הדירה הראשונה שלי: שנה מוזרה ומלוכלכת מאוד

(AdobeStock)

המודעה הבטיחה דירת חדר ברח' דיזנגוף תמורת 1,600 שקל. גם זה כסף שבקושי היה לי אז, אבל זה נראה בגבולות האפשר. ומה הוצע לי בתמורה? לגור לבד, במרכז תל אביב, ועוד ברחוב כזה בעל שם וייחוס. ב־2007 היו בדיוק שלושה דברים שרציתי. שם וייחוס היו שניים מהם, ואת הדבר השלישי התכוונתי להשיג באמצעות השניים הראשונים.

כפי שאפשר להבין מתווית המחיר השערורייתית, אלה היו ימי ג'ורג' בוש הבן, ימי אהוד אולמרט. קצת לפני הקבוצות בפייסבוק, קצת לפני שלכולם היו מפות בטלפונים, ובעיקר קצת לפני שהכרתי את תל אביב כמו שצריך. הגעתי לנקודת הציון היחידה שהכרתי בדיזנגוף, הכיכר, והתחלתי לעשות את דרכי בכיוון המספרים העולים, שעלו והמשיכו לעלות. עם כל רחוב שחציתי — גורדון, ואז ארלוזורוב, ואז ז'בוטינסקי — היה אמור להתעורר אצלי איזשהו קול פנימי בנוסח "היי, גבר, זה כבר לא ממש נחשב מרכז תל אביב פה". יכול להיות שהוא אפילו התעורר, אבל היו כמה קולות אחרים, שדיברו בצעקות, ואמרו דברים כמו "זה דיזנגוף, ברור שזה מרכז תל אביב, מה עוד זה יכול להיות", "זה בטוח יותר טוב מהצינוק ההוא שראית בגנסין", וגם "תחתום כבר ותגמור עם זה, אתה חושב שאתה יכול לסבול את ההורים שלך עוד הרבה זמן?".

המספרים נעצרו קצת אחרי שדרות נורדאו, קצת לפני ירמיהו. מסביב היו אינספור חומוסיות, סלוני כלות ובארים של נובורישים. לפחות ב־2007 הילדים שהיו הולכים לבארים בירמיהו היו נראים לי כמו נובורישים, כשלמעשה רובם פשוט היו בעלי היגיינה אישית ראויה יותר משלי.

ועכשיו לדירה. רצפת הלינולאום שלה הייתה עקומה, והשירותים היו במטבח, אבל למי אכפת? הקולות של "תחתום דחוף" החרישו, לא בפעם האחרונה באותו עשור, את קולות הנדל"ן ההגיוניים יותר. חתמתי, ותוך פחות משבוע נוריתי לתוך החיים העצמאיים כמו כדור תותח מבולבל, די חסר אונים אבל צמא מאוד, בעיקר לאלכוהול זול. הקצה הצפוני של הצפון הישן הוכרז רשמית כמרכז תל אביב, מרכז העולם מבחינתי. זה התנפץ בזריזות, כשחברים, תל אביבים ותיקים יותר או פשוט כאלה שעשו סקר שוק מעט יותר מקיף, מצאו כל תירוץ לא לבוא לבקר אותי אף פעם. אולי זה היה קשור גם לשלל המפגעים התברואתיים שיצרתי סביבי.

ביליתי הרבה זמן על קו 5, הולך ומשלים בהדרגה עם כך שדחפתי את עצמי במשך שנה תמימה לפרברים של מרכז תל אביב. עשיתי מנוי לספריית DVD בנורדאו וראיתי את כל העונות של "המגן", "תרגיע" ו"הסופרנוס". מסביב היו, כאמור, בעיקר סלוני כלות וחומוסיות גרועות. היה את "חומוס אסף" עם פונט ולוגו שמזכירים את רשת בתי הקפה האזוטרית ארומה. היה את "חומוס אשכרה", שעד היום אני מתקשה להאמין שזה לא שם של עסק ב"זבנג 5". לא היה לי כסף לבידור. בוקר משעמם במיוחד אחד הכנתי לעצמי סנדוויצ'ים והלכתי לראות שוטרים מנסים לדוג את המזוודה האדומה עם רוז פיזם מתוך המים. זה סיפק לי תעסוקה לאיזה שעתיים.

בדירה ההיא בדיזנגוף־נורדאו גרתי שנה עגולה, מוזרה ומלוכלכת מאוד, עד שעשיתי את דרכי בחזרה, הפעם בכיוון המספרים היורדים, ועברתי לגור עם שני שותפים בנחמני. אין לי הרבה זיכרונות טובים מהדירה הראשונה שלי, אבל משהו בכתובת הזאת נשאר בשבילי מנחם מאוד, עד כדי כך שבמשך שנים, כשהייתי נקלע לאיזשהו פקק, משבר או מבוי סתום, הייתי הולך לפעמים לצפון דיזנגוף, לשבת כמה דקות על הספסל ממול ולהסתכל בחלונות הראשונים שהיו שלי.

הפעם האחרונה שעשיתי את זה הייתה לפני משהו כמו חמש שנים, בעיצומו של משבר שהיה גרוע מסך כל קודמיו. הלכתי — בעצם רצתי — לבניין הישן שלי, לקבל איזשהו סוג מוזר של נחמה, שאחרי שנות נעורים לא מבטיחות בכל זאת הצלחתי לעשות מעצמי איזשהו סוג של מבוגר. כשהגעתי לספסל הקבוע חשכו עיניי: הבניין עמד בהריסות, או מוקף בפיגומים של תמ"א, או משהו כזה. עשר דקות או רבע שעה ישבתי בהלם מוחלט. באקט מחפיר של חוסר כבוד לאחד מתושביה הבולטים, עיריית תל אביב הלא סנטימנטלית בעליל הרסה את הבית הראשון שלי. ודווקא ביום שבו הייתי הכי זקוק לו. אחרי שהתאוששתי מהשוק, הבנתי שאני יושב על הספסל הלא נכון. דיזנגוף 290 הפך לערימת חצץ. דיזנגוף 292 היה בדיוק איפה שהשארתי אותו.