בזמן ש"השומרים" אמורה להחליף את משחקי הכס, יוצר הקומיקס מתנער מהעיבוד הטלוויזיוני של ההצלחה החדשה של HBO

(צילום: HBO)

יש קרדיט משונה מאוד בכתוביות הסיום של פרק הפתיחה של Watchmen, הסדרה החדשה של HBO שיצר דיימון לינהוף ("הנותרים", "אבודים"). "השומרים" היא דרמה רצינית ומחוספסת עם גיבורי־על מתוסבכים ומרירים, והיא גם ההימור הגדול הבא של HBO. היא אמורה למלא את החלל שנוצר עם לכתה של "משחקי הכס" — ברייטינג, בשיח, ביוקרה — משימה שהרשת כבר ניסתה להניח על כתפיה הרעועות של "ווסטוורלד". את מה ש"משחקי הכס" עשתה לפנטזיה ו"ווסטוורלד" ניסתה לעשות למדע בדיוני, על פי התוכנית, "ווצ'מן" תעשה לקומיקס.

זו נוסחה דו־קוטבית להצלחה: מצד אחד סדרה פוליטית, עכשווית וחכמה, ומצד שני מתח, הרפתקה וכיף. נשמע כמו הצלחה עתידית שכל אחד היה רוצה להיות חתום עליה, לא? אבל כתוביות הסיום מצהירות באופן מבלבל: "מבוסס על דמויות שנוצרו עבור DC בשיתוף דייב גיבונס". רגע, בשיתוף? מי עוד השתתף ביצירה? מי חסר כאן, ולמה?

השם החסר כאן הוא שם ששינה לתמיד את ההיסטוריה של הקומיקס. השם החסר שייך לאחת הדמויות הכי אקסצנטריות בתחום — ואולי אפילו בכלל: אחד האנשים הכי אקסצנטריים שהסתובבו על כדור הארץ בעשורים האחרונים. אדם שכל כך מתעב את עצם הרעיון של עיבודים טלוויזיוניים או קולנועיים ליצירות שלו שהוא מסרב לקבל עליהם קרדיט או כסף (להערכתו האישית, הוא ויתר כך על כמה מיליוני דולרים). אדם שכל הקריירה שלו טשטשה והעלימה את הגבול בין "כותב קומיקס" ל"סופר".

אה כן, והוא גם מכשף ומיסטיקן שסוגד לאל רומי עתיק דמוי נחש בשם גלייקון, שאותו בחר מכל הפנתיאון האפשרי דווקא כי הוא נחשב, כבר בימי האימפריה הרומית, לאל מומצא. מבט אחד על הטיפוס הזה כבר מלמד אותך כל מה שצריך לדעת עליו: הטבעות הענקיות על כל אצבע, הזקן הארוך, השיער הפרוע, המבט החצי מטורף, הנוצץ, החכם. הוא נראה כמו פליט של להקה בריטית פסיכדלית מהסבנטיז, משהו סטייל גונג או סופט מאשין, או אולי כמו הומלס שהתעשר בפתאומיות. קוראים לו אלן מור.

מור החל לשלוח רצועות קומיקס לכמה פנזינים ומגזינים מחתרתיים, עד שלבסוף מצא עבודה ככותב במגזין הקומיקס הבריטי 2000AD. הקומיקס הבריטי, גם הפופולרי ביותר, תמיד היה יותר פרוע ויותר מתירני ממקבילותיו האמריקאיות, והעשייה של מור שם, שהייתה חתרנית גם בסטנדרטים בריטיים, משכה במהרה את תשומת הלב של בכיר ב־DC.

בסוף שנות ה־80 התרסק מור כמו מטאור רדיואקטיבי בשולי המיינסטרים האמריקאי, ומיד קיבל קבלת פנים חמה בדמות Swamp Thing, סדרה זניחה וכושלת בכיכובה של מפלצת ירוקה לא סימפטית ולא ממש מעניינת. בתוך פחות מ־40 חוברות הוא הפך את "הדבר מהביצה" לקלאסיקה מודרנית של הז'אנר, גם אם בוסרית, עתירת משברי זהות, שאלות קיומיות ואימה גותית. על הדרך הוא שלף מהבוידעם שלל דמויות נשכחות מהפנתיאון של DC ונתן להן חיים חדשים וגם המציא את המכשף ג'ון קונסטנטין, שקיבל סדרה ארוכה משל עצמו — Hellblazer (ולימים, עוד עיבוד קולנועי שממנו מור התנער בתוקף).

אבל כל אלה היו רק הקדמה ליצירת המופת הגדולה של מור, "ווצ'מן", שבעת ובעונה אחת הצליח להיות קומיקס, רומן וגם דיון רציני במשמעויות הפוליטיות של גיבורי־על ושל הקומיקס עצמו. לא אחת נכתב על "ווצ'מן" בשוגג כי מדובר בספר על "עולם שבו גיבורי־על הם אמיתיים". מובן שכמעט כל ספר קומיקס, מאז סופרמן ופלאש גורדון, התרחש בעולם שבו גיבורי־על הם "אמיתיים". אבל "ווצ'מן" היה הספר המשמעותי הראשון שמיקם אותם בעולם שהרגיש כמעט אמיתי, ועוד ראה אור בלב התעשייה, בחברת DC. הוא לא היה איזו עקיצה מהשוליים, מהאנדרגראונד, הוא לא היה קומיקס מחתרתי — זאת אומרת, לא במובן הכלכלי. אחריו הכל כבר היה אחרת לגמרי, וסוף שנות ה־80 ובעיקר ה־90 התמלאו באנטי גיבורי־על מהורהרים ומתוסבכים. "ווצ'מן" פתח דלת לתעשייה שלמה להתחיל לבקר את עצמה, לעיתים באובססיביות יתר.

כפי שאפשר לנחש מהשם שלו (שמרפרר לפתגם הלטיני הקדום "מי ישמור על השומרים?"), "ווצ'מן" עוסק בכוח, בסמכות. אלן מור אולי לא היה הראשון שהבין שגיבורי־העל האהובים הם בעצם רודנים בפוטנציה, מורמים מעם בזכות הכוחות שלהם. למעשה, גם נבל הקומיקס הבנאלי ביותר מכיל סוג של הכרה בכך. אבל הוא בהחלט היה הראשון שהפך את זה לנושא לחקירה פסיכולוגית משמעותית. הוא גם לא עשה זאת בגבולות המותרים של "מה אם סופרמן היה בעצם מרושע", אלא יצר עולם סגור עם גיבורים משלו — אוזימנדיאס, רורשאך, הקומיקאי ואחרים — רובם ככולם וריאציות על גיבורי־על קדומים, שקהל הקוראים בשנות ה־80 שכח ברובו.

"ווצ'מן", שמתחיל כחקירת רצח של גיבור־על לשעבר (לוחמה בפשע תחת זהות בדויה הוצאה מחוץ לחוק כעשור לפני שהסיפור מתחיל) הולך ומסתעף לתוך שורה של סודות, שקרים ושחיתויות בחבורת גיבורים שהתפרקה. גיבורי־העל של "ווצ'מן" הם בדיוק "אנושיים, אנושיים מדי", לעתים תכופות במובן הרע ביותר של המילה. והיחיד מביניהם שבאמת קיבל כוחות־על בעקבות ניסוי שהשתבש, הולך ומתרחק מהבלי האנושות.

(צילום: HBO)

מור האקסצנטרי, כצפוי, לא בדיוק הרגיש בנוח לחגוג את ההצלחה שלו. הוא המשיך לעבוד עם DC עוד כמה שנים, שבהן יצר, בין היתר, את V for Vendetta, שהפך את מסכות גיא פוקס המסורתיות של "ליל הזיקוקים" הבריטי לאייקוניות אצל מפגינים ברחבי העולם — אותן מסכות של אנונימוס, תנועת אוקיופיי והאביב הערבי (דבר שמאוד שימח, לימים, את מור האנרכיסט). תוך כדי העבודה על "ונדטה" הוא כבר היה מצוי בסכסוך עמוק עם DC, בין היתר על כסף, זכויות יוצרים, אבל כנראה גם על חוסר החופש האינהרנטי שהאנרכיסט הנצחי של הקומיקס הרגיש בלב המיינסטרים — גם כשהוא יצר משהו שערער את היסודות שלו.

כמובן שבדיוק כמו שבקומיקס אין דבר כזה מוות סופי, כך גם מור עוד מצא את עצמו עובד שוב עם DC, כאשר America’s Best Comics שעבורה עבד בתחילת שנות ה־2000 נמכרה לענקית. מור המשיך לעבוד איתה רק לאחר שקיבל התחייבות שלא יצטרך להתמודד עם אף אחד מהחברה השנואה עליו.

באותה תקופה בדיוק, לרוע מזלו, גילתה הוליווד את מרבצי היצירתיות האינסופיים שלו. בעיבודים הראשונים ל־From Hell (על בלש המחפש את ג'ק המרטש) ו"ליגת הג'נטלמנים המובחרים" (פאסטיש גיבורים ויקטוריאניים כמו קפטן נמו, דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד וכו') מור פשוט הסתפק בכך שהוא לא רצה לדעת מה קורה בעיבודים. שיעשו מה שהם רוצים ושיניחו לו לנפשו, הוא אמר. אבל סביב העיבוד ל"ונדטה" הסתכסך מור עם ההפקה באמת, בין היתר משום שהמפיק, ג'ואל סילבר, ניסה לטעון שמור אישר את הגרסה הקולנועית, כאשר מור טען בתוקף שהיצירות שלו הן קומיקס, והתמונות האלה לא נועדו לזוז.

השם של מור אולי לא מופיע בכתוביות של העיבוד החדש ל"ווצ'מן" כלל (הוא נפקד, כמובן, גם מהכתוביות של העיבוד הקולנועי לקומיקס, שזאק סניידר עשה ב־2009), אבל דיימון לינהוף לא מפסיק לדבר עליו. לינהוף אפילו טען בריאיון בצחוק כי מור — שהוא, כזכור, מכשף — הטיל קללה עליו ועל ההפקה של הסדרה. היו שאמרו שזה ניסיון זול של לינהוף לקשור את השם של מור לסדרה בניגוד לבקשתו המפורשת. הוא גם אמר שהוא מבין את ההתנגדות של מור לעיבוד היצירות שלו, אבל שבתור מעריץ מושבע הוא לא היה יכול לוותר על ההזדמנות.

מור בוודאי יושב עכשיו בבית שלו בנורת'המפטון, מוקף בנרות ובספרים וממלמל משהו זעוף לעצמו, או שהוא בכלל שותה תה ולא חושב על כל ההבלים המודרניים האלה. אבל האנרכיסט הזקן בטח היה מעריך את זה שגם עכשיו, כשהוא, בניגוד לרצונו, ענק בלתי מעורער של התעשייה, יש מישהו שלא מוכן לספור אותו בתור סמכות.