אז חשבתם שאלכוהול חם הוא לא כוס התה שלכם
זה לא רק יין זול שבושל עם תפוז. ה"טודי" כאן כדי להוכיח שהוא לא בדיוק מה שחשבתם
אלה אינם ימים קלים לישראל בעולם, והמחירים בתל אביב לא הופכים אותה ליעד אטרקטיבי במיוחד לתיירים צעירים, נכון? אז זהו, שממש לא. המציאות, לפחות כשהיא נדגמת בבר של ההוסטל "דה ספוט", שבכניסה הצפונית־מזרחית לנמל תל אביב - זו שכונתה פעם "מונטנה" על שם הגלידרייה שלפחות אז סברנו שהיא אלמותית - שונה לגמרי. כשנכנסתי לבר ביום של גשם זלעפות שבוודאי גרם לחלק מהתיירים להתגעגע לארצות מוצאם - גיליתי את המקום גדוש בלא מעט מהם.
לשנייה אחת נצבט לבי. בכל זאת, ממרום 50 שנותיי, זו כבר לא המסיבה שלי. זיכרונות בטעם מתוק-מריר מגסט האוסים ברחבי העולם עלו במוחי המקליש, אבל שנייה לאחר מכן ראיתי את טל גנץ ורני כהן, וחיוך גדול התפשט על פניי. השניים, שכיכבו במדור הזה בעבר בהופעות אורח נפרדות, הם מאנשי האלכוהול החביבים עליי בעיר. גנץ הוא מיקסולוג שלא הפך את הידע העצום שלו למניפסט פלצני. כלומר, תן לו לרקוח איזה קוקטייל, והוא יפגין מקצוענות לעילא, אבל הוא לא הופך את זה לאידיאולוגיה אלא עושה את מלאכתו נאמנה בלי טקס בישבן.
לראיה, כשאני נכנס, הדבר הראשון שהוא מספר לי זה על האפליקציה החדשה והניסיונית שהותקנה על ברזי הבירה (מכבי וגולדסטאר) במקום. ההתקן שעל הברזים מסתנכרן עם הסמארטפון של הברמן ומוזג בירה איכותית ומדויקת, עם ראש קצף שהוא בדיוק בגובה הנכון. אני מודה שאני מהדור שמעדיף מגע יד אדם, אבל בהתחשב בכך שחלק גדול מהבירות שאני צורך ברחבי הארץ הן לא טריות דיין או מוגזות מדי או שטוחות מדי - טעויות שרובן נעוצות בגורם האנושי - יכול להיות שהגיע הזמן לעבור לדיספנסר אוטומטי.
את רני, שותפו של גנץ ל"ליקוויד ספיריט", אני מכיר מחלק מהמקומות שבהם עבד במשך השנים, ובעיקר מכך שליווה במשך פרק זמן לא מבוטל את חטיבת האלכוהול של טמפו. אני חייב לו התנצלות על כך שכיניתי פעם את הבר המקסים שלו ושל המיקסולוג יואב סופר בשם "גסט האוס", במקום "גסט רום", אבל אני שמח שלפחות הפעם אנחנו נפגשים בגסט האוס אמיתי. השניים מייעצים אסטרטגית ללא מעט עסקים בתחום המזון והמשקאות, מלווים, מדריכים צוותים ומעניקים פתרונות ניהוליים מניסיונם העשיר.
הסיבה לפגישתנו ביום גשום זה היא משקאות אלכוהוליים חמים. אלה סבלו במשך השנים מתדמית די שלילית, בעיקר מפני שרובנו פגשנו אותם בשבתם כ"גלו ויין", כלומר אותו יין חם שנמזג בכל אותם שווקי חג המולד ברחבי אירופה וצפון אמריקה, או כפונץ' חם במסיבות, שהוא לרוב מתוק מדי וגורם לשכרות אכזרית כתוצאה ממתיקותו המוגזמת. בפעמים אחרות שמחנו לגלות בתפריט "סיידר חם", רק כדי להיחרד ולראות את הברמן מכניס פנימה את צינור האדים שבעזרתו מקציפים את החלב של ההפוך והופך אותו מאחלה משקה אלכוהולי קר לנוזל דוחה במיוחד.
