איש מקלט: צעיר ישראלי ופליט אריתריאי נגד העולם

"צלם שוב, היה לי אפצ'י"

המכבסה שסאלח התחיל לעבוד בה לפני חודש נמצאת ברחוב קורנר־שטראסה, מרחק קילומטרים ספורים מארמון נימפנבורג במינכן. לא הכרתי את הארמון הזה כשהוא סיפר לי עליו, הוא בעצמו עדיין לא ביקר שם, אבל כבר קרה לא פעם שהוא פספס את האוטובוס הישיר ועלה על אחד אחר שחולף על פני הגנים המשורטטים, הפסלים הלבנים והמזרקות עם הפנסים הגדולים שמעטרים את הארמון וסביבותיו.

זו העבודה הרביעית שסאלח מחליף בשנה האחרונה. "ככה זה בגרמניה, חודש עושים לך התלמדות ואתה בא לעבודה בלי לקבל כסף, אחר כך נותנים לך משמרות קצרות, שתיים־שלוש בשבוע, לא יותר. אם מישהו חולה מיד קוראים לך שתבוא להחליף אותו, ואחרי כמה זמן — אם קצת חלש במסעדה, או יש חגים — אומרים לך תודה רבה, לא צריך שתעבוד אצלנו עוד, וזהו. עכשיו לך תתחיל עוד פעם למלא את הטפסים שלהם, לקבוע פגישה במשרד התעסוקה, לחכות שיזמינו אותך, לשלוח להם מכתב, רוצים תמונה חדשה, רוצים חתימה.

"הנה תראה, לפני שמצאתי את העבודה במכבסה, קיבלתי זימון להגיע למסעדה שנמצאת רחוב אחד מאחורי הבית שלי. זה משהו שאתה לא מאמין שקורה, כמו בחלומות. באתי לשם, נפגשתי איתם, רשמו את השם שלי, מילאתי את הדפים, הכל — ואז מתקשרים אליי אחרי יומיים ואומרים לי שלחנו לך אימייל וצריך שתחתום עליו ותשלח לנו בחזרה. אמרתי לגברת בטלפון וואלה, אני אחתום ואביא לכם את זה לשם, זה חמש דקות ברגל. היא אמרה לא, מה פתאום, אי אפשר, רק באימייל. עד ששלחתי להם את זה חזרה במייל עם חתימה אלקטרונית אמרו לי שכבר לא צריך עובדים. מה תגיד על זה?".

לפני שהוא מגיע לעבודה, סאלח מכין לילדים שלו סנדוויצ'ים, מלביש אותם, מצחצח איתם שיניים ומלווה אותם לבית הספר, שנמצא כמה בלוקים מהבניין שלהם. בדרך הוא מתרגל איתם מילים בגרמנית — הוא אומר מילה והם צריכים לחזור אחריו ולהגיד את האותיות שהיא מורכבת מהן. החיים לימדו אותו ששפה היא דבר חשוב, והם ששפת אמם היא סינהלית, צריכים להדביק את הפער.

חמש וחצי שנות נתק

תספה בן התשע נולד בארץ. כשהיה בן שנה חזר עם אמא שלו לסרי לנקה, כשהיא בחודש חמישי, נושאת ברחמה את אבטה בן השבע. חמש וחצי שנים יעברו מאז אותה פרידה בנמל התעופה בן־גוריון ועד שהמשפחה תתאחד שוב, הפעם על אדמת גרמניה, בשדה התעופה במינכן. "לא ראיתי אותם המון שנים, הגדול היה בקושי בן שנתיים, והקטן עוד היה בבטן של אמא שלו. לא ידעתי אם בכלל אראה אותם שוב, אבל מה אני אומר לך, עכשיו אחרי שנה שהם פה אני יכול להגיד לך שהגדול יצא יותר רגוע ויש לו לב טוב.

"אתה יודע למה? כי הוא הספיק לשתות את המים של ארץ ישראל. אני לא צוחק, יש משהו בטעם של המים בישראל שאין בשום מקום בעולם, אני באמת מאמין בזה. תראה את הקטן — עושה לי ברדק חבל על הזמן, מתחצף, אומר לי שאני לא אבא שלו ובורח. כשהוא רוצה שאני אקנה לו מסטיק או סוכרייה הוא מבקש יפה, בא ונותן נשיקה, אבל איך שאני קונה לו הוא בורח ומתחיל להשתולל".

חורף בגרמניה. הטמפרטורה צונחת אל מתחת לאפס כדבר שבשגרה, וגם אחרי ארבע שנים בארץ הזו הגוף מתקשה להתרגל. "כמה שכבות שלא תשים על עצמך זה לא יעזור, הקור כאן הוא כמו סכינים על הגוף. יש אנשים שחיים פה עשר שנים ועוד לא התרגלו לדבר הזה. רק מי שנולד פה חושב שזה נורמלי לחיות ככה, כל השאר מקללים את היום שהם הגיעו לכאן".

הדרך לגרמניה ולשאר מדינות מערב אירופה ארוכה מאוד עבור מבקשי מקלט. היא רצופה מכשולים רבים, רעב, ייאוש, ביורוקרטיה, דיכאונות, בתי כלא וסכנת מוות תמידית. "אגיד לך את האמת, בכל הזמן הזה שאני פה יצא לי כמה פעמים לדבר עם אנשים ולספר להם איך הגעתי לגרמניה, אבל אף אחד לא מאמין לי. אני מספר לאנשים שיש לי חבר מישראל שבא במיוחד עד אוסטריה והעביר אותי את הגבול למינכן עם מכונית — והם חושבים שהמצאתי את זה. מזל שעשית מזה ספר, עכשיו יאמינו לי".

למוטט את חומת הזרות

בקיץ הקרוב נציין סאלח ואני שמונה שנות חברות שהתחילה בפגישה מקרית בתחנת דלק. לשנינו לא היה מושג שאותה פגישה תהפוך למסע משותף אחרי מקום שיכיר בסאלח כפליט ויאפשר לו להתפרנס ולחיות חיים נורמליים. באותו ערב לפני שמונה שנים עבד סאלח כמוכר בחנות הנוחות, ואני הייתי סטודנט שעובד בשתי עבודות ושזה עתה סיים משמרת משלוחים ארוכה ומתישה של חמישי בערב.

"אמרו שחובה מסיכה, לא קסדה"(צילום: מהאלבום הפרטי)

הייתי בלי דלק. הרגשתי את הקטנוע רועד בכל פעם שסחטתי את ידית הגז, שולח לי רמז עבה שעוד קילומטר או פחות אני נתקע. הגעתי לתחנה בדרך יפו בדרום תל אביב על אדים, מודה לאלוהים ומחייך לעצמי חיוך מטופש של אחד שהתגרה בגורל וניצח.

עמדנו אחד מול השני כשדלפק עמוס שוקולדים, מסטיקים ודיסקים במבצע מפריד בינינו. יכולנו להישאר זרים גמורים אלמלא הורדתי את הקסדה מהראש ושאלתי לשלומו בזמן שהוא הקיש על הקופה. הוא חייך בביישנות ושאל אם אני מתכוון אליו, אפילו שלא היו עוד אנשים בחנות. אמרתי "בטח", והוא שוב חייך ואמר, "אם אתחיל לספר לך את כל הצרות שלי אתה לא תלך מכאן עד הבוקר". משפט אחד, זה מה שהיה דרוש כדי למוטט את חומת הזרות. יצאתי לתדלק, אבל המשפט שלו לא עזב אותי. ידעתי שאני חוזר פנימה. הייתי חייב לשמוע מה יושב עליו כבד כל כך.

