"משהו בעיניו נראה כמו חיסול חשבונות"

במוצב הבופור בלבנון(צילום: מהאלבום הפרטי)

גדלתי בשכונה דתית לאומית בהרצליה. גיבורי העל שלי היו יהושע בן נון ויהודה המכבי. בכיתות הגבוהות יותר התפרצה הפרעת הקשב שלי, עברתי מישיבה תיכונית לישיבה תיכונית, עד שהתחלתי לבנות פרגולות במקום ללמוד. אבל כשהתגייסתי לגבעתי גיליתי שה-ADHD שלי הפך ליתרון. עליתי לקו בבופור. שם למדתי להיות כל הזמן בהיכון. החושים שלי התחדדו כמו אצל חיית טרף, אפילו חוש הריח השתפר. כל כך אהבתי את זה.

את השעות הפנויות שרפתי על רכישת ידע רלוונטי. קראתי על הארגונים הלבנוניים, על ימים מועדים לפורענות. למשל ביום העשוראא – החג השיעי של ההלקאה העצמית. ביום כזה סביר שחיזבאללה ירצו להפיק איזה אירוע. וכל הזמן השקפתי. הנה רועי צאן. כמה רועים יש על כמה עדר? הנה שם תולים כביסה – יש דפוס חוזר בצבעים כשאנחנו יוצאים מהמוצב?

קצת לפני שהתגייסתי יצא הסרט "פול מטאל ג'קט". כל החבר'ה אצלנו כתבו על הקסדה בהשראת הסרט Born to kill. בניגוד לכולם רשמתי Born to die. הייתי די בטוח שאני הולך למות בשירות, והייתי שלם עם זה.

מבופור לעזה

יום אחד בבופור התחלתי להרגיש שמשהו עומד לקרות. אסור לזלזל בתחושות בטן. ויתרתי על יציאות הביתה כדי להיות בהיתקלות. זה חייב להיות אני שאסגור את הפינה הזאת. כשבסוף יצאתי הביתה, זה קרה. שמעתי על זה בחדשות: מחבלת מתאבדת התקרבה לכוח שפתח ציר בכפר ארנון. המטען שלה נבנה הפוך אז לא היו הרוגים אבל היו פצועים, חברים שלי. עמדתי בבית הוריי וצעקתי שהייתי צריך להיות שם. ההורים שלי הזדעזעו – אתה רוצה למות?!

(צילום: מהאלבום הפרטי)

ערבית ידעתי מהבית, מסבתא. כשהגענו לעזה כבר הסתערבתי. הרכבתי משקפי ג'ון לנון, שהיו פחות אופנתיים ברצועה, אז עברתי לעדשות מגע. פעם יצאנו לתפוס מבוקשים ושכחתי את העדשות. הסתובבתי בלי לראות כמעט כלום. אבל הכרתי את הסמטאות ממש טוב - הייתי מתרוצץ בהן בכל הזדמנות, בדרך כלל רץ כל כך מהר שמצאתי את עצמי מסתובב שם לבד באמצע האינתיפאדה הראשונה, מחפש איפה מישהו יכול להתחבא, לאן מישהו יכול לברוח.

אז גם עם עיוורון חלקי תפסתי את המבוקש, הכנסתי אותו לסובארו והתיישבנו עליו שלושה. הנהג נתן גז – ישר לתוך הרחוב הלא נכון. מצאנו את עצמנו באמצע הפגנה של מאות אנשים, ברחוב צר. נסענו על אפס קמ"ש בערך עד שיצאנו משם. רק אחרי המפגין האחרון הרגשת איך כולם באוטו חזרו לנשום. במונחים צבאיים מדובר בהצלחה, אבל לדברים האלה יש את המחיר שהם גובים ממך.

מה יעשה כשיגמור את הצבא

ביום השחרור הייתי מופתע שאני חי. לא תכננתי כלום לאחרי הצבא. מצאתי עצמי בצניחת אדרנלין קשה. טסתי לארה"ב עם חבר מהסדיר. יום אחד במיאמי חיכיתי לו שיאסוף אותי מאיזה צומת. הוא בושש לבוא ואמרתי לעצמי, מה פתאום שאני אעמוד ככה חשוף. טיפסתי על עץ וחיכיתי שם עