מונולוגים מהקבינה
בן 30, מהנדס מחשבים, גר במשאית
השחר מפציע מעל הרי ירושלים. האוויר הוא זרימה עדינה של שקט נקי וקריר. ההרים החיוורים שבאופק מאדימים עם אור ראשון, והסלעים הגדולים עדיין אוצרים בתוכם את צינת הלילה. תן מנומנם חומק משיח לשיח, וקרן אור נחשונית חודרת מבעד לחלון קטן.
שמואל רגב מתעורר במיטתו. הוא שולח יד ללטף את כלבו קאי, מעין זאב סטארק גדול ולבן שישן למרגלותיו, וזה מתעורר גם הוא, מרים את ראשו ומלקק את ידו של בעליו. שמואל קם ממיטתו, ובעיניים חצי עצומות מרתיח קפה בפינג‘אן שעל הכיריים. הוא מוזג לעצמו כוס קטנה של קפה שחור, וכשהוא עדיין יחף, פוסע אל עבר שתי דלתות גלריה עדינות. הוא מסיט וילון לבן, דוחף את הדלתות ויוצא עם הקפה החוצה והכלב אחריו. בכפות רגליו היחפות הוא חש את קרירותה של המתכת, ואת גופו מדגדגת צינת הבוקר המרעננת. הוא מתיישב על הרמפה ההידראולית, שותה את הקפה באיטיות, וממקום מושבו הגבוה מביט על הזריחה המטפסת בהרים, נפעם מחגיגת הצבעים כמו בפעם הראשונה. הוא מניח את ידו על גבו של קאי ומקשיב בעיניים עצומות לקול הציפורים ולרחשי הטבע המתעורר. לאחר כמה שניות הוא פוקח את עיניו ומקיף במבט פנורמי את סביבתו רק כדי לגלות שוב בסיפוק כי הוא לגמרי לבדו. לגמרי־לגמרי לבדו. רק הוא, קאי, ההרים והמשאית.
הוא מניח את הכוס על הרמפה, מנתר למטה אל האדמה, מתמתח ומסתובב להביט באהבה במפלצת פח וברזל זו המשמשת לו כבית בשנה האחרונה. הוא צועד קדימה לכיוון הקבינה, עוצר ומניח את כף ידו בחיבה על פח הדלת הלבן כאילו הוא מלטף סוס. לאחר שהוא מקיף את המשאית ובוחן את הגלגלים הגדולים, הוא ממשיך עוד כמה מטרים אל מעבר לוואדי, נעצר ומטיל את מימיו כשהוא שר בקולי קולות. אחרי סשן קצר של צעקות אל תוך הוואדי הוא חוזר על עקבותיו, מטפס על כמה מדרגות עץ המונחות על הקרקע ונכנס בחזרה אל ביתו דרך דלת כניסה הממוקמת באמצע ארגז המשאית. הוא מבשל לעצמו ארוחת בוקר פשוטה, מתיישב לשולחן עץ קטן, ואוכל את ארוחתו בדממה. הוא מקנח בפיסת עוגה טבעונית, שארית מיום הולדתו ה־30 שחגג לא מזמן.
לאחר כמה ימים לבדו בהרים הוא יודע שעליו להתחיל להתגלגל בחזרה למרכז. שמואל עובד בתל אביב כמהנדס מחשבים, ומחר בבוקר עליו להתייצב במשרד. כשהוא כבר יושב בקבינה והמשאית מונעת, הוא פותח את הדלת ושורק לקאי. הכלב, שעסוק במרדף אחר צלן של ציפורים על הקרקע, שומע את השריקה, מזנק כחץ מקשת לעבר הדלת הפתוחה ומדלג אל המושב שליד הנהג. שמואל נפרד בעיניו מנוף הקדומים הדומם, והמשאית מתחילה את נסיעתה בכביש הצר המתפתל מטה.
