הדיור המוגן היוקרתי בישראל: כך זה נראה מבפנים
יוגה, קונצרטים, ספא. אורח חיים שמגשים את כל החלומות והפנטזיות של דור ה־Y
לפני חצי שנה הוטסתי על ידי עיתון זה לנפוש שבוע חינם בקלאב מד מאוריציוס ולכתוב על זה. לא יכולתי לדמיין שחופשה של יום בדיור מוגן "עד 120" ברמת החייל בתל אביב תאפיל על חופשת "הכל כלול" באי טרופי. יכול להיות שמה שהכריע זו הסלידה שלי מטיסות ארוכות, אולי זה היה בגלל שהשהות ב"עד 120" הייתה קצרה והשאירה לי טעם של עוד, ואולי בכלל כי ב"עד 120" הרגשתי כמו סמל מין. בפעם הראשונה בחיים זכיתי באהבת המין הנשי בלי להתאמץ, בלי להצחיק או להישמע אינטליגנטי. חרמנתי בלי שאזדקק לאופי. המבטים המחפיצים ששלחו אליי קשישות החברה הגבוהה בשעת אחה"צ בלובי הזכירו לי את האופן שבו דודה שלי הסתכלה עליי, רק שבניגוד אליה הן לא היו קרובות משפחה מדרגה ראשונה ולא אמרו את המשפט המבחיל "הייתי יוצאת איתך, אתה חנון כזה, רכרוכי, בול הטעם שלי".
הייתה לי תחושה שיהיה כיף, אבל לא יכולתי לשער עד כמה. יש לי תיאוריה שהחיים בדיור מוגן מותאמים למנטליות ולסגנון של דור ה־Y. זה רק הגיוני שדור שתלוי בהורים עד גיל מאוחר (אמא שלי עשתה לי כביסה עד גיל 30) ישאף לגור קבוע בבית מלון עם שירותי רפואה 24/7 (כהיפוכונדר זו בכלל הגשמת חלום). במובנים מסוימים הסיבה שהדור שלי עבר לגור באוהלים ברוטשילד הייתה כדי לדרוש דיור מוגן (ומין. ונכשל בשניהם).
חיבור בין־דורי נוסף הוא ההדחקה המשותפת באמצעות חוגים. בעוד שבגיל השלישי מהווים החוגים כלי להדחקת המוות, בדור שלי מהווים החוגים כלי להדחקת העתיד. בהיעדר פנסיות, ביטחון תעסוקתי ואפשרות לרכוש דירה, נשארנו עם תחביבים. האם הייתה עוד תקופה באנושות שבה אימוץ תחביבים חדשים בגיל 30 היה לגיטימי? איך קרה שחוג קרמיקה נעשה פופולרי בקרב בני גילי? להגיד ש"לעבוד עם הידיים מרגיע אותי" זה לא טיעון. מה כל כך דחוף לנו להירגע באמצע החיים? דור של פנסיונרים.
לילה לפני היה לי בינג' של סיוטים. ככל שאנחנו מתבגרים ז'אנר הסיוטים שלנו משתנה בהתאם לפחדים הרלוונטיים לנו. כמו שנטפליקס לומד להכיר אותי ולהציע תכנים לפי אחוזי התאמה, כך מחולל הסיוטים שלי יודע שסרטי אימה כבר לא יפחידו אותי, אבל דרמות משפחה ריאליסטיות יפרקו לי את הצורה.
הסיוט שהעיר אותי היה שההורים שלי מתים בו זמנית. כשקמתי עוד הייתי משוכנע שהם באמת מתו, כמו שקורה בדרך כלל אחרי סיוט ריאליסטי. עצב וזעם הציפו אותי — שנים אתם גרושים ולא מדברים, אז עכשיו אתם מתים לי ביחד? כאילו שבמותם המשיכו במסורת מבחני ה"את מי אתה אוהב יותר" מעוררי האשמה, רק שהפאסיב־אגרסיב הרגיל של "אצל מי אתה בשבתות וחגים" עודכן ל"את מי תקבור קודם ובאיזו שבעה תשב יותר?".
חשבתי לקבור אותם יחד ושיסתדרו כבר ביניהם בעולם הבא, אבל קלטתי שהשעה כבר 8:30 ופספסתי את "התעמלות בונה עצם" של השעה 8:00 וגם לשיעור עיסת נייר של 9:00 כבר לא אספיק. סימסתי לדן מהיח"צ שאאחר והתארגנתי לצאת להגשים פנטזיה: לגור בדיור מוגן בגיל 32.
ב־9:30 התייצבתי בראול ולנברג 32 והחניתי את הקטנוע. בחנתי את המבנה שהזכיר לי את בית החולים אסותא, רק עם מרפסות. הכניסה הייתה דרך דלת מסתובבת, אבל לא קלטתי שהיא אוטומטית, אז דחפתי בכוח ותקעתי אותה. אחרי כמה שניות היא השתחררה מעצמה והחלה להסתובב במהירות. הרגשתי כאילו נוצר קרע בזמן־חלל ועברתי לתקופה אחרת: מרמת החייל לאולם הנשפים בטיטאניק. רעשי הרחוב הסואן התנקזו לצירי הדלת המסתובבת, נשאבו בתוכה ונעלמו לגמרי. כשנכנסתי הייתה דממה מוחלטת. אפילו את הצעדים של עצמי לא שמעתי, כאילו אלוהים שם את העולם על מיוט.
המבואה הייתה מפוארת ומרווחת מאוד. גם ציורי השמן המקוריים שחיקו את ואן גוך (בקטע טוב) היו יפהפיים ומרשימים בגודלם. אחד מהם נתלה מעל דלפק הקבלה שהיה עשוי עץ יוקרתי והשני מעל שתי כורסאות המתנה לבנות ומלכותיות. במרכז המבואה ניצב עמוד רומי ענקי משיש שהתנשא לתקרה שגובהה השתווה לשלוש קומות לפחות. מהתקרה עצמה נתלתה נברשת ענקית שהזכירה נברשות בארמונות אירופיים מוגזמים שראיתי בטיול משפחתי בגיל שבו הייתי מבוגר מספיק כדי לדעת שאני לא רוצה להיות שם אבל צעיר מדי בשביל באמת לטייל לבד. הקריסטלים בנברשת נצצו בחוזקה כזו שהם השתקפו על רצפת השיש, שמצדה כל כך הבריקה שהפרצוף הלום השינה שלי השתקף בה גם הוא.
החלק המרשים ביותר במבואה היה גרם המדרגות העצום, שהיה עשוי שיש לבן והוקף במעקות רומיים, שגם הם, איך לא, עשויים שיש לבן. קול מלא פאתוס הדהד וקרא בשמי, אבל לא ראיתי איש במבואה. חשבתי שאני הוזה, או שמתתי, הרי בגדול דיור מוגן זה לא מקום שאמורים לצאת ממנו חיים. יש מצב שמדרגות השיש העצומות בכלל מובילות לשערי גן עדן? אבל לא אלוהים קרא בשמי, אלא דן מהיח"צ שעמד בקצה המדרגות ואמר לי לבוא מהר, שלא נאחר ליוגה של 10:00.
רצתי במדרגות ללובי רחב הידיים שהיה ריק מדיירים שהיו מפוזרים בפעילויות השונות. תוך כדי שצעדנו לכיוון מתחם הספא דן ערך לי תדריך קצר והעניק לי כרטיס לדירה שלי. הוא היה נמרץ, חייכן ומפוצץ בקלאס אירופי והזכיר לי את רייף פיינס בסרט "מלון גרנד בודפשט". אמרתי לדן שבחיים לא ראיתי בית אבות כזה, והוא אמר ש"זה לא בית אבות, זה דיור מוגן, חשוב להבדיל, במיוחד מול הדיירים". במהלך היום ברחו לי עוד כמה "בית אבות" מול דן, שבסוף השתעשע מהסיטואציה והגיב בסלחנות שהזכירה את האופן שבו מוותרים לקשיש על אמירותיו הגזעניות, כי מה לעשות שבגילו הוא כבר לא יפנים שלכנות מזרחים "פרענקים" זה כבר לא פוליטיקלי קורקט.
