הסדרה הצפויה בעולם לא חדלה להפתיע

"איך זה נגמר בסוף - אתם יודעים"

בשנים האחרונות העולם פיתח אובססיה להימנעות מספוילרים. אף אחד מעולם לא אהב ספוילרים כמובן, אבל נראה שרמות הזעם סביב הנושא חרגו לאחרונה מפרופורציה. אפשר היה לראות את זה דרך התופעה התרבותית הגדולה של העשור האחרון – משחקי הכס.

גם בלי ממש לעקוב אחרי הסדרה הצלחתי לראות אנשים פגועי ספוילר מעלים על המוקד את כל מי שלא התאפק לדבר על דרקון אוכל גמד או מה שלא קרה שם. הפחד השליט את הסדר ואנשים נמנעו מלנהל כל אינטראקציות חברתיות עד שראו את הפרק השבועי. לפעמים זה הרגיש כאילו מבחינת המספוילר, חוויית הצפייה נהרסה על ידי כל חשיפת מהלך עלילתי, בין אם מהותי או שולי.

מנגד, עלתה הטענה הדי מבוססת שסיפור שאפשר להרוס עם ספוילר הוא פשוט לא סיפור חזק מלכתחילה. ברור שאם תדעו את סוף הסיפור זה ימחק חלק מאלמנט ההפתעה, אבל אם היצירה מספיק יציבה, מעניינת וחכמה, כלום לא אמור להיהרס גם אם תדעו מראש שהרוצח הוא מר חרדל עם פמוט בטרקלין. אתם יודעים, זו לא המטרה, זו הדרך.

יש לכך אינספור דוגמאות, אבל נכון לעכשיו יש סדרת טלוויזיה אחת שמגלמת את הטענה הזו באופן מוחלט – "סמוך על סול", הספין-אוף של "שובר שורות" והסדרה הכי טובה על מסכי הטלוויזיה (או המחשב, אני לא שופט) שלכם.

איך זה נגמר בסוף כולם יודעים

השבוע הסתיימה עונתה החמישית והלפני אחרונה של סדרת הפשע על עו"ד חמקמק ושוטר לשעבר שנשאבים לתוך עולם הקרטלים של אלבקרקי, אבל אני כבר יכול להגיד לכם את הסוף. למעשה, כל מי שראה מעט מ"שובר שורות" יכול להגיד לכם את הסוף של סול, של מייק ושל גאס פרינג, טייקון הסמים הכי מנומס בתולדות המת'.

הרי ראינו את סופם במו עיננו במהלך חמשת עונותיה, אנחנו יודעים בדיוק למי הופך ג'ימי מקגיל, איך מייק יסיים את חייו ואיזה חצי מגאס יישאר עומד. זה הספוילר

האולטימטיבי. אבל יוצרי "סול" וסדרת האם, וינס גיליגאן ופיטר גולד, לקחו את מה שכביכול אמור להיות חיסרון, והפכו אותו ליתרון ענק.

"סמוך על סול" הוא פריקוול, כלומר סיפור הגולל אירועים שקרו לפני תחילת "שובר שורות", את האוריג'ין סטורי של שתיים מהדמויות המרכזיות בו. כשפורסמו לראשונה ידיעות על כך שסדרת ההמשך ללהיט על וולטר ווייט תתמקד בדמות שהיוותה בעיקר הפוגה קומית, מעריצים רבים חששו שבדומה לרוב הפריקוולים שמופקים בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע, זו תהיה מסחטת כסף ותו לא – סוג של "הנה עוד קצת סיפורים על דמות שאהבתם, תהנו".

אבל לאורך הזמן הסדרה התגלתה כפנינה של ממש שיש המאמינים (ואני ביניהם) שמתעלה אפילו על סדרת האם. איך בעצם הם עשו זאת? בסבלנות יוצאת דופן.

