שיר השרירים: המתאגרפים היהודים שחבטו בנאצים
בעשורים הראשונים של המאה הקודמת, להיות יהודי היה דווקא יתרון בזירת האגרוף. חלק מאותם ענקי זירה השכיבו בנוק אאוט יריבים מהמשטר הנאצי - ואת התיאוריות הגזעניות של מנהיגם
מקס נורדאו, איש חכם, ציוני דגול ושדרה לא מוערכת דיו, טעה. הוא הקדיש הרבה מהמרץ שלו לחזון "יהדות השרירים" – התנערות מהדימוי הקלישאתי של היהודי הגלותי הרוכן מעל ספרי הקודש והחלפתו ביהודי חזק וחסון. את ההיסטוריה של החזון הזה כולנו מכירים: אחרי השואה הוא הפך להיות רעיון מכונן בישראל, ולפני שהספקת להגיד "אימי ליכטנפלד", אחד הייצואים שישראל הכי מזוהה איתו הוא קרב מגע.
אבל נורדאו טעה לא בגלל שהחזון שהציע היה לא טוב – אלא בגלל שהוא בעצמו נכנע לסטריאוטיפ מוגבל מאוד ושטייטעלי לגמרי. נורדאו כתב את החיבור שלו על "יהדות השרירים" ב-1898 – ובתוך רק כמה שנים קצרות, יהודים כבר יתחילו לעשות חיל בעולם האגרוף, בעיקר זה האמריקאי. מה חיל? להביא לאמא לשבת חגורת אליפות אחרי חגורת אליפות.
עד כדי כך שהיה קשה עד בלתי אפשרי לצמצם סיפורים של גיבורי איגרוף יהודים לחמישה בלבד (וזה עוד היה לאחר שהוחלט להתעלם מכל מה שקרה אחרי 1948). אז הנה חמישה סיפורים של חמישה יהודים שנורדאו לא היה מעז בחיים לקרוא להם "גלותיים וחלושים". לפחות לא בפניהם.
בני לאונרד
הסיפור של בני לאונרד יכול להסביר למה מרכזי ערים, בעיקר בארצות הברית, הצמיחו בתחילת המאה ה-20 כל כך הרבה מתאגרפים יהודים חלוציים. הוא נולד ב-1896 וגדל בלואר איסד סייד של מנהטן בימים הרחוקים מאוד בהן זו הייתה שכונת עוני מלאה במהגרים. הרבה ילדים של מהגרים מקצוות שונים של העולם דחוסים ביחד – הרבה מכות. ובני לאונרד החליט מגיל צעיר מאוד שהוא מתכוון להחזיר.
לאונרד (שנולד בשם ליינר, אבל לקח בגיל 15 את לאונרד כשם זירה בין היתר כי פחד שההורים שלו יגלו על הקריירה החדשה שלו) הוא אייקון איגרוף אגדי, שנחשב עד היום לאחד מעשרת המתאגרפים הגדולים בכל הזמנים. הוא זכה באליפות במשקל קל בגיל 21, והחזיק בה לסירוגין במשך שמונה שנים. והיה לו עוד מאפיין אחד של מתאגרפים מפורסמים רבים – הוא לא ידע מתי לפרוש. ב-1931, כשכבר היה לפי כל הדיווחים אחרי שיאו, הוא חזר לעוד שנתיים של קרבות מול יריבים זניחים למדי עד שהפסיד במדיסון סקוור גארדן לאלוף לעתיד ג'ימי מקלרנין. אבל זה כבר לא היה משנה. לאונרד הפך לאייקון איגרוף, אייקון לקהילה היהודית בניו יורק ונראה שאפילו אמא שלו הפסיקה להציק לו לגבי בחירת המקצוע המשונה שלו.
מקס בר
בר, בן של קצב מנברסקה, התחיל את הקריירה המקצועית שלו בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת והיה במשך 364 ימים, בין השנים 1934 ל-1935, האלוף במשקל כבד. אבל את הקרב המיתולוגי ביותר שלו הוא נלחם שנה קודם – ובזכותו הוא גם הרוויח מקום הכרחי ברשימה זו, אפילו שהוא היה, למעשה, רק רבע יהודי.
ביוני 1933 בר הביס בנוקאאוט את אלוף העולם לשעבר מגרמניה, מקס שמלינג, שהיה המתאגרף האהוב על אדולף היטלר, אף ששמלינג בעצמו מעולם לא הזדהה עם המשטר הנאצי ואפילו הסתיר שני ילדים יהודים בטרם נמלטו מברלין. אבל באותן שנים שמלינג היה אייקון גרמני ושני הקרבות שלו מול ג'ו לואיס נחשבו דאז ל"קרב המאה" – וממש לא רק מסיבות ספורטיביות.