"מנקה, סוחב, שוטף"

יצאתי משם ב־3:00 בבוקר אחרי שהחלפנו טלפונים והתחבקנו דקה ארוכה בחוץ. לא הייתי בטוח שהוא יתקשר, לא ידעתי אם אני יכול לעזור לו, לא ידעתי איך לעשות את זה. אחר כך התחלתי לבקר אותו בלילות. לפעמים ישבנו רבע שעה, לפעמים שעה וחצי. דיברנו על היומיום וגם על שאיפות ואכזבות, כסף, משפחה, אהבה.

הוא הגיע לישראל מאריתריאה דרך מצרים בסוף 2004, מהראשונים שעשו את הדרך המסוכנת בסיני. "היה לי הרבה מזל כי הסתובבתי עם בגדים של הצבא. במצרים הצלחתי לתפוס טרמפ עם משאית שלקחה אותי עד לאזור הגבול, שם חיכיתי כמה ימים, וביחד עם עוד כמה פליטים החלטנו שיוצאים ברגל עד שנגיע לישראל".

המזל של סאלח לא הסתיים שם. הוא וחבריו למסע אמנם נתפסו במארב של חיילים ישראלים, אבל הפחד הגדול שלהם היה שחיילים מהצבא המצרי יתפסו אותם ויוציאו אותם להורג. אחרי שנכלא בישראל למשך חודש ימים, הוא מצא את עצמו בירושלים. עורכת דין שהגיעה לבקר אותו בכלא נתנה לו את כתובת המשרד שלה, שמטפל במבקשי המקלט. מירושלים הוא ירד לאילת, שם חי במשך חמש שנים והצליח לחסוך 200 אלף שקל. לא האמנתי לו בהתחלה, חשבתי שהוא מגזים, אבל הוא לא שיקר.

"עבדתי בשני בתי מלון. הייתי עובד בשטחים ציבוריים, ומה שהיו מבקשים הייתי עושה — מנקה, סוחב ציוד, שוטף כלים. הייתי עושה משמרת לילה במלון אחד וישר הולך למשמרת בוקר במלון השני. חמש שנים לא יצאתי מאילת בכלל, עד שיום אחד הודיעו שאני צריך להאריך את אישור העבודה שלי בלוד. לא הייתה לי ברירה אז נסעתי לשם".

בלוד, מאות מבקשי מקלט עמדו תחת השמש הקופחת וחיכו במשך שעות לדבר עם נציג של משרד האוכלוסין וההגירה. אחרי יום שלם של המתנה קיבל סאלח את הבשורה שאסור לו לעבוד יותר. "ניסיתי לדבר איתו, להסביר את המצב שלי, שאני חייב לעבוד, אבל לא היה עם מי לדבר". הוא חזר לאילת והבין שמשהו גדול קורה ושהוא מוכרח לעשות מעשה.

"חשבתי על הרבה דברים. הרעיון הכי טוב שהיה לי באותה תקופה היה לנסוע לאוסטרליה, היה בן אדם שאמר שהוא יכול לסדר לי כרטיס טיסה ואת הניירות. שילמתי לו כסף מראש — כל פעם כמה שהוא ביקש. אחרי ששילמתי לו 10,000 דולר וראיתי שכלום לא זז, הפסקתי להתקשר אליו".

פועל שחור בעיר הלבנה

כשאתה פליט, אי אפשר לעמוד במקום. וסאלח היה חייב להמשיך להיות בתנועה. בטח במקום שאין בו פרנסה. אחרי שדיבר עם חברים ומכרים החליט לארוז תיק ולנסוע לתל אביב. החיים בעיר הלבנה לא היו פשוטים יותר. עשרות מבקשי מקלט עמדו מדי בוקר בצומת קיבוץ גלויות ונלחמו זה בזה כדי לתפוס עבודות מזדמנות בניקיון, גינון, בניין, סבלות. לא חשוב מה, רק לעבוד כמה שעות.