לעומת כל האמור לעיל, משקה אלכוהולי חם ואיכותי ביום חורף קר עשוי להיות ברכה גדולה גם למי שאינו חובב קוקטיילים מתוקים. לפני שנכין כמה מהם ביחד, הבה ננסה לנסח כמה כללי אצבע. ראשית, אלכוהול מתנדף בטמפרטורה נמוכה ממים, ועל כן גם כשמכינים משקה אלכוהולי חם אין להרתיח אותו אלא רק להעניק לו חימום עדין. חשוב גם לא להגזים. החום מעצים את הטעמים וממצה את הסוכר מהמשקה או מהפירות שהוספנו לו, כך שאם הוספתם, אפילו מתוך כוונה טובה, סוכר, דבש או כל חומר ממתיק אחר מעבר לכמות סבירה, תקבלו חתיכת סירופ שלא ברא השטן. הוא הדין לגבי חימום ממושך, שיצמצם מאוד את הנוזל.
בגדול, אפשר לחלק את המשקאות האלכוהוליים החמים לשלושה סוגים עיקריים. ההוט־טודיז, כלומר מעין תה אלכוהולי, הסנגרייה החמה, שלרוב תכיל יין אדום ופירות (אבל תכף נוכיח שאין חובה שכך יהיה), והמשקאות שנקרא להם לרגע "אייריש קופי", על שם הקלאסיקה של הז'אנר - כשגם את אלה ניתן לפרק ולהרכיב על פי הטעם האישי ומחומרים שונים.
נתחיל בהוט טודי, משקה שדורש ארבעה מרכיבים: בסיס אלכוהולי, ממתיק כלשהו כמו סוכר, מי סוכר, דבש, סירופ מייפל ועוד - מזכיר, לא בהגזמה - לימון ומים חמים. האמריקאים בטוחים שאם תשתמשו בברבן ותשלימו אותו עם דבש, לימון ומים רותחים, לא תראו רופא בחיים. ואני אוסיף שהחל מהכוס הרביעית וצפונה, לכיוון קנדה, לא תראו אותו גם אם יעמוד מטר מכם.
הטודי הקלאסי הוא על בסיס וויסקי, אבל מפה והלאה מתפתחת חגיגה. למשל טודי על בסיס טקילה בסגנון מקסיקני, או טודי על ג'ין ולימון בסגנון אנגלי (אנא שימו לב שלא בחרתם בג'ין שעשיר באופן דרמטי בטעמי ערער שיהפכו לאגרסיביים בחום), טודי עם מייפל בקנדה, טודי על בסיס רום בקאריביים, ואפילו גרסאות ים תיכוניות על בסיס אניס ורוזטה או בסגנון מלבי עם מי ורדים. את הטודי אין צורך לבשל - המים הרותחים הם אלה שמעניקים למרכיבים האחרים את החום. הוא קלאסי לימי סוף השפעת ושיא החורף.
הז'אנר הבא שאליו נתוודע הוא הסנגרייה החמה. למרות שמאן דהוא יכול לטעון שסנגרייה כהלכתה מבוססת על יין אדום ופרי, הרי שאני אשיב לו שסנגה, כלומר דם, נקרא על שום הצבע האדום - ולכן לא חייבים להשתמש רק ביין אדום, אלא כל חומר אדום אחר יספיק. אתם יודעים מה? מאחר שכבר נתקלתי בגרסאות "לבנות" לסנגרייה, הרי שאפילו הצבע לא מהווה מבחינתי תנאי סף.
ובכל זאת, הקלאסיקה היא יין אדום ופירות חתוכים - כשמפה והלאה כמעט הכל הולך. אם תרצו, סיר הסנגרייה שמתחמם כרגע לאטו על הכיריים שלכם הוא גרסת החמין של המשקאות, שכן עסקינן בתבשיל קדירה אלכוהולי. נשאר לכם יין אדום שהנחתם במקרר ומקץ כמה ימים תהיתם אם הוא עדיין ראוי לשתייה? תשפכו פנימה. מצאתם ורמוט שמגלה סימנים קלושים של חיים? בכבוד. שאריות של בקבוק ברנדי, אפילו לא מהמשובחים? תפדלו - לסיר.
כך גם לגבי מקלות קינמון שמצאתם במגירה של צורכי האפייה, צרור נענע שנשכח במקרר, שיבא, עלי מרווה, ציפורן - כמעט הכל, חוץ מרוזמרין, שהחום יוציא ממנו מרירות מוגזמת ולא טעימה. גם פירות לא יזיקו לחמין האלכוהולי שלכם. תפוז שחשבתם שיהיה טוב כבר רק למיץ? לפרוס ולהכניס פנימה. תפוח שהתחיל להרקיב? בבקשה. וכך הלאה, כיד הדמיון - או המזווה - הטובה עליכם.