הנדסה לאחור

ברובן המוחלט של סדרות הטלוויזיה, היוצרים מגיעים לדף הריק עם רעיון להתחלה וכמה דמויות, אבל רק לעתים נדירות יודעים איך הכל יסתיים. עבור יוצרי "סמוך על סול" המקרה היה הפוך – הם כבר ידעו את הסוף, ורק היו צריכים להנדס לאחור את כל הצעדים שיובילו לשם. כלומר, הסדרה נבנתה הפוך, ואולי זה מה שאפשר להם לארוג בעדינות יוצאת דופן סיפור על הנושא האהוב עליהם, נושא שכבר חקרו בסדרת האם – שינוי.

כשהם יצרו את וולטר ווייט הם הביטו על דמות המורה לכימיה הפשוט הזה ושאלו את עצמם איך נהפוך אותו לנבל, אבל עם סול גודמן הם היו צריכים לשאול איזה בן אדם פשוט הוא היה הרבה לפני שהפך לעו"ד הפלילי, תרתי משמע, שהכרנו ב"שובר שורות". הנושא הוא אותו נושא, אבל הפרספקטיבה הפוכה לחלוטין.

"רואים, תמיד טוב לקשור אסימון לשרוך"

הסיטואציה הזו נתנה להם אפשרות לשרטט דרך הרבה יותר מדויקת, הרבה יותר קטנה וניואנסית, מזו של הייזנברג. בעודם כותבים את הפרקים הראשונים הם יכלו לשתול זרעים שיגדלו בעתיד לעצים שאנחנו כבר מכירים, לעומת לנסות לשתול כמה שיותר ולקוות שמשהו יצמח.

לא בכדי התמה של העונה שהרגע הסתיימה, ואולי הסדרה כולה, היא האופן שבו החלטות קטנות נאספות לאירועים משני חיים, מציאות ואופי. מי ידע שהתביעה הייצוגית של סאנדפייפר מהעונות הראשונות תחזור בתור אופציה לפשע הגדול ביותר שעשוי להפיל את קים? ובכן, התסריטאים.

הקליע ששרט אותי

שיטת הפעולה הזאת אפשרה ליוצרים לפרוס את הסיפור בפנינו בסבלנות אין קץ, בקצב איטי, תוך התמקדות בדימויים, עומס ניואנסים ופיתוח דמויות כל כך הדרגתי עד שכמעט ולא שמתם לב שהם כבר חצי רגל בקרטל.

כך מוקד העניין שלנו לא עומד על השאלה אם ג'ימי ישרוד, אלא איך הוא ישרוד ומה יהיה הנזק בתהליך. כשנשלף עליו אקדח אין שום סיבה הגיונית לחשוש לחייו, מה שמאפשר ליוצרים להתמקד בנזק הפסיכולוגי ובשינוי האישיותי שהאירוע יוצר. במקום תכסיסי מתח זולים, אנחנו יכולים להעמיק לתוך שאלות אנושיות מעניינות בהרבה. כאלה שנשארות הרבה אחרי שהקליע האחרון עוזב את הקנה המעשן.

"אפשר להמליץ לך על מסטיק מצוין?"

מבחינות רבות, "סמוך על סול" מהווה תיקון למעט הפגמים שעוד היו ב"שובר שורות". היא פחות צעקנית, פחות נשענת על רגעי האקשן, בונה דמויות נשיות נהדרות ועגולות (אלוהים אדירים, איזה עונה מדהימה לקים), ומצליחה לחדד את נושא הערך של חיי אדם, הנזקים הקולקטיבים של אלימות והשפעות פוסט טראומה.

כל הנושאים האלה נחקרו גם בסדרה הקודמת, אבל שינוי הפרספקטיבה אפשר להעמיק בכל אחד מהם, להציג תמונה מורכבת יותר ובסופו של דבר, ליצור יצירה שלמה ומורכבת יותר מ"שובר שורות", שהיתה מאסטרפיס בפני עצמה.

ויותר מזה, היוצרים הצליחו לנתק את "סמוך על סול" מחבל הטבור של "שובר שורות", ובו זמנית גם להוסיף הקשר, עלילה, רעיונות וסגנון גם לסדרת המקור. בכל הנוגע לסדרות המשך, ובטח לפריקוולים, מדובר בנס של ממש. כי כשהסיפור מעולה, ומסופר בצורה כל כך מאלפת - מי לעזאזל מסוגל להוריד את העיניים מהמסך רק בגלל שהוא יודע איך הוא נגמר.