להתעקשות הסמנטית של דן הייתה סיבה מוצדקת. "עד 120" הוא לא בית אבות, אלא בית של אחת הרשתות המובילות בשוק הדיור המוגן בישראל, שוק שהיקף ההכנסות השנתי שלו נאמד בכ־2.35 מיליארד שקל. יש שני הבדלים מהותיים בין דיור מוגן לבית אבות. הראשון בריאותי — דיור מוגן משרת רק אוכלוסייה מבוגרת ועצמאית שלא זקוקה לטיפול צמוד. השני כלכלי — סכום הפיקדון הממוצע לדירה ב"עד 120" נע בין 1.5 ל־2 מיליון שקל, לא כולל תשלום חודשי של אלפי שקלים ומעלה. בתמורה הדיירים מקבלים הכל: שירותי ניקיון, רפואה, מזון ואינסוף אירועי תרבות — מהצגות של רמי ורד ועד קונצרטים של גיל שוחט וששי קשת.
רק 2% מהקשישים בישראל יכולים להרשות לעצמם לעבור לדיור מוגן, נתון שככל הנראה רק ילך ויקצין. אני עדיין מאמין בתיאוריה הלא מוכחת שלי שמגורים בדיור מוגן הולמים את הדור שלי מבחינה מנטלית, אבל היא חסרת כל תוקף כלכלי. בקצב שבו האוכלוסייה מזדקנת, הדיור המוגן יהפוך בזקנתי לאופציה השמורה לעשירים בלבד, או כמו שאחת הדיירות אמרה לי, "אם אתה רוצה להגיע לפה תפסיק לבזבז כסף על בירות וברלין".
הגענו למתחם הספא בדיוק ב־10:00. החלפתי זריז למכנסי ספורט, שת'כלס היו בגד ים, שבעצם היה סוג של בוקסר. מלבד המורה נכחו בשיעור חמש נשים, ובזמן שפרסנו מזרנים שמעתי את אחת מהן אומרת לחברתה ש"פעם אחרונה הייתי עם שלשול שיצא באמצע שיעור". החברה ענתה ש"זה לא נורא, את הדברים הרעים צריך להדחיק ולהחזיק בבטן".
הייתי משוכנע שהעובדה שמעולם לא עשיתי יוגה לא תפריע לי לנצנץ ביוגת הדיור המוגן, אבל טעיתי. הדיירות, כולן בנות 80 פלוס, היו בכושר מטורף. הן היו חטובות, נמרצות וגמישות בהרבה ממני. במהלך השיעור הייתי היחיד שהמורה תיקנה את התנועות שלו, מה שגרם לבנות להתחיל להריץ עליי צחוקים. זרמתי איתן ואפילו נהניתי מתשומת הלב, אבל האווירה השתנתה כשהיינו בתנוחת כלב מביט למטה. נפיחה עוצמתית פילחה את החלל, והדיירת שסיפרה קודם ש"ברח לה" החליטה להפליל אותי ואמרה "נו, הבחורצ'יק שלנו כבר מרגיש בבית".
יצאתי מהיוגה באמצע בצעד שהתפרש כהודאה על ביצוע הנפיחה. לא כי הייתי אשם, אלא כי רציתי להספיק לשיעור התעמלות במים שהתקיים בו זמנית. מתחם הבריכה היה רחב, מטופח ומרושת בחלונות. קרני אור מרוככות של שמש חורפית חדרו לתוכו, ריצדו על מי הבריכה ויצרו אווירה שלווה ופסטורלית. התפשטתי, לקחתי מצוף וטבלתי רגל במים לבדוק את הטמפרטורה — שהייתה מושלמת.
קפצתי פנימה והרגשתי איך המים שוטפים ממני את העייפות שהצטברה בליל הסיוטים של אמש. ברגע שהתקרבתי לקבוצת ההתעמלות, חלק מהדיירים נטשו את המצופים ושחו הצדה בהפגנתיות. תהיתי איך קרה שהפייק ניוז הזדוני על הנפיחה ביוגה הגיע אליהם כל כך מהר, אבל התברר שהם קלטו את הצלם וסירבו להצטלם לכתבה.
אחד המורדים, דייר שמור היטב בכובע ים ורוד, הסתכל עליי בחשדנות ושאל "את האמת, זה הם שלחו אותך?", ויצא מהמים. לפני שהספקתי לברר מה פשר הקונספירציה צפו לכיווני שלוש דיירות חמודות וביימו אותי עם המצוף כדי שתהיה תמונה מהשיעור.
אני שונא חדרי כושר. השילוב בין מוזיקת טראנס חופרת לגברים שריריים ומזיעים בטייץ עושה אותי עצוב. מלבד שלושה דיירים קשישים ופיליפיני שמנמן שצילם טיק טוק, מכון הכושר של "עד 120" היה ריק. התיישבתי על מכשיר אופניים והתחלתי לפדל. ברקע התנגנה מוזיקה קלאסית, ובפלזמות הקטנות על המכשירים שודרה במיוט כתבה על ירדנה ארזי. על ידי פידל דייר מבוגר מאוד, שחבש כובע ברט ושאל אם ירדנה ארזי עדיין בחיים.
עניתי שכן, והוא פצח במונולוג: "יופי, אבל מה יש לעשות עם זה? אני בן 94, כל החברים הלכו מזמן, זה קשה שלא נשאר עם מי לחלוק את המחשבות והחוויות, קשה מאוד". התרשמתי ממנו מאוד. הלוואי עליי להצליח בו זמנית לפדל ולדבר בקוהרנטיות בגיל 94.
החמאתי לו ושאלתי למה הוא לא מדבר עם הדיירים. הוא הוריד את הברט, נפנף בו בביטול ואמר, "תראה מה זה, הצלחתי לברוח ממחנה הריכוז טרזינשטט לפראג, משם הצלחתי לברוח לגרמניה ואז לצרפת, עד שבבלגיה שמו אותי בקלבוש. אבל גם ממנו הצלחתי לברוח והגעתי לאיטליה דרך האלפים, השלג הגיע לי עד לצוואר אבל הצלחתי להיחלץ ולעלות על אוניית מעפילים. בדרך ארצה הבריטים יימח שמם תפסו אותנו וכלאו אותנו בקפריסין, אבל גם משם הצלחתי לברוח על ספינת דייגים. משם התגלגלתי לארץ ישר לבום בום של המלחמה, ועכשיו אני מתגלגל פה על האופניים כמו פוץ". אמרתי שזה סיפור מדהים והוא חייב לכתוב אותו, והוא אמר, "נו כתבתי, אז מה. את מי זה בכלל מעניין? זרוק באיזה ארכיון דרעק. אתה מבין, לא הנאצים, לא הבריטים ולא הערבים הצליחו לתפוס אותי, אבל הזיקנה, יימח שמה, ממנה אי אפשר לברוח".
מלבד תפקידם הפורמלי משמשים בעלי מכולות ומספרות כבנק הרכילות השכונתית. לכן, כשקניתי קפה בקפיטריה, ניסיתי לחלוב מידע עסיסי מהמוכר. שאלתי אם זה נכון מה שמספרים על חיי המין הפרועים בדיור המוגן, והוא ענה ש"פה זה האליטה של ישראל, הם לא משוחררים". שאלתי אותו אם יש פה דיירים מפורסמים, והוא הצביע על המדף מאחוריו שהיה עמוס בפסלונים. "אתה רואה את זה?", הוא הצביע על פסלון מוזהב של שתי נשים ערומות מתגפפות באירוטיות, "זה אמא של סאבלימינל עשתה". החמאתי לאמנית ושאלתי אם הבן בא לבקר.
המוכר ענה ש"כל הזמן. סאבלימינל הזה ילד ממש טוב". נזכרתי בסיוט על ההורים שלי ורציתי להתקשר אליהם, אבל לדלפק הגיע הרופא של המתחם. הוא נראה חיוור ומותש. המוכר צחק לקראתו ואמר, "דוקטור, מה דעתך, אולי תזריק לבחורצ'יק קורונה?".
