הסגן של אלוהים: בלי פיפן אין ג'ורדן
הסדרה "הריקוד האחרון" חושפת גם את דמותו המורכבת והמרתקת של סקוטי פיפן, ילד שגדל עם אב נכה ו-11 אחים והפך לאגדת כדורסל. למה דווקא הוא היה לנושא הכלים הטוב בהיסטוריה - ואיך זה קשור לאגו, כסף, גודל כפות ידיים ואיברים אחרים, ומדונה
בינואר 2016 הלך לעולמו ג'וני באך, עוזר המאמן המיתולוגי של השיקגו בולס בין העונות 1986 עד 1994. שמו של באך מוכר בוודאי רק לעכברי כדורסל, במיוחד למעריצי מייקל ג'ורדן, שיצאו לאחרונה מהחורים עם עלייתה לאוויר של "הריקוד האחרון", סדרת הדוקו של ESPN ונטפליקס על אלוהי ה-NBA.
בשבוע שבו נפטר באך פורסמו בארה"ב קטעים מתוך שיחה עסיסית למדי שלו עם "חבר של חבר". רכילויות רבות, כך דווח, השמיע שם באך, אף אחת מהן לא אומתה, אבל המעניינת מכולן עסקה בקנאתו של מייקל ג'ורדן בכפות ידיו של חברו לקבוצה סקוטי פיפן, ובאיבר אחר, קצת דרומה מהן. כפות הידיים של פיפן אכן ענקיות, רואים זאת היטב בכל וידאו שבו הוא מופיע, ועל פי השמועה גם האיבר המדובר אינו צנוע במיוחד.
ג'ורדן, כך על פי השיחה שניהל על פי הדיווח באך, קינא בעובדה שהשמועה על הגודל עשתה לה כנפיים ושנשים חיכו בשל כך דווקא לפיפן מחוץ לחדרי ההלבשה. אפילו מדונה, סיפר באך, נהגה "להעמיס" את פיפן בכל פעם שהבולס הגיעו ללוס אנג'לס. כשג'ורדן ניסה לתקוף בכיוונה ואמר לה "אני יכול לספק אותך טוב יותר", הוא נענה בתשובה הניצחת "אין שום סיכוי". אותה מדונה, כידוע, בחרה בסופו של דבר ברומן ארוך ומתוקשר דווקא עם דניס רודמן. מישהו אמר ריבאונד?
סיפור סינדרלה כדורסלני
אבל גם בלי להזדקק לרכילות מטעם באך, הדמות המרתקת ביותר שצפה משני פרקי הסדרה שכבר שודרו, היא ללא ספק הסגן של אלוהים (לפחות בכל מה שקשור למגרש הכדורסל), נושא הכלים הטוב בהיסטוריה של נושאי הכלים, סקוטי מוריס פיפן.
הפרק השני בסדרה עוסק בהרחבה באישיותו, בסיפורו האישי ובקריירה של פיפן. את כולם אפשר, אולי, לתמצת בשני משפטים: אחד שאומר MJ עצמו בסדרה, "בכל פעם שמדברים על מייקל ג'ורדן, צריך לדבר על סקוטי פיפן", ושני שאמר פיפן אחרי פרישתו הראשונה של חברו לקבוצה, "לפעמים, האתגר הכי גדול של שחקן הוא להשלים עם התפקיד שלו".
וזה אכן היה האתגר של פיפן, סיפור סינדרלה מדהים של ילד למשפחה בת 12 אחים מחור בשם המבורג במדינת ארקנסו, שכשהיה בן חמש הפך אחיו הגדול לנכה בתאונה שעבר במהלך אימון היאבקות וכאשר היה בן 11 קיבל אביו שבץ במהלך ארוחת ערב ונותר גם הוא משותק.
