הדירה הראשונה שלי: התחיל את חיו הבוגרים בשכונה שאף אחד לא מוכן להגיע אליה
הדירה עצמה היתה בסדר, הצעקה "תחזור הנה! נתתי לך איידס", היתה פחות
אל הדירה הראשונה שלי בתל אביב הגעתי אחרי פרידה. גרתי לפני כן בהוד השרון וחשבתי שאשאר בדירה שלנו, אבל היו לי חברים בתל אביב, והתחלתי ענייני עבודה בתל אביב, ואף פעם לא גרתי בתל אביב, ואמרתי יאללה, הגיע הזמן לנסות את התל אביב הזו שלכם.
הייתי בן 30 ועדיין לא היה לי מושג איך בדיוק מגיעים לדיזנגוף מבוגרשוב. באופן כללי לא היה לי מושג מהרבה דברים. עשיתי שני תארים ראשונים כי לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים, היו לי ארבע חברות ב־12 שנים, ובזה פחות או יותר הסתכם כל הניסיון שלי עם בנות המין השני, והעבודה הכי רצינית שהייתה לי הייתה מדריך בהוסטל לנפגעי נפש בשכר של 18 שקל לשעה. הייתי בן 30 עם הבנה על העולם שיש לבן 17. המחשבה על לעבור לגור לא עם בת זוג ובלי לימודים ובלי שום מושג מה יקרה שברה אותי. בכיתי בלילה שלפני המעבר. ישנתי אצל חבר בתל אביב והוא לא חיבק אותי.
בהיותי קלולס מוחלט שכרתי דירה ענקית ב־2,500 שקל עם חבר של אותו חבר ברחוב עקיבא איגר. למי שלא מתל אביב וגם למי שכן — הסיבה שהמחיר היה כל כך נמוך היא שעקיבא איגר נמצא באזור התחנה המרכזית הישנה, רחוב מאחורי רחוב פין, איפה שהיה הבית הענק ההוא שזונות ונרקומנים יכלו לשכור בו חדר תמורת 150 שקל ללילה, ובכל זאת רובם העדיפו לישון ברחוב. כן, זה אירוני שלרחוב הזונות קוראים פין. זה גם אירוני שבחור שמתחיל חיים חברתיים בוחר לגור בשכונה שאף אחד לא מוכן להגיע אליה. בנות שהגיעו ביקשו שאלווה אותן לתחנות אוטובוס. בנים שהגיעו, גם.
הדירה הייתה בקומה הראשונה והייתה לה חצר קטנה עם שער שבו יכולתי לקשור את הקטנוע שלי. כשלא נעלנו את השער, זונות היו מקבלות לקוחות מחוץ לחלון המטבח. הייתי שומע לקוחות בורחים להן בלי לשלם והן צועקות אחריהם "תחזור הנה! נתתי לך איידס!", ואף פעם לא הבנתי אם הן חושבות שמגיע להן תשלום עבור האיידס. ראיתי עובדים זרים מושלכים לניידות באישון לילה, וזוכר עד היום את האחד שצעק "הנעל שלי", כאילו שאיבוד הנעל יהיה הדבר הכי גרוע שיקרה לו הערב.
הדירה עצמה הייתה בסדר. היה לי חדר עצום עם מרפסת מוזרה מלאה בלא מעט דברים של הקשישה שגרה שם לפניי ונפטרה. לא ברור לי עד היום מדוע מעולם לא זרקתי את ברבורי הנייר שהפיליפינית שלה יצרה, אבל ברור לי למה המשכתי לישון על המזרן שעליו היא מתה. כי הוא היה שם, וכי כסף לא היה משהו שהיה לי הרבה ממנו. בגלל זה גרתי בשכונה עם המון חנויות שמכרו ירקות תאילנדיים, אבל גם עם נרקומן אחד בלי רגליים שנקטעו בעקבות נמקים מיותר מדי הזרקות — ושהמשיך להזריק לעצמו למתחת לברכיים כי, צריך להודות, כשמגיעים למצב שלו הסמים זה הרגע הטוב היחיד בחיים.
זה היה מקום נורא לגור בו, ושמשך אותי מאוד. ייקח לי זמן להבין שלכלוך, טינופת וטאבו מושכים אותי מאוד. בזכות השכונה ההיא כתבתי לבלייזר כמה מהכתבות שהכי נהניתי לכתוב, כולל אחת שבה ביליתי כמה וכמה לילות בבר של טרנסיות בזנות עם חדרים להשכרה לפי שעה בשביל הלקוחות. לא חיפשתי את הבר הזה, הוא היה ליד הפלאפלייה היחידה באזור.
גרתי בדירה הזו שנה ועזבתי כי נמלים התחילו לצאת מהרצפה. בעלת הדירה החליטה לא להשכיר את הדירה ועברה לגור שם בעצמה. היא סיפרה לי שכשהציעו לאבא שלה דירה ליד הים או ליד התחנה המרכזית הוא חשב שאף אחד לא ירצה לגור ליד הים ושליד התחנה זה אזור מסחר ועסקים שרק ימשיך להתפתח. הוא טעה, אבל בזכותו היה לי איפה לגור.
לפנייה לכתב/ת 