בנסיעה חזרה אל הציוויליזציה יש לו זמן לבחון את תחושותיו, והוא מגלה שהוא אמנם לא שש כל כך אל המולת העיר הגדולה אבל בסך הכל שמח לחזור אל חברת בני האדם. בכל מקרה, כמה ימים של התבודדות מול נוף פסטורלי בדרך כלל מספיקים לו לפני שהוא חוזר לחנות במיקום שמשרת באופן פרקטי יותר את המשימות המחייבות של חייו.
בכניסה לתל אביב הוא נאנח ולוקח נשימה עמוקה. קאי פולט יללה קצרה. נחילים עצבניים של מכוניות מגיחים במהירות מכל עבר. משלוות הפסגות השקטה של הקבינה הוא צופה באדישות מהולה בעניין בנחיל המטורף המזמזם את כעסו ללא הפסקה מנתיב לנתיב.
עדיין מוקדם למדי כשהוא מגיע לחניון חביב עליו באחד מאזורי הפארקים. כבר בכניסה הוא מזהה שלוש משאיות שהוא מכיר ומחייך לעצמו. הם תיאמו ביניהם לפני כמה ימים חניה משותפת, ועושה רושם שכולם כבר הגיעו. התגלגלו לשם זמן קצר לפניו, בזה אחר זה, כחיות פרה־היסטוריות ענקיות היורדות יחד לשתות באגם.
לעתים קרובות מעדיפים דרי משאיות ובתים ממונעים אחרים, או בשמם השגור "קרוואניסטים", לחנות יחדיו. אחד השיקולים קשור בביטחון. כשקרוואניסט צריך לעזוב את ביתו בשעות היום או הלילה, כדי ללכת לעבודה או לעיסוקיו האחרים, הוא בדרך כלל רגוע הרבה יותר כשהוא חונה בקבוצה ולא משאיר את ביתו נטוש על איזו גבעה. כשהוא חונה לבדו, יש סיכוי גבוה יותר שביתו הייחודי יהיה נתון לחסדי סקרנותם של מיני בני אנוש מהסוג הזומם, העשויים לא להיטיב עם שלמותו או תכולתו.
סיבה נוספת לחניות המשותפות היא כנראה הצורך הבסיסי בקהילה, בחמימות השבט, בהתגודדות על מנת לחלוק מידע שימושי ולספר סיפורים המטפחים את האתוס המשותף — אתוס אחר ומלהיב של קבוצה קטנה ומרדנית שהתנתקה מאלילי השבט הישנים, המסוידים, הכבדים, המרותקים לאדמה ביסודות בטון, ואימצה לעצמה רוחות טוטם חדשות, קלילות ופראיות, תאבות חופש ונדודים. צורך לכונן יחד שירה הומרית חדשה, זמר הרואי על שבט אמיץ של ניאו ציידים־לקטים הנודדים בבטנן של ממותות ברזל ממונעות וצדים את חרותם בכל יום מחדש. מלקטים בקנאות את שאריות הזמן האבוד שגזלה מהם החברה במשך כל חייהם.
שמואל חונה קרוב לאחת המשאיות האחרות אבל לא קרוב מדי. האופק פתוח לגמרי אל עצי הפארק, אל המדשאות הגדולות ואל בקתה ישנה ויפה העשויה לבנים חומות־אפורות. לאחר שהפעיל מזגן ואכל בפנים ארוחת צהריים שבישל לצלילי מוזיקה, הוא מסיט את הווילון הלבן ופותח את דלתות הגלריה שבירכתי ארגז המשאית. הוא מוציא אל רמפת הברזל הגבוהה כיסא מתקפל ומתיישב בחוץ. כשקאי לרגליו הוא מתבונן ברצים וברוכבי האופניים החולפים על פניו, בזוג מחובק על שמיכה מתחת לעץ ובאירוע יום הולדת קולני במיוחד של קבוצת זאטוטים. הוא מביט בחשש מה במלבני הפלסטיק הגדולים והשחורים הצועקים שירי חגיגה תורניים בסאונד מחריש אוזניים.
נער כבן 14 בעל מראה אבוד ניגש אל הרמפה. במבט מנותק שנראה מעט כעוס הוא שואל את שמואל בערבית אם הוא יכול לקבל את הטלפון שלו לשיחה אחת. שמואל מהסס לשתי שניות ואז מוסר את המכשיר שלו לידי הנער. הנער מנסה לחייג לחמישה מספרי טלפונים שונים ללא הצלחה. שמואל מביט בו דרוך ממרומי הרמפה. לבסוף הנער מתייאש, מוסר לשמואל בחזרה את הטלפון, מודה לו בניד ראש ונעלם. קאי קופץ מהרמפה אל בין העצים ונעלם גם הוא.
"תגיד, זה באמת בית? אתה באמת גר כאן אחי?", מתעניינים בעיניים בורקות שני גברים בבגדי ספורט. שמואל מפנה אליהם את מבטו ומשיב בחיוב. הוא יודע שבית המשאית שלו מסעיר את דמיונם של אנשים, מעיר בהם ערב רב של תגובות - סקרנות, כמיהות, התנגדויות. "תאמין לי אתה חי ת‘חלום. אני מקנא בך, באמא שלי", ממשיך אחד מהם תוך שהוא מותח את צווארו כדי לנסות ולראות טוב יותר את פנים המשאית מבעד לדלתות הפתוחות. "בחיי, יש לך שכל אתה. עושה מה בא לך, נוסע לאיפה שבא לך, לא דופק חשבון לאף אחד מה? אשכרה ברחת מהמלכודת, הכשת את המערכת. הלוואי עליי. אני, זה מאוחר מדי בשבילי. אני כבר עמוק בתוך המלכודת, אה דני?", הוא מצביע על טבעת הנישואים שלו ומגחך אל חברו העומד לידו. שניהם צוחקים. שמואל מחייך איתם. הוא עונה באדיבות על עוד כמה שאלות כלליות, כמי שמורגל בכך היטב, ומסית את מבטו בחזרה לענייניו. שני הגברים מתלחששים קצת ביניהם בזמן שהם ממשיכים להקיף את המשאית כשהם בוחנים אותה מכל כיוון, משתפים זה את זה בידיעותיהם החלקיות על איבריה השונים, ואז מניפים את ידיהם לשלום וממשיכים בדרכם.
נציג מהמסיבה הרועשת צץ פתאום ושואל אם אפשר לחבר את הרמקולים הנחלשים למקור מתח כלשהו במשאית. שמואל מסרב בלי למצמץ.
הכל התחיל כששותפתו לאחת הדירות ששכר בתל אביב עשתה לו היכרות עם הוריה שנטשו את דירתם הגדולה ועברו לגור במשאית. הם הגיעו למסקנה שהם לא זקוקים לרוב המרחב של דירתם. המרחב הזה, גילו, מאחסן ברובו את אוקיינוס החפצים שצברו כל חייהם ושאת רובם הם לא ממש צריכים. הרעיון היה לפשט את החיים ולנוע כשהם קלי משקל, צעד שקיוו שיפחית משקל גם מתודעתם בדרך לחיים שלווים יותר. את הפיכת המשאית לבית תכנן וביצע בעצמו אב המשפחה שהיו לו כישורים לכך. הרעיון קוסם לשמואל, והזרע נטמן בתודעתו. הוא סובל עוד תקופה את זוועות השכירות בתל אביב כדי שהרעיון יבשיל לגמרי, והוא מבקש מאביה של השותפה לבצע גם עבורו שיפוץ של משאית לכדי בית על גלגלים.
