בלייזר במקומות מוזרים: איציק שאשו נפרד

(איור: איתמר דאובה)

הכל התחיל מזה שלא היה מקום בתיק. בתיק הגב של אייל, זה שעולים איתו למטוס. היינו בנתב"ג, זה עוד היה בטרמינל הישן, זה שהיום טסים ממנו רק ליעדים שהפיצ׳ר הבולט שלהם זה בוזוקי ובריכה, או דילר עם ידיים נפט ולילות בלי שינה שבהם אתה תוהה איך השארת חצי משכורת בקזינו. אבל אז, שנתיים־שלוש אחרי שהתחלף המילניום, "נתב"ג 2000" היה רק שם של פרויקט שמתעכב, ואנחנו עדיין צריכים להעביר בדיוטי פרי המעפן של פעם את השלוש שעות עד הטיסה לתאילנד. ואז אייל אמר שאולי נבוא איתו לסטימצקי כדי לקנות ספר שיעביר לו קצת מהטיסה, ודודי ענה לו שהספר האחרון שהוא קרא זה בשביל לבדוק כמה אוויר ממלאים בצמיגים של הפיאט פונטו שלו, אבל היו שלוש שעות להעביר אז הלכנו איתו. הוא כבר כמעט בחר איזה הרלן קובן גנרי כזה, אבל אז הדביל שם לב שאין לו מקום בתיק גב אפילו לפתקית של עוגיית מזל סינית.

"אתם יודעים מה, אני אקח את הבלייזר הזה", הוא אמר, "וכבר נשאיר אותו במטוס במקום שייסחב איתנו".

מפה לשם, הבלייזר ההוא היטלטל איתנו מבנגקוק לקוסאמוי, ומשם לקופנגן, ואז בחזרה לקוסאמוי, ושוב לבנגקוק. 30 יום שבהם קראתי אותו ארבע פעמים מהשער ועד הכריכה האחורית. קראתי, ובכל פעם מחדש התפוצץ לי הראש. לא הצלחתי להירגע מזה שלראשונה אי פעם מצאתי חומר קריאה שנשמע כמוני וכמו החברים שלי. התלהבתי בטירוף מההקפדה הפסיכית לדחוף בדיחות גם במקומות הכי לא קשורים. אפילו בחלק של העיתון שבו כתבו את כתובת המערכת או שמות הגרפיקאיות, מישהו עצר כדי להכניס איזה גאג קטנצ׳יק שיוציא חיוך מהקורא שאשכרה טרח לקרוא את זה.

ואני טרחתי לקרוא את כל זה, כי היה לי חודש בתאילנד עם חומר קריאה אחד. ואתם יודעים מה הכי קטע? שבמבט לאחור הגיליון ההוא היה אחד הגרועים אי פעם. כולו הוקדש לאיזה סרט חדש של ג'יימס בונד שהיה אמור לצאת, ככה שאשכרה עשו שם כתבות על איך לבחור חליפה שתגרום לך להיראות כמו הסוכן של הוד מלכותה, איפה להשיג חפתים יוקרתיים, וכמה שנים תצטרך לעבוד כדי שיהיה לך כסף לקנות את הווינקר הימני בלוטוס הספורטיבית שאיתה בונד יתנייד בסרט הקרוב. ועדיין, בלעתי כל מילה. כי כשדברים כתובים טוב, זה לא משנה אם הטקסט עוסק בפוליטיקה, ספורט או רשימת המכולת שאשתך השאירה לך עם מגנט על הדלת.

ובבלייזר, הדברים תמיד היו כתובים טוב. גם אם היו קיצוניים, או שוביניסטיים או אנטי־ג'ינג'יים, הם תמיד היו כתובים טוב. מספיק טוב כדי שאחזור לארץ וארכוש מיד מנוי למגזין (שאותו, אגב, הצלחתי לבטל רק שנתיים אחרי שהתחלתי לעבוד בו).

אבל אם ההיכרות הראשונה שלי עם בלייזר הייתה רק בגלל שאייל פחד מספרים, ההיכרות השנייה שלי כבר הייתה מסיבה הרבה יותר הגיונית: כי היה לי משעמם תחת. הייתי אחראי משמרת בשירות לקוחות, במוקד עם יותר מכונות קפה משיחות נכנסות. אז בעצם היו לי משמרות בנות תשע שעות שבהן בהיתי בתקרה. אחר כך עברתי לבהות קצת בבלייזר שהבאתי מהבית, ואז עברתי לכתוב מכתבים למערכת עם הצעות שלי למדורים כמו "הרשימה" או "החוקים".

זה היה כדי לנסות ולהצחיק בחזרה את מי שמאוד הצחיקו אותי, וגם כי לפעמים היו פרסים. פעם אחת אפילו צירפתי מספר טלפון. לא יודע למה, רק יודע שזה שינה לי את החיים. כי ליאור נעמן (אז העורך הראשי, יא פעורים) השתמש בו כדי להרים לי טלפון ולהגיד לי לבוא.

אז באתי. בפגישה, ליאור ניסה לתהות אם אני יודע לכתוב עוד משהו חוץ מ"חוקים" ו"אנשים שצריך להרוג", והציע שאראה לו דברים שכתבתי למגירה. עניתי שאין לי מגירה בכלל. בחיים לא כתבתי כלום לשום מקום. גם לא לעצמי.

אז הוא עשה את הדבר המתבקש והציע לי עבודה כפרילנס. חצי שנה אחר כך כבר קיבלתי הצעה לבוא ולעבוד במשרה מלאה, בשכר שהיה אז נמוך ב־30% ממה שכבר הרווחתי. ברור שהסכמתי מיד. הוא אמר שהוא מעריך את העובדה שהסכמתי במקום ולא עשיתי פוזות של "תן לי לחשוב על זה", ואני עניתי שהוא יצא פראייר כי הייתי לוקח את הג'וב גם בשביל 200 שקל בחודש + שישיית מים מינרליים.

פאק מי, זה היה לפני 15 שנה.

בשנים האחרונות השתמשתי בטור הזה כדי לספר לכם על החיים שלי. על הילדים שלי, על החופשות שלי בחו"ל, על כסף, על כדורגל, על אשתי, על אוכל, על אלכוהול, על אבא שלי ז"ל, על החיים שלי, נו. הוספתי טיפים דביליים, עצות מיותרות, וסתם שטויות וטמטומים שרצו לי בתוך העיגול הזה בין האוזניים. אבל עכשיו זה הטור האחרון, אז צמצמתי הכל לשתי מסקנות עיקריות:

1) תטוסו לתאילנד. עדיף עם אייל. יוצאים מזה דברים טובים.

2) תשלחו מכתבים למערכת. ותצרפו טלפון. לכו תדעו, אולי 15 שנה אחר כך תכתבו טור פרידה בעיתון הכי טוב בעולם.