ככה, בלי עבודה קבועה, תוך כמה חודשים של אבטלה ובירות מדי לילה הלך כל הכסף. הוא המשיך לחפש עבודה, נסע לצפון הארץ ועבר במושבים ובקיבוצים. ניסה להציע את עצמו לחקלאים, אבל זה לא הסתדר. אחרי שהכיר את לונה במסיבת יום הולדת של חבר הם עברו לגור יחד בנתניה, שם סידרו לו עבודה באתר בנייה. "גרנו שם רק כמה חודשים, תספה בדיוק נולד וזה היה קשה מאוד בשבילנו. היו ימים שלא היה לנו כסף לקנות אוכל או חיתולים. אני לא רוצה לזכור את הימים האלה. מעדיף למחוק אותם מהראש שלי".

"זה עבודה של בנקסי?"(צילום: שאול גולן)

הם חזרו לתל אביב, וסאלח מצא עבודה כשוטף כלים במסעדה, עד שנסגרה. משם הגיע לתחנת הדלק שבה נפגשנו. "בהתחלה הביאו אותי בתור עובד ניקיון, לבוא בלילה ולשטוף את הרצפה, לנקות שירותים, לזרוק זבל. אין לי בעיה עם זה, אני לא מפחד ללכלך את הידיים. לילה אחד סיימתי את כל העבודה מהר וביקשתי מהבחורה שעובדת בקופה שתלמד אותי מה עושים. עמדתי לידה והסתכלתי, ואחרי שלוש פעמים למדתי ממנה הכל.

"שבוע אחר כך באתי בבוקר לחנות, ובעל הבית היה שם. אמרתי לו שאני רוצה לעבוד על הקופה, והוא צחק ואמר שזה קשה ושצריך ללמוד את זה, שלא כל אחד יכול. אמרתי לו שכבר למדתי והוא יכול לבדוק אותי. שעתיים עמדתי ביחד איתו על הקופה, והוא היה בהלם ואמר לי שירשום אותי בשיבוץ העבודה. אני היחיד שעובד פה בלילות, לפניי היו עובדים שניים בלילה, כי פחדו להיות לבד".

"אולי כולם מתו"

הפעם הראשונה שסאלח דיבר איתי על המשפחה שלו הייתה אצלו בבית ברחוב מטלון. מסביב לבניין, שטח הפקר. ערימות של זבל בחצר, שלדת אופניים אבודה, צמיג של מכונית, צינורות מתכת ארוכים עמוסים בחלודה, ואף אחד לא קוצץ את העשבים. שמחתי לראות בפנים חדר מדרגות נקי, פח עם שקית בכל קומה ומעקה צבוע. "אני עשיתי את זה", סאלח הצביע על המעקה. "ביום שעברנו לכאן צבעתי את הדירה שלנו, ועם הצבע שנשאר סידרתי פה קצת". דירת שלושת החדרים חולקה לשלושה תאי מחיה קטנים מדי. פרוזדור צר הוביל לחלל המרכזי — שמיכת צמר מנומרת מתוחה על מיטה זוגית. הלול של תספה מצד ימין, בובה של אריה ועוד ערימת בובות צבעוניות בתוכו. סאלח יצא לגג וחזר עם שתי כוסות תה. "אני מצטער שזה ככה, פשוט המטבח שלנו בחוץ".

יצאתי אחריו כדי לראות על מה הוא מדבר. מרפסת הדירה התחברה לגג של הבניין הסמוך. הוא סידר שם משטח עבודה מחתיכת דיקט שמצא ברחוב, שמעליו חיבר שתי רצועות ברזנט אפורות ותלה עם חוט ברזל. "זה בשביל לחסום את הרוח והגשם כשאני שוטף כלים". בקצה הגג, מתחת לכיסוי ניילון שחור, עגנה מכונת הכביסה. "אתה רואה את פלטות העץ ששמתי מלמטה? זה למקרה שתהיה הצפה על הגג".