הם מוצאים יחד משאית MAN שנת 2001 במחיר די סביר. יש לא מעט בעיות מכניות לסדר בה, והשיפוץ שבסופו היא תהפוך לבית יארוך כמה חודשים. בזמן הזה שמואל מוציא בקלות רישיון למשאית עד 12 טון.
כשהעבודות מסתיימות, ארגז המשאית הופך לחלל מגורים הכולל דלת כניסה וחלונות. בפנים יש מיטה זוגית נוחה ששתי מנורות קריאה מקובעות מעליה, מטבח מאובזר הכולל אפילו מקרר ותנור אפייה, פינת אוכל קטנה, פינת עבודה ומדף ספרים מעליה, שירותים ומקלחת, מזגן, שני מאווררי תקרה, ווייפיי, ואפילו ספת שני מושבים נוחה. טכנאי גז מתקין במשאית בלון וצנרת גז המשמש לבישול, לחימום מים למקלחת ולחימום החלל בחורף. מתחת למיטה יש מכל של 520 ליטר לאספקת המים, ואת החשמל מספקת מערכת סולארית מצוינת שמורכבת על הגג. מחשבה ותכנון מושקעים בעיצוב פשוט ונעים לעין המאפשר את כל מה שנדרש עבור שהות נוחה למדי בלי שתורגש צפיפות מוגזמת, ואפילו תוך שמירה על תחושת מרחב. ארונות ופתרונות אחסון נשלפים מותקנים בחלקיו העליונים של ארגז המשאית ובמקומות נוספים בקירות באופן שלא בא על חשבון החלל הפנימי.
לבסוף ישנו תהליך של אישור ורישוי מול משרד התחבורה ומול אגף בטכניון שבודק את כל המערכות ומאשר את המשאית למגורים. הכל כולל הכל עולה לו אפילו פחות מסכום המקדמה הדרוש ללקיחת משכנתה על דירה קטנה בעיירת פיתוח. עומד גא וזקוף במרכבת הברזל החדשה שלו, שמואל נוטש את סדום ועמורה של חיי השכירות במרכז, ואינו מביט לאחור.
טפיחת יד נשמעת על רמפת המתכת, וקול מוכר שואל בנימה משועשעת, "תגיד, זה בית?". שמואל מתנער משרעפיו על הכיסא ומברך לשלום בחיוך את בעליה של אחת המשאיות האחרות, גבר נמוך, מוצק וחייכן בשנות ה־40 לחייו ששתי זרועותיו החסונות מקועקעות בצפיפות. התבדחות קטנה זו משמשת את הקרוואניסטים כהיי פייב לא רשמי, מעין "ברוך הבא" או לחיצת יד סודית. שניהם שוקעים מהר מאוד בשיחה ערה על מערכות סולאריות, תמסורות ויכולות סחיבה, וחולקים זה עם זה גם מורשת קרב.
"אני אומר לך, הגשם לא הפסיק לרדת, ואם לא הייתי מוצא מהר פתרון לחור ההוא שהופיע לי בגג בדיוק מעל למיטה, בדוק הייתי ישן בתוך בריכה". או "המשאית נתקעה לי ברוורס, מה שלא עשיתי, לא השתחרר. במוסך אמרו שבגלל החגים זה ייקח שלושה שבועות מינימום להחליף את הגיר. הייתי צריך להתרסק אצל ההורים. תאמין לי, היה קשוח. זה לא לכולם החיים האלה, צריך להיות בנוי לזה, לבית עם דופק".
הטלפון של הקרוואניסט מצלצל, הוא לוקח צעד אחורה ועונה. "לא, לא, אל תעלה לבניין", הוא צועק אל הנייד. "הגעת לבית מספר 23? יופי. עכשיו שים לב, ממש מול הבית יש שביל עפר, כנס עם הטוסטוס ופשוט סע בו ישר־ישר עד שתראה חורשה קטנה. מצד שמאל יש חניון, אני אחכה לך שם. לא, לא, זה לא מסובך. מחכים לך עם אחלה טיפ. תודה, תודה רבה. סע בזהירות". הוא מניח את הטלפון בכיסו ופונה בחזרה אל שמואל, "זה השליח מהסופר עם הדברים לארוחה שלנו הערב. קצת נבהל כשהבין שהכתובת שקיבל היא רק אזימוט אל תוך הפארק, אבל הרגעתי אותו. עוד שנייה הוא כאן, אם לא יחליט לברוח". כעבור כשתי דקות נשמע טרטור חלש ואפשר לראות מבעד לענן אבק את הטוסטוס מתקדם לעברם על השביל.
השליח עוצר לידם, יורד מהטוסטוס ומסיר את הקסדה. "שיגעתם אותי באמאש‘לי. מה זה? אתם בחופש? ככה, כאן בחום הזה? לא עדיף מלון עם מזגן ובריכה?". "עזוב אותך, אנחנו מעדיפים ככה באוויר הפתוח עם השועלים", צוחק הקרוואניסט וטופח לו על שכמו. "תודה שנסעת עד כאן אחי, זה בשבילך", ובזמן שהוא לוקח ממנו ביד אחת את השקיות עם המצרכים הוא מושיט לו שטר בידו השנייה. השליח, מרוצה מאוד מהטיפ שקיבל, נפרד מהם לשלום בלבביות, לא לפני שהוא מוסר להם את שמו כדי שיבקשו רק אותו בכל פעם שהם זקוקים למשלוח. לאחר שמתפזרת עננת האבק שמשאיר הטוסטוס מסתובב הקרוואניסט אל שמואל: "בשמונה בערב, אצלך על הרמפה, כמו שקבענו. כולם כאן מגיעים".
הערב יורד על החניון. הכל מסביב נצבע בצבעי השקיעה. מעט מאוד אנשים נשארו בפארק. רוכב אופניים שאיבד תחושת זמן חוצה את השביל. בעוברו, הוא מביט בעניין בחבורה המוזרה למראה המצטופפת בעליזות סביב רמפת ברזל הידראולית בירכתיה של משאית גדולה. שתי משאיות נוספות סוגרות משני הצדדים ח‘ שלמה. הרמפה הונמכה אל האדמה לגובה של שולחן סטנדרטי. כלי אוכל, מאכלים ומשקאות מונחים על הרמפה, והחבורה ישובה סביב, כל אחד על כיסא שהביא איתו מהמשאית שלו.
שמואל יושב בין הקרוואניסט המקועקע ובין בן דודו של הלז, הדומה לו באופן מפתיע וחובש כובע כשל הכובען המטורף. כל אחד מהם גר לבדו במשאית משלו. שלושתם מנהלים שיחה ערה על תפעול תקלות במשאית ועל מקומות מומלצים לחנות בהם. מולם יושבת אישה צעירה בתחילת שנות ה־30 לחייה. היא מורה, אבל אם שואלים אותה היא הכי אוהבת לצייר. עם בחורים לא כל כך הולך לה בינתיים. היה איזה מישהו אבל זה נגמר לא מזמן. לא בגלל המשאית, פשוט לא הסתדר. היא חיה לבדה במשאית שלה כבר שנה. בינתיים היא ממש אוהבת את זה.
היא יושבת בסמוך לזוג בעל מראה היפי בשנות ה־60 המאוחרות לחייהם. האישה, רזה מאוד, בעלת שיער ארוך ופראי ששיבה זרקה בו, לובשת שמלה פרחונית שייתכן שלבשה גם לאחד מפסטיבלי הפרחים בשנות ה־60 או ה־70. התנהלותה מופנמת יותר, והקמטים שעל פניה מלמדים על סבל ישן שעבר אבל לא לגמרי נמחה. בעיניה מבט כשל ציפור פצועה. היא מרוחקת מעט, אינה משתתפת בשיחות ושקועה במחשבותיה.
בן זוגה, קשיש חייכן וערני שזקן עבות מעטר את פניו, מחזיק את כף ידה הדקה בידו ומלטף אותה בחום בזמן שהוא משוחח בשלווה עם שאר המסובים. הם לא נשואים. אף אחד אינו שואל מתי וכיצד הכירו ובאילו נסיבות. הם נודדים יחד במשאית כבר תקופה לא קצרה. בסמוך להם יושבים גבר ואישה בסוף שנות ה־30 לחייהם ואיתם שני ילדיהם הקטנים, בני ארבע ושש. הם מספרים שהם די מוגבלים בכל מה שנוגע למקומות שבהם הם חונים כי הם חייבים להישאר רוב הזמן די קרוב למסגרות של הילדים. הייתה תקופה נהדרת, הם מכריזים, אבל בקרוב בכוונתם למכור את המשאית ולטוס עם הילדים להסתובב בחו“ל לתקופה בלתי מוגבלת. הם עוד לא החליטו לאן בדיוק.
שתי מכוניות מגיחות בפראות לשטח הפארק ונעצרות זו לצד זו בחריקת צמיגים קולנית. חבורת צעירים מתנודדת מהן החוצה כשבקבוקי אלכוהול בידיהם. הם פותחים את כל ארבע הדלתות של אחת המכוניות, וצלילי מוזיקת מסיבות רועשת בוקעת החוצה בקולי קולות, מפרה באלימות את שלוות הלילה. הצעירים מעשנים ושותים כשהם צועקים זה אל זה ומנסים לגבור בקולם על המוזיקה. לאחר שסיימו לשתות הם מנפצים את הבקבוקים הריקים על הכביש וצוחקים צחוק שיכורים.
החבורה היושבת סביב רמפת המשאית מביטה במחזה במבט דרוך אך מורגל בהתרחשויות מעין אלה. השיחות נפסקות, וכולם מתבוננים בשקט מתובל במעט ייאוש בפלישה הברברית. קאי נוהם בשקט. שמואל מלטף אותו ומחזיק בקולר שעל צווארו. בסופו של דבר, לאחר כחצי שעה, מתחילים הצעירים להשתעמם. הם נכנסים בחזרה אל רכביהם ונעלמים בשאגת מנועים אל תוך הלילה. הנוכחים יודעים היטב שזה היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע. מסיבות פתע מעין אלה עשויות להימשך לעתים גם עד אור הבוקר. לפעמים נאלצים להתעמת או להזמין משטרה, לפעמים משלימים עם הסיטואציה, ולפעמים פשוט מניעים ונוסעים למקום אחר.
כבר קרוב לחצות והיושבים מתחילים אט־אט להתפזר, כל אחד לביתו־משאיתו. לבסוף, כשהוא נשאר ישוב לבדו אל הרמפה, מסיים שמואל לשתות את תה הצמחים שלו. לאחר מכן הוא קם ואוסף אל תוך שקית זבל גדולה את מעט הפסולת שנשארה. הוא פוסע לעבר הפח הקרוב ומשליך לתוכו את השקית הקשורה. הוא פותח את דלת ארגז המשאית, קאי מזנק פנימה ומתכרבל על יצועו למרגלות המיטה. שמואל מעלה את רמפת הברזל בחזרה למקומה, בודק שדלתות הקבינה נעולות, מבצע את טקסי הלילה שלו, נועל את דלת הארגז ומזדחל עייף אל מתחת לשמיכה.
מבעד לחלון הקטן שלצד המיטה הוא רואה בבירור את הירח וגם את אחד מפנסי הפארק מאיר באור צהבהב. הוא מדמיין לרגע שהוא נמצא בבטנה החמימה של חיה גדולה ויכול להרגיש את נשימותיה העולות ויורדות. הוא עוצם עיניים ונרדם מיד.
לפנייה לכתב/ת 