רק זכרו כלל אצבע פשוט: להוסיף עוד מרכיב פנימה - נניח כף דבש אם טעמתם והחלטתם שצריך לחזק את המתיקות, או אלכוהול חזק יותר כדי להגביר את אפקט השמחה - זה קל. להוציא? זה כבר בלתי אפשרי. לכן, לפני שתגזימו עם הקינמון והמרווה, נניח, טעמו ותקנו רק במידת הצורך. אגב, לאנשים שלא אוהבים יין, או יותר נכון את השפעותיו, אפשר לייצר את הצבע האדום עם מיץ חמוציות או רימונים.
בכלל, הרי אמרנו שאפשר גם ליצור סנגרייה לבנה - כשיין לבן, לימון ועשבי תיבול מחליפים את המרכיבים הקלאסים. כטיפוס קלאסי אני אוהב את הסנגרייה שלי עם טעמי תפוז, ורמוט, יין אדום ואפילו עוד חיזוק אלכוהולי, אבל לפחות הרכיב האחרון הוא בגלל שאני חזיר ידוע. דווקא המשקה הזה יכול להיות מעודן למדי ולהתכתב עם הנטייה הטרנדית לצרוך קוקטיילים בעלי אחוז אלכוהול נמוך.
הרגל השלישית שעליה עומדים המשקאות האלכוהוליים החמים היא האייריש קופי. כאמור, הוא לא חייב להיות אייריש וגם לא קופי, אבל אני לפחות לא מצאתי שם טוב יותר בשבילו. המתכון הקלאסי הוא עם קפה פילטר - אפשר גם אספרסו, אבל זכרו בבקשה שלאספרסו טוב יש מרירות מסוימת, לא בהכרח התכונה הרצויה לאייריש קופי - סוכר, וויסקי אירי ושמנת מתוקה, כשהמהדרין מקציפים אותה מעט בעזרת צינור הקיטור של מכונת האספרסו.
מפה והלאה תתפרעו, כי מרירות הקפה משתלבת נהדר עם טעמים מתוקים. זה יכול להיות אייריש קרים, אמרולה, ליקר טופי (דולי'ס) או פרנג'ליקו - בקיצור, כל אותם משקאות שהפסקתם לשתות אחרי הצבא, אבל פעם היו לכם הכי טעימים ומתוקים בעולם. עם אלה ועם קפה וחלב אתם מוזמנים לשחק עד שתמציאו, או לפחות תמצאו, את הגרסה שלכם לאייריש קופי.
כמובן שאם החלטתם להקציף את השמנת, בעצם אפילו אם לא, אפשר בהחלט לגרד מעל קינמון, שוקולד מריר או כל מה שאתם אוהבים ולהפוך את הדרינק הזה למעין קינוח אלכוהולי שמוגש בסוף הארוחה.
רגע לפני שאני מתגלגל אל מתחת לפוך, שיכור מכל האלכוהולים החמים האלה, תנו לי להזכיר לכם שאפילו עשרות הווריאציות שפתחנו כאן לכבודכם הן רק ההתחלה. כבר יצא לי לטעום שילובים שלא רק שאתגרו את גבולות הז'אנר, אלא אשכרה חצו אותו לגמרי. למשל "קופי סנגריה" עם קפה, יין ופירות, שהייתה לא רעה בכלל.
בכל מקרה, אם נתקעתם בבית ביום חורף גשום וקר שבו אין לכם כוח לצאת אפילו לפיצוצייה הקרובה, אתם מוזמנים לעבור על הארונות והמקרר, לזרוק כל מיני משקאות שנותרו לכם לתוך סיר שמונח על אש קטנה, לערבב, לטעום, לתקן - ולהפוך למרענן החמים והרשמי של כל בינג' סדרות. נשבע לכם שאם תעשו את הדברים נכון, אפילו גיבורי העונה השלישית של "נרקוס" ייראו לכם פתאום סאחים בלטה.
למקרה שפספסתם:
- גילינו מה נשים רוצות (להיקשר. גם רומנטית, אבל גם עם חבל. בתנאי שיהיה ורוד)
לפנייה לכתב/ת 