"זה רעיון מעולה", אמרתי וניסיתי לנדנד את המכונה. היא עמדה יציבה. "תודה. למדתי אחרי שכבר נהרסה לי מכונה אחת מהגשם", הוא הצביע לשמיים וצחק. נכנסנו בחזרה פנימה והוא נתן לי להסתכל באלבום התמונות מהחתונה שלו ושל לונה. אחר כך סיפר שהוא לא בקשר עם המשפחה שלו משנת 1997. "מאז המלחמה של אתיופיה ואריתריאה לא פגשתי אותם ולא שמעתי מהם. אולי הם בקנדה, אולי באוסטרליה. אולי כולם מתו".

ביקשתי שיסביר לי. "כשחזרתי לכפר שלנו אחרי המלחמה לא נשאר שם כלום. הכל שרוף. בדקתי דרך ארגונים כמו הצלב האדום אבל לא הייתה תשובה. עברתי בין הכפרים וחיפשתי אנשים מהמשפחה אבל לא מצאתי. אחרי שלוש שנים הפסקתי לחפש. מאז אני מסתובב לבד בעולם".

פרידה כואבת

לילה אחד, ארבעה חודשים אחרי שהכרנו, באתי לבקר את סאלח בזמן משמרת, והוא היה נסער במיוחד. "לא מסכימים להאריך את הוויזה של לונה. היא צריכה לנסוע בחזרה למדינה שלה ביחד עם תספה, והיא בחודש חמישי". הרגשתי את הלב שלי נופל לרצפה, ולפני שהספקתי לשאול אם אפשר לעשות משהו, הוא אמר שזה אבוד, שכבר בדק את העניין עם עורך דין שהמליץ לו לרדת מזה.

"זה סיכוי אחד למיליון. היא עובדת עם קשישים, ועכשיו, אחרי ארבע שנים, היא צריכה לחזור. לא מוכנים שהיא תישאר בישראל. אני אין לי ברירה, אני חייב להישאר כאן, לעבוד ולשלוח להם כסף". לא מצאתי מילים שינחמו אותו. שבועיים אחר כך לונה ותספה היו על המטוס. סאלח ליווה אותם לשדה התעופה. יום למחרת עזב את הדירה ששכרו יחד ועבר לגור עם 12 שותפים.

"יש שם שמונה מיטות ושתי ספות שאפשר לישון עליהן. תמיד יש מישהו שנמצא בעבודה או משהו כזה, אז מחליפים מיטה". הייתי בא לבקר אותו מתי שיכולתי, והיינו מדברים בטלפון פעמיים בשבוע, עד שיום אחד הוא נעלם. התקשרתי אליו כמה פעמים, בשעות שונות, אבל המספר לא היה זמין. אחרי יומיים של טלפונים נסעתי לחפש אותו בתחנת הדלק, אבל העובדת שהייתה במשמרת אמרה לי שהיא לא מכירה מישהו בשם סאלח ושהם לא מעסיקים שם ערבים. יצאתי משם בלי להגיד מילה.

למחרת הסתובבתי בנווה שאנן ובאזור של דירת השותפים הקודמת שהיה גר בה, אבל לא היה לו זכר. לא ידעתי מה לעשות, אין לנו חברים משותפים שאני יכול לבדוק איתם אם שמעו ממנו או אם השאיר להם הודעה. חשבתי עם עצמי, מצד אחד הבן אדם נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, מצד שני הוא גדל בג'ונגל ויהיה קשה מאוד לשבור אותו.

חודש וחצי אחרי שנעלם, כשכבר לא ידעתי מה לעשות בכל פעם שחשבתי עליו, הוא התקשר אליי מטלפון ציבורי בהרצליה. כעסתי וקיללתי אותו על זה שהוא נעלם ככה בלי להגיד כלום, והוא צחק והתנצל. אמר שהוא מצטער, שלא רצה להדאיג אותי, פשוט לא הסכימו לחדש לו את אישור העבודה, והמנהל בתחנת הדלק אמר לו שלא יבוא יותר. "מהעצבים זרקתי את הטלפון על הרצפה והוא נדפק לגמרי. הפסיק לעבוד. הייתי צריך לקחת אותו לתיקון, אבל לא היה לי כסף בשביל זה".

הוא סיפר שהוא נמצא אצל חבר בהרצליה ומחפש עבודה ודירה, אבל לא יכול להתחייב עד שלא ימצא משהו. לא חשבתי הרבה, והצעתי שיבוא אליי. אמרתי לו שהוא יכול לגור אצלי עד שיסתדר. הוא היה מהוסס, רק חזר ואמר תודה רבה. דחקתי בו שיעלה על האוטובוס הקרוב לתל אביב ושביחד נמצא בשבילו משהו, והוא הסכים. הסברתי לו איזה קו אוטובוס מגיע הכי קרוב לשוק הפשפשים וביקשתי שיתקשר כשהוא מגיע לתחנה המרכזית.

שלוש שעות אחר כך הוא כבר היה אצלי בדירה. הראיתי לו איפה מדליקים את הבוילר, איך להדליק את המחשב, ואיפה הדברים נמצאים במטבח. נתתי לו את המפתח הרזרבי ויצאתי לעבודה. שבועיים הוא גר אצלי, עד שמצאנו לו עבודה בגן אירועים ברמת גן. כמה ימים אחר כך עבר לדירת שותפים ברחוב קטן מאחורי התחנה המרכזית החדשה.

"דאעש שולטים בכלא"

באפריל 2014, אחרי עשור בישראל, סאלח הגיע לחדש את אישור השהייה וסורב. הפקידה בלשכת האוכלוסין הודיעה לו שעליו להתייצב במתקן השהייה חולות. "החיים בחולות הם סיוט. דיכאון אחד גדול. הישראלים שעובדים שם, אתה לא תאמין שהם ישראלים באמת. אין כאלה אנשים ברחוב, ואני יודע מה אני אומר. הם רוצים לגרום לך לשנוא את ישראל, מתייחסים לא יפה, משפילים, רוצים לשבור אותך עד שתגיד חאלס, אני רוצה לעזוב.

"האוכל לא מספיק, שמים גביע קוטג' אחד לשישה אנשים בשולחן. רוצים שאנשים יאכלו אחד את השני בשביל פרוסת לחם. שלוש פעמים ספירות ביום, אתה לא יכול לצאת לשום מקום. לכל דבר צריך אישור, ובשביל אישור אתה צריך ללכת למשרד הזה, ואז למשרד השני, ואז תחכה שם בתור, ואם לא הספקת היום תבוא מחר, ואם מחר סגור תחכה עוד יום. ככה רוצים להכניס את האנשים לדיכאון חזק".

אוגנדה הייתה רק עוד תחנה בדרך. אחרי חודשיים של מחשבות והכנות, סאלח הצליח להוציא לפועל את התוכנית שתיקח אותו לאירופה. בעזרת הכסף שקיבל כשעזב את ישראל, ביחד עם סכום שלווה מחבר, הוא שילם למישהו בשביל דרכון מרוקאי וכרטיס טיסה לאריתריאה עם קונקשן באיסטנבול. הוא עלה על הטיסה לטורקיה, ובמקום להמשיך לטיסת ההמשך, פשוט יצא משדה התעופה. שם, כחלק מהעסקה, חיכה לו אדם שאמור היה לעזור לו להגיע לנורווגיה. החלק הראשון בתוכנית עבד חלק, אבל הניסיון לעלות על טיסה לנורווגיה נכשל, ומחיר הכישלון היה שלושה וחצי שבועות מעצר בכלא הטורקי.

