוח אילת בתקציב של חצי מיליארד.

2. רכבת. לא מדובר ברכבת מתל אביב לאילת, כן? רק בקו קצרצר מהשדה לעיר. כאן המחירים כבר יותר משמעותיים ועומדים על כ־20 מיליון שקל לק"מ. 360 מיליון שקל זה לא מעט, אבל במונחי מדינה זה ממש אבל ממש לא הרבה — וממילא כאמור נתניהו פיצה את תושבי העיר בחצי מיליארד.

גם המושג רכבת מעט מטעה פה: שני קרונות לכיוון היו סוגרים את הפינה מעל ומעבר, כי זמן הנסיעה בלחץ הוא ארבע־חמש דקות, ככה שאין גם מה למהר. יש רכבת כל רבע שעה. בשביל הפרופורציה, שוב, רק לפני שלושה חודשים משרד התחבורה הקצה 700 מיליון שקל לתוספת של 74 קרונות דו קומתיים לרכבת ישראל. ואל תשכחו שהקו באילת הוא פחות או יותר הסיכוי היחיד שרכבת ישראל תגיע בזמן. בלי נדר.

שנתיים ראש עיריית אילת צועק געוואלד. שנתיים כולם רבים עם כולם, וזה בזמן שרואים ששדה התעופה קיים. זו לא עוד תוכנית על הנייר. אז מישהו היה צריך לבוא ולהגיד, דפקתם אותנו, עכשיו תפצו. והקטע זה שהיו מפצים כי במשרד האוצר והתחבורה יש מספיק אנשים רגישים — לא חלילה לחולשת האחר, אלא ליח"צ שלילי — ולכן היו זורקים כמה עשרות מיליונים לאילתים רק שייצאו לנו מהווריד.

אלה עניינים מיוחדים רק לישראל. לא תראו ביפן או בגרמניה שדה תעופה בלי כביש גישה. ואל תגידו לי עכשיו שכביש הערבה הוא כביש גישה. הוא לא. כל חורף האילתים מנותקים כמה פעמים בגלל הצפות חוזרות ונשנות. מה נגיד לתיירים? "מצטערים, חכו שייפסק הגשם, כמה שעות גג־יום, ואתם במלון"? תסרקו את כל אתרי הכלכלה וכל הכתבות על יחסי רמון ואילת. מתחייב לכם שלא תראו שום התייחסות לשאלה הבנאלית ששאלתי הרגע וזה לא שאני גאון, כולה אני יודע שבחורף יורד גשם.

אז למה באמת? למה אין כביש/רכבת/חשמלית/טוקטוק/כדור פורח? האמת שזו אשמת הממשלה אבל רק באופן עקיף. כשממשלה מתחלפת בכל שנתיים, ושר בממשלה מתחלף בממוצע של שנה וקצת, אין עניין עכשיו לבוא ולפתח משהו שמישהו אחר, אולי המתחרה שלך, יזקוף לזכותו.

ובואו נגיד את האמת, כביש מאובק בערבה של 18 ק"מ זה לא ממש לגזור סרט אלא יותר מרוץ בשכונה בין חברים — אז מה עכשיו להתקשקש עם זה. ראיתם פעם מישהו מהממשלה מגיע לגזור סרט ולדפוק פוזות על חניון חדש שהוקם? תנו למשרד התחבורה לפוצץ גשרים ולבנות מנהרות, תנו לעיריית אילת לבנות אחרי 15 שנה מלון חדש בעיר ולהתגאות בכך שסוף־סוף הצליחו להגדיל את כמות החדרים (ולהתעלם מזה שעקבה וטאבה כבר מזמן תופרות את אילת). מה עכשיו נוחות, תכנון וצפיית פני העתיד. דברו איתי על רכבת קלה בתל אביב וקזינו באילת, ואל תטרידו בזוטות הקטנות האלה של חתיכת אספלט באורך חצי מהחניה בעזריאלי.