אבל לפני כל זה, לבר הייתה הזדמנות פז להתאגרף עם הגרמני – והוא עשה זאת תוך כדי שהוא חוגג את ה(רבע) יהדות שלו בענק, עם מגן דוד על המכנסיים (סמל שבו המשיך להשתמש לאורך כל הקריירה המקצועית שלו). בר הוריד את שמלינג למזרון בסיבוב העשירי, לאכזבת כל בכירי המשטר הנאצי – שחלקם טענו שהוא בכלל לא היה אמור לכבד את בר ומוצאו המעורב בהשתתפות בקרב.
באטלינג לוינסקי
בקיצור, באותם ימים מוצא יהודי ממש לא היה קוריוז בזירת האגרוף – הוא היה יתרון, או לפחות כרטיס כניסה למורשת אגרוף מרשימה. הוכחה טובה מאוד לכך היא הקריירה המרשימה של בארני לברוביץ', מתאגרף שהיה אלוף העולם במשקל קל-כבד בין השנים 1916 ל-1920 ונלחם בקריירה שלו בכמעט 300 קרבות.
ויליאמס, גם הוא בן של מהגרים יהודים מרוסיה, לקח לעצמו את שם הזירה "באטלינג לוינסקי" כאשר ה"באטלינג" (כלומר, "הנלחם") אמנם רעיון של המנהל שלו, שרצה להדגיש שבארני הוא מתאגרף אגרסיבי אף שבמציאות הוא היה דווקא בעל סגנון הגנתי למדי. ולמה לוינסקי? כנראה מתוך קריצה למתאגרף אגדי אחרי של תחילת המאה ה-20, לואיס פול מסנגל שכונה "באטלינג סיקי".
ומה לגבי המוניטין המטורף שלו? 300 קרבות, שלפי חלק מהדיווחים שלושה מהם נערכו באותו יום? לא ברור אם מדובר באמת או בבדיה של אותו מנהל יצירתי, אבל נותר סיפור על עיתונאי צעיר ששאל את לוינסקי למה הוא נלחם בתדירות כל כך גבוהה ולוינסקי נעץ בו מבט מזלזל, גילגל עיניים ופסק: "אני אוהב כסף". כמו כל יהודי טוב.
לו טנדלר
לו טנדלר, לעומת זאת, הוא המחשה מזווית אחרת לכך שלהיות יהודי בדרגות הכי גבוהות של האגרוף העולמי באותן שנים ממש לא היה קוריוז. טנדלר נחשב עד היום לאחד המתאגרפים הגדולים ביותר שמעולם לא זכו בחגורת אליפות. כמו האחרים, גם הוא הגיע משכונת עוני יהודית - אבל בדרום פילדלפיה - והמיתוס המקצועי עליו גורס שהקרבות הראשונים שלו היו ברחוב נגד ילדים גדולים ממנו שרצו להשתלט על הפינה בה הוא מכר עיתונים.
טנדלר, שהחל להתאגרף בערך ב-1917, צבר נצחונות וטיפס בסולם היריבים במהירות אבל כשהגיע להתמודד על חגורת האליפות במשקל קל הוא נתקל בבעיה אחרת עם שם יהודי: בני לאונרד, שהביס אותו בשני קרבות ב-1922 וב-1923.
טנדלר היה חזק ועם שמאלית רצחנית, אבל לאונרד היה מהיר מדי וחכם מדי בזירה וטנדלר פשוט לא יכול היה לעמוד בקצב שלו. הוא ניסה לזכות בחגורת האליפות בקטגוריית משקל אחרת, אבל גם זה לא צלח גם שם והוא פרש מאגרוף ב-1928 ועבר לתחום שבו בוודאות היה האיש הכי קשוח בשכונה – הוא פתח סטייקיה בפילדלפיה. זה מה שנקרא רוקי בלבואה, לפנייך.
ויקטור פרץ
סיפור החיים של ויקטור פרץ, לעומת זאת, הוא משהו אחר לגמרי מארבעת היהודים שצוינו עד כה. פרץ נולד ב-1911 בתוניס, החל להתאגרף שם ועבר לפריז בגיל 17, שם הפך לאלוף צרפת במשקל זבוב ומאוחר יותר, ב-1931, לאלוף העולם במשקל זה - תואר שהפסיד כעבור שנה. כשפרש מאגרוף מקצועי ב-1938 היו לו 92 נצחונות ב-133 קרבות.
אבל הגורל שלו, כצפוי, היה שונה מאוד מאלו של הקולגות שלו מעבר לים. צרפת נכבשה על ידי הנאצים ב-1941, וכעבור שנתיים פרץ נעצר ונשלח לאושוויץ. כאשר הרקע הספורטיבי שלו התברר, הפך פרץ במהרה הפך לחלק מנבחרת אסירים ונאלץ להשתתף בקרבות שבהם צפו הקצינים וסוהרים של אושוויץ.
כצפוי, הוא ניצח בכולם ואף שרד כמעט עד סוף המלחמה, אבל ב-1945, כאשר הנאצים החלו לפנות אסירים מאושוויץ במצעד המוות, הוא נורה למוות על ידי אחד השומרים – כנראה בגלל שהביא לחם לאחד מחבריו.
לפנייה לכתב/ת 