"אתה יודע מי האנשים שם ששולטים בכלא? דאעש. כולם גדולים כאלה, עם זקנים. יש צ'צ'נים, יש עיראקים, יש אנשים מלוב. האנשים האלה רק שומעים את המילה ישראל ומשתגעים. הם לא יודעים כלום על ישראל, הם לא היו שם ואין להם מושג מה זה בכלל, אבל מבחינתם אם אתה משם, לא משנה אפילו שאתה מוסלמי, אתה אדם רע".

"המתים לא לוקחים כסף לשמיים"

אחרי שלושה שבועות יצא סאלח מהכלא לרחובות הקפואים והמושלגים של איסטנבול. הדבר החיובי היחיד שהביא איתו מזג האוויר הקיצוני הזה היה שכל ההפלגות המחתרתיות מטורקיה ליוון בוטלו, מה שאיפשר לו עוד קצת זמן להתארגן על כסף כדי לשלם למי שמוציאים את סירות הגומי האלה.

"יצאתי בסירת גומי קטנה עם עוד 70 אנשים, יושבים אחד על השני, כמו ארגזים. איך שאתה יושב, ככה אתה נשאר בהפלגה. להזיז את הידיים בקושי אפשר. ראיתי אנשים שנפלו למים ולא הצליחו להחזיק מעמד. המוות הוא דבר מאוד נוכח במציאות של פליטים. גם אחר כך, כשהלכנו ברגל ביער במשך שבוע ימים מיוון להונגריה, אנשים פשוט לא היו מסוגלים להמשיך ללכת ומתו בדרך כי היו רעבים או כי הגוף היה חלש מדי. מה עושים איתם? מה אפשר לעשות, אפילו את חפירה לא היה לנו כדי לקבור אותם.

"שמע, לא נראה לי שיש בהפלגה הזו קזינו"(צילום: EPA)

"מי שמת, אללה ירחמו. בודקים מה יש לו בכיס, אולי ארנק עם הפרטים שלו, אולי טלפון. מנסים להודיע למשפחה שלו או למישהו שמכיר אותו. עדיף למשפחה לדעת שהבן אדם מת מאשר לא לדעת ולחפש כל החיים. אם יש קצת כסף בכיס, לוקחים אותו. לפחות שלמישהו אחר יהיה במה לקנות אוכל. אדם מת לא לוקח איתו את הכסף לשמיים".

כמעט חצי שנה לקח לסאלח להגיע מאוגנדה להונגריה, והנה כשחשבנו שסוף־סוף הוא במקום טוב באירופה, הונגריה הייתה למדינה הראשונה שהחליטה לסגור את הגבולות ולהקשיח את עמדתה כלפי הפליטים שהתדפקו על שעריה. אני, שהייתי במצב כלכלי רע מאוד שכלל הסתבכות מיותרת עם הוצאה לפועל, רק רציתי לנסוע לבקר אותו אחרי כל השנה האחרונה. חשבון הבנק שלי היה מוקפא, הייתי בלי אפשרות להוציא כסף, בלי כרטיס אשראי ובלי פנקס שיקים. בדיוק התחלתי עבודה מסודרת, אבל המשכורת הראשונה עדיין לא נכנסה. ביקשתי עזרה מחבר, שיקנה בשבילי את כרטיסי הטיסה ואני אחזיר לו. הצעתי לבת הזוג שלי, שהכרתי רק חודשיים קודם לכן, להצטרף אליי לנסיעה, והיא הסכימה.

עובר כל גבול

לא יכולתי לנחש שאחרי שבועיים בהונגריה יצליח סאלח לעלות על אוטובוס ויגנוב את הגבול לאוסטריה. "אחי, אני מצטער אבל אני כבר בווינה. אני חייב להגיע לצרפת או לאיטליה או לכל מדינה אחרת שתסכים לקבל אותי בתור פליט או שאפשר לעבוד בה בשחור. אני כבר לא יודע מה לעשות, איפה שאני שם את הרגל שלי קורה משהו רע. אני חייב להצליח לצאת מכאן".

