הדירה הראשונה שלי: בוכה בהיסטריה מול שטיח אפור-כיעור מקיר-לקיר
איך להתקדם מדירה שיש בה שותף שבוהה בך כשאת על האסלה, שולחן זכוכית בסלון ופוטון שאמור לגרום לך להרגיש בבית
בלילה הראשון בדירה הראשונה שלי חגגתי יומולדת 22. אני זוכרת את זה כי אני נאחזת בזיכרון המעומעם על כך שפעם הייתי בת 22. וגם בגלל שזה היה הלילה הכי נורא בחיים שלי, לפחות עד לאותה הנקודה ולפחות מנקודת מבטה של ילדה מפונקת מבאר שבע. שכבתי במיטה החדשה שלי, בחדר החדש שלי — שלקרוא לו "חדש" זה כמו לקרוא לדובי גל "צעיר ורענן", כי היה מדובר בדירה תל אביבית מעופשת, בחדר עם שטיח אפור־כיעור מקיר־לקיר. בכיתי בהיסטריה ולא הבנתי מה לעזאזל אני עושה שם.
בדיעבד אני יודעת שהפנטזיה על הדירה הראשונה בעיר הגדולה היא אולי הדבר הכי מנותק מהמציאות שאישה צעירה יכולה לטפח בינה לבין עצמה. אולי כבר ביקרת בדירות תל אביביות, וישנת אצל חברים שלך שעשו את הצעד הזה לפנייך. למדת להכיר את המרצפות המצוירות והתקרות הגבוהות והמטבחים המתפוררים — ועדיין, את חושבת שאצלך זה יהיה אחרת. את תהיי זו שתעלה על המציאה הנדל"נית השווה של העשור ותגורי בבית של הביוקר. וככה את חושבת שאת מוכנה לזה נפשית, אבל ממש כמו אימהות, לא תדעי עד שלא תעשי את זה בעצמך. כנראה שבכיתי מתוך פאניקה, מתוך הבנה שעשיתי כאן צעד חסר תקדים לחיי הצעירים, ושהדירה הזו היא הדבר הכי רחוק מהפנטזיות שלי.
היא הייתה דירת שלושה חדרים על דיזנגוף, ממש ליד הבימה. היה לי שותף, ברק הסטלן החמוד, שהיה סמיילי אנושי ומופת של אופטימיות, חיוביות וסמים קלים. לא היה בדירה שום טאץ' נשי. רק טלוויזיה ענקית, שולחן זכוכית גדול שרק גבר יכול היה לבחור, כמה מחבתות לסטייקים במטבח ומקלחון שצריך לגרוף בו את המים אחרי שמסיימים להתקלח.
החברות שלי מהבית אספו כסף וקנו במתנה כורסת פוטון — בזמנו, פסגת השאיפות העיצוביות שלי. תליתי קצת תמונות, סידרתי לי פינת עבודה בחדר, וחיכיתי להרגיש בבית.
לומר שאני זוכרת את התקופה שגרתי בדירה הזו יהיה שקר. גם לומר שהרגשתי בה בבית יהיה שקר. אני זוכרת רגעים קטנים וספציפיים. הפעם ההיא שהחברים שלי ארגנו לי מסיבת הפתעה ליום ההולדת בסלון, וראיתי אותם מהמרפסת שהשקיפה על דיזנגוף. הרעשים הבלתי נסבלים של העיר, שמעולם לא באמת התרגלתי אליהם. את הפעם ההיא שישבתי בשירותים וברק המסטול פתח את הדלת, בהה בי וסגר אותה רק לאחר שתי דקות שלמות. את הבחור שיצאתי איתו והיינו מסתגרים בחדר שלי, בזמן שהשותף רבץ בסלון עם חברים. המון חברים שבאו לבקר, המון ג'וקים גם. חוויות אופייניות לדירה ראשונה בתל אביב.
עברתי המון דירות מאז הדירה ההיא, אבל בכל פעם שאני חולפת על פני הבניין ההוא, אני מרגישה חמימות מתפשטת בלב. אלוהים, תודה לאל שהתקדמתי משם.
לפנייה לכתב/ת 