ב־12:30 נפתח חדר האוכל. הגעתי ראשון והעמסתי צלחת כמו ישראלי טוב שמגיע לבופה. מלבד בר סלטים עשיר וקינוחים קלאסיים (לפתן, סלט פירות וג'לי אדום) הוגשו סלמון אפוי, תבשיל פולקע עוף, קרעפלך בשר, תבשיל כרוב, כרוב ניצנים, בורגול ופירה. חדר האוכל, כמו שאר המתחם, עוצב בסגנון אירופי מלוכני, אבל מה שייחד אותו משאר החללים היה יצירות האמנות שהוצגו בו — הדפסים פסיכדליים צבעוניים שיותר התאימו להיתלות מעל מדף באנגים בדירת שותפים מאשר בחדר אוכל בדיור מוגן.
רציתי לצלם את הציורים למזכרת. התקרבתי לאחד ההדפסים שנתלה מעל שולחן, שסביבו סעדו עובדי התחזוקה שנעצו בי מבטים חשדניים. אמרתי שאני לא מצלם אותם, רק את האמנות הפסיכדלית. אחד מהם אמר ש"זה דיירת עשתה, יש קצת פטריות, אז היא עושה ציור. אם אתה רוצה לראות אמנות אמיתית תבוא לקומה E ותצלם את כל הזבל, זה כמו האסלה של דושאן רק מבפנוכו". התרשמתי מהידע האמנותי הנרחב שלו ושמחתי שכבר סיימתי לאכול.
שבעים מארוחת הצהריים ומותשים מפעילויות אינסופיות, פרשו דיירי "עד 120" לשנת צהריים. לראשונה עליתי לדירה 218 ששימשה לי כאכסניית שנ"ץ. הדירה המפנקת כללה חדר שינה מרווח, שני חדרי שירותים, סלון ומטבח גדולים ומרוהטים באלגנטיות, מרפסת מצופה דשא סינתטי ויותר לחצני מצוקה משקעים. בסלון נתלו שלוש תמונות של ילדים בלונדיניים וחייכנים מדי, שככל הנראה נלקחו מקטגוריית נכדים בשאטרסטוק. על יד המיטה הונחו מגזינים של הרשת שנקראים "משלנו".
נדמה שגסיסתו של הפרינט פסחה על המגזין של "עד 120", שמתהדר בראיונות בלעדיים עם איציק שמולי, רבקה מיכאלי ורוני דניאל ובמתכונים של מיטב מודחי הריאליטי בישול לדורותיהם. נשכבתי במיטה וחשבתי שזו לגמרי דירה למות בה. ניסיתי להירדם אבל לא הצלחתי.
תחימת שנת הצהריים במסגרת פורמלית הזכירה לי את שעת המנוחה בגן ועוררה בי חרדה, וכמות סוגי הכריות הוציאה אותי למסע מתיש למציאת התנוחה המושלמת ויצרה אצלי פומו של נוחות. יצאתי מהדירה והסתובבתי במתחם. מלבד עובדות הניקיון הכל היה שומם. אפילו מוכר הקפיטריה נחר על הספה בלובי.
ב־16:00, בבת אחת, החיים חזרו לבית. המסדרונות התמלאו במטפלות זרות שגלגלו כיסאות גלגלים בהרמוניה מושלמת לצד הליכונים, מקלות הליכה ונעלי ספורט אורתופדיות. מחול של כוסות תה ופרוסות עוגה מילא את הלובי, מכונת הקפה בקפיטריה הפיצה ניחוחות קפה טרי, ואפילו לרופא החיוור חזר הצבע ללחיים.
גם החוגים חזרו לעוד משמרת — למשל סדנת חרוזים וסדנת גילוף בעץ. שיטוט בין הסדנאות יצר אצלי את הרושם שלא במקרה הן נקבעו אחת ליד השנייה, ושהתוצרים שלהם היו יותר רוחניים מאשר חומריים. התוצר העיקרי בסדנת החרוזים לא היה שרשראות לנכדות, אלא עצבים איומים שנוצרו כתוצאה מהקושי בהשחלת חרוזים מיניאטוריים בגיל 80. את העצבים הטריים העבירו הדיירים מסדנת החרוזים אל סדנת הגילוף בעץ. שם, בין ענני הנסורת, ראיתי ארבע דיירות אוחזות מברגים חדים, נועצות אותם בברוטאליות בלוחות העץ ופורקות את הזעם שצברו בסדנת החרוזים.
