הדירה הראשונה שלי: בום של שקית זבל או בום של ירייה?
שחר נבות גנב כבלים, התחמק מהלקוחות של פלורה, וכל זה בקטמונים, שם מסתבר, לחם גדל על העצים
בקיץ 1989 היו כמה מקומות גרועים בירושלים. אחד הגרועים שבהם היו הקטמונים. השכונה הענייה, המלוכלכת והגרועה ביותר בקטמונים הייתה קטמון ט'. הרחוב הגרוע ביותר בקטמון ט' היה רחוב בר יוחאי, והבניין הגרוע ביותר בבר יוחאי היה שיכון הרכבת במרכזו. שם, מכל המקומות בעולם, בנינו את קן האהבה הקטן שלנו. בבר יוחאי, שיכון הרכבת, כניסה א', קומה שנייה.
זו הייתה דירת שני חדרים מעופשת, ונכח בה ריח קבוע של לשלשת יונים. המטבח כלל שיש חברוני ברוחב 30 סנטימטר והתהדר בברז אחד שסיפק מים קרים בלבד. במקלחת הקטנה והטחובה היה צוהר קטן ומסורג שפנה לפיר, שחצה את הבניין מלמעלה למטה. הפיר הזה תפקד למעשה כסוג של מגבר, וכך יכולנו להתעדכן תוך כדי מקלחת בנעשה אצל שאר דיירי הבלוק, וליהנות מהצרחות הבוקעות מדירתם של מירי ובעלה. הריהוט כלל פריטים שאספנו ברחוב, למשל שטיח שעיר בדוגמת עור פרה שעבר ניקוי מלשלשת יונים, גיגית פלאלום שצבענו בוורוד וסידרנו בה עציצים ומאוורר ברזל ישן שקיבלנו מסבא של מירב. כביסה עשינו ביד.
האנשים בשכונה לא האמינו בשמות משפחה, וכך כללה קהילת הבניין שמות כמו נחום מהמכולת, אבי הנגר, רמי הפורץ ופלורה הזונה מלמעלה. אמונה שכן תפסה היא דווקא זו שגרסה שלחם לא זורקים. גומות העצים ברחוב היו מרופדות דרך קבע בחתיכות לחם, ובימי ראשון בתלוליות חומות של אורז והחמין משבת.
בימים ההם התפרנסתי משתי עבודות. ביום הייתי מנקה שמשות של מכוניות בתחנת הדלק בצומת פת, ובערב מסתובב עם תרמיל גדול ומוכר מדלת לדלת מין קולבים כאלה מפלסטיק שנתלים על הדלת (אין צורך בברגים! 12 שקל בלבד!). בערב הייתי חוזר הביתה, עם התרמיל, יורד בתחנת האוטובוס החשוכה של קו 18, חולף על פני החבורה הקבועה שישבה על גדר האבן, בודק אם יש דואר בתיבת הדואר המעוקמת בכניסה (ככה זה מאז שבעלה של מירי חטף קריזה ועיקם באגרופים כמה תיבות דואר. אמיתי לגמרי), עולה במדרגות בין טיפות שדלפו משקיות האשפה, ונמנע מיצירת קשר עין עם הלקוחות היורדים מדירתה של פלורה.
לעשירים באותם ימים היה מכשיר וידאו, ולאלה שממש הסתדרו בחיים היו כבלים פיראטיים. מכיוון שלא השתייכנו לאף אחד מפלחי האוכלוסייה הנ"ל, לא נותרה ברירה בידינו אלא להסתדר, ובמילים אחרות, לגנוב תוכן באמצעים טכנולוגיים. מעבר לחלון הסלון השתלשל כבל לבן שחיבר את חאפר הכבלים השכונתי למשתמש הקצה (רמי, השכן מלמעלה). הטריק היה כזה: נועצים סיכת תפירה בכבל, ומשחקים בעדינות עד שהסיכה סוגרת מעגל עם שני חוטי הנחושת שבתוכו. משם מושכים חוט לטלוויזיה, ועם קצת מזל — הופה! יש תמונה. סרטי בורקס וסרטים בטורקית בחינם לגמרי.
כן, היה גרוע בבר יוחאי, אבל לפחות נשארה לי מאז מתנה לחיים: היכולת להבדיל בין בום של שקית זבל מקומה רביעית נוחתת בחצר לבין בום של ירייה. בקיצור, אוזן מוזיקלית.
לפנייה לכתב/ת 