נבהלתי. כרטיסי הטיסה שלנו הם לבודפשט והוא כבר נמצא בווינה. לא ידעתי מה לעשות ומה בת הזוג תגיד על זה. טיפסתי במהירות בחדר המדרגות בבניין שלה, ובלי אוויר סיפרתי לה את מה שסאלח אמר לי בטלפון. אחרי כמה דקות של שתיקה היא אמרה: "בוא נעשה את זה, אנחנו יכולים לקחת אותו". לא הבנתי על מה היא מדברת, איך בדיוק ניקח אותו ולאן. היא אמרה שאנחנו יכולים לשכור רכב ושאפשר לבדוק במפה איזו עיר מרכזית הכי קרובה לווינה ואליה ניקח אותו. כמה פשוט.

שמחתי כל כך. היא מציעה לי לעבור על החוק ואני אוהב את זה. התיישבתי מול המחשב והתחלתי לבדוק את האפשרויות. בת הזוג התמלאה בדאגות והתחילה להתחרט שהציעה את זה, אבל זה היה מאוחר מדי. שלחתי לסאלח הודעה שיש לנו תוכנית ושנבוא עוד כמה ימים ונדאג להכל. לפי גוגל מפות, נסיעה מווינה למינכן זה עניין של שבע שעות, לא משהו בלתי אפשרי. התחלתי להשתולל בבית ולנשק את בת הזוג על המצח, על העיניים ובידיים. החלטנו שאנחנו עושים את זה. שאסור לנו לאכזב אותו.

יש עוד הרבה סאלחים

ארבע שנים חלפו מאז שנסענו לפגוש את סאלח וחצינו איתו את הגבול מאוסטריה לגרמניה. רק כשחזרנו מהנסיעה ההיא הבנתי שיש כאן סיפור. עוד לפני שידעתי איך הוא יסתיים ואם יהיה לו סוף טוב או רע, במשך ארבע שנים עבדתי על כתיבת ספר הבכורה שלי "ניירות", שמתעד ומלווה את המפגשים שלנו ואת הדרך המשותפת שעשינו כדי שסאלח יגיע למדינה שתכיר בו כפליט.

אז יצא מזה ספר, אבל לפני זה יצאה מזה חברות. אחוות גברים אמיתית, כזו שלא מוצאים הרבה, או בכלל, בגיל שלנו ובסטטוס שלנו בחיים. חברות שנמשכת עד היום, גם כשאנחנו במדינות שונות, רחוקים.

בישראל יש עוד הרבה סאלחים. אנחנו עוברים לידם ברחוב, וברוב הפעמים הם לגמרי שקופים עבורנו. אלה סאלחים שזוכים ליחס עוין מצד הממשל ומוסדות המדינה ובכלל, אבל הם אנשים בדיוק כמונו שהמציאות כפתה עליהם חיים של פליטות ונוודות. הם נאלצו להיפרד מיקיריהם ולנדוד ברחבי העולם. הם ברחו ממולדתם ונשארו חסרי כל. הם שוטפים את הכלים שלנו בבתי הקפה ומנקים את רחובות העיר שלנו באפודה זוהרת. כל מה שצריך, בשלב הראשון, זה לשאול אותם לשלומם.

ניר סננס, בן 36, אין לו כסף, לא זהב וגם אין לו גב רחב, אבל הוא מחזיק מעמד. מאמין שכולנו אפריקאים ושאברהם אבינו היה שחור. את ספר הביכורים שלו "ניירות", שעוסק בחברות האמיצה ובמסע המשותף עם מבקש המקלט מאריתראה סאלח אבו מוסא אפשר להשיג ברשתות הספרים המובילות ובחנויות הספרים העצמאיות. הוא מקווה שתמיד תהיו לו השראה מהרחוב ושאיתה יגיעו הספרים הבאים.