אחרי הביקור בסדנת הגילוף בעצבים הייתי חייב סיגריה. סימסתי לדן מהיח"צ ויצאנו למרפסת צדדית. הוא סיפר שחזר לארץ אחרי חמש שנים בברלין, וכששאלתי מה החזיר אותו ענה באמורפיות שהיה אירוע משפחתי מצער. הבנתי שהוא לא רוצה לפרט ועישנו בשתיקה. באתי להציע שניכנס אבל הוא התחיל לדבר.
"אחרי שחזרתי הלכתי איזה ערב בשדרות בן ציון ופתאום הרגשתי שאני לא מצליח לנשום. הייתי בטוח שאני חוטף התקף לב. נלחצתי לאללה, התיישבתי על ספסל ועשיתי גוגל על התסמינים. מהר מאוד הבנתי שזה לא התקף לב, זה התקף חרדה. עכשיו תקשיב, בחיים לא היו לי התקפי חרדה קודם, אבל כבר על הספסל הבנתי למה זה התפרץ. הבנתי שאני מפחד שההורים שלי עומדים למות. אני בן זקונים, הם כבר מאוד מבוגרים, וכל כך הרבה שנים הייתי רחוק מהם, אז החזרה לארץ הציפה לי את כל החרדה הזו. כמה ימים אחרי, ראיתי שדרושים עובדים ליח"צ של דיור מוגן ולקחתי את העבודה בלי לחשוב פעמיים. תבין, אני בכלל די.ג'יי וקופירייטר, אבל הרגשתי שזה מה שאני צריך עכשיו. שזה הדבר היחיד שירגיע לי את החרדה. וזה עבד". לא הצלחתי להגיב. דן שאל אם אני בסדר והנהנתי שכן. הוא אמר שמתחילה שעת המינגלינג בלובי ושאסור לי להפסיד את זה.
השמש החלה שוקעת על רמת החייל. פסנתרן ניגן את What a Wonderful World על פסנתר כנף שניצב במרכז הלובי שהתמלא עד אפס מקום. דיירת מבוגרת בכיסא גלגלים ישבה צמוד לפסנתרן וניצחה עליו עם ממחטה במקום שרביט. בחנתי זוג דיירים שישב מולי. הגבר בהה בחלל ונראה מנותק לגמרי, ואשתו שישבה לצדו ניהלה סמול טוק ערני עם חברות, אבל לרגע לא הפסיקה ללטף את הרגל של בעלה ולהחזיק לו את היד.
כל אותה שעה דיירות שלחו אליי מבטים תאוותניים מלווים בקריצות, אבל לא הרגשתי מיני. השיחה עם דן לא עזבה אותי. נזכרתי בחלום על זה שההורים שלי מתו, נכנסתי לגוגל וכתבתי "משמעות של מוות של קרוב משפחה בחלום". האתר טיפול.נט הציע את הפרשנות הבאה: "חלום על מוות של הורה מזדקן לא בהכרח מבטא את רצוננו במותו, אלא את 'מותה' של תחושת הביטחון שמספקת נוכחותו של ההורה בחיינו".
הלובי נצבע בצבעי שקיעה אדמדמים שהזכירו לי את הנסיעות חזור מטיולים שנתיים ביסודי. גם אז האוטובוס נצבע בצבעי שקיעה שהיו מעוררים אצלי געגועים חדים וכואבים פיזית לאמא שלי. לא הרגשתי כאלה שנים, מגיל עשר ועד אותו רגע שבו ישבתי על הספה בלובי של הדיור המוגן. הרגשתי חרא. מרוב עומס ועבודה וסידורים והגשמה עצמית ונבירה פנימית ואלף תירוצים, יצא שלא ביקרתי אותה כבר שבועות, והיא גרה חמש דקות ממני. כתבתי לאבא שלי שאני אוהב אותו ולאמא שלי שאני מתגעגע ואם אני יכול לקפוץ לקפה. יצאתי מ"עד 120", עליתי על הקטנוע ונסעתי.
למקרה שפספסתם:
• לא תאמינו מה קורה היום בחצר האחורית של האינטרנט
• ביקור לילי בבית הקברות בטרומפלדור מגלה אנדרטה לתל אביב של פעם
לפנייה לכתב/ת 