כמעט בכל מהלך בקריירה שלו, קריירה שמגובה במספרים מעולים ובתארים על גבי תארים – אישיים וקבוצתיים - תמיד היה מי שניסה להקטין את פיפן. אם זה במכללה, שבה קיבל צ'אנס אמיתי רק לאחר שגבה באופן מדהים מ-1.85 מטרים ל-2 מטרים בתוך קיץ אחד בגיל 19, ואם זה ב-NBA, שם חתם על חוזה מביש שלפיו הרוויח רק 18 מיליוני דולרים לשבע שנים, סכום מגוחך ביחס לשחקנים אחרים, בטח ברמתו.
"יומי יגיע", ענה פיפן כשנשאל בזמן אמת על שכרו הנמוך, ובראיון בסדרה הוא מסביר כי "הייתי חייב לוודא שהאנשים בפינה שלי מסודרים". כאח ל-11 ובן לאב נכה, אפשר להבין את האמירה הזו, במיוחד כשהיא מגובה בצילום של אמו המביטה בהערצה בגופיית המשחק שלו, שתלויה בבית שבנה לה הבן המוצלח.
שביתה איטלקית
אבל יומו של פיפן איחר להגיע. למרות שבעונת הפרישה הראשונה של MJ נתן עונה עילאית, כולל הופעה בלתי נשכחת בנעליים אדומות במשחק האול-סטאר שבו זכה בשחקן המצטיין ו-55 ניצחונות - רק שניים פחות מהעונה הקודמת עם מייקל - מה שיזכרו לפיפן ממנה זה את סירובו לחזור לשחק כשהמאמן פיל ג'קסון נתן את הכדור האחרון במשחק פלייאוף מול הניקס לרוקי טוני קוקוץ'. הקרואטי קלע את הזריקה ההיא - אבל הניקס ניצחו בסדרה בשבעה משחקים.
קאמבק הירואי של הוד אוויריותו ושתי אליפויות מאוחר יותר, החליט פיפן לפני עונת 1997-1998, עונת "הריקוד האחרון", לעבור ניתוח בכף הרגל דווקא זמן קצר לפני פתיחת העונה, ולא בקיץ, מה שגרם לפתיחת עונה בעייתית מאוד עבור הבולס.
לשביתה האיטלקית הזו, שאפשר אולי להבין בהתחשב בכך שעונת NBA עבור שחקן כמוהו היא עסק מתיש מאין כמוהו (משהו כמו מאה משחקים, אחד כל יומיים-שלושה, ומלא טיסות), הצטרפה מערכת יחסים עכורה מאוד עם הג'נרל מנג'ר היהודי של הבולס ג'רי קראוס ז"ל, דמות ששווה כתבה בפני עצמה, שהגיעה עד כדי קללות מול כל הקבוצה באוטובוס השחקנים, במה שפיפן עצמו הגדיר כ"התנהגות מזלזלת".
להדליק את מייקל
מה אומר כל זה על דמותו המורכבת של פיפן, גם אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק, וגם מספר 2 נצחי? אולי שאין פחיתות כבוד בלהיות הסגן של אלוהים – וזו גדולה להיות הסגן הטוב ביותר שאלוהים יכול היה לאחל לעצמו. סגן שמכיר הכי טוב את האישיות של מייקל ג'ורדן, ויודע שצריך לגרום לו לקנא לפעמים, לשפוך קצת נפט למדורת התחרותיות שמניעה אותו, כדי שזו תידלק לטובת הקבוצה.
פיפן היה סגן עם מספיק אגו כדי לבעוט מדי פעם בדלי ולהראות למי שצריך לראות שאי אפשר בלעדיו, ועם מספיק צניעות כדי להיכנס, תמיד, מתחת לאלונקה. סגן שמבין שגם אלוהים הוא לפעמים רק בשר ודם ושצריך לסחוב אותו, כלומר את חברך לקבוצה, אחרי משחק הירואי וכשהוא קודח מחום בגלל שפעת. סגן שבוחר באיש שמעליו להכניס אותו להיכל התהילה של המשחק – ומחייך לו בפרצוף מהלימוזינה של מדונה.
לפנייה לכתב/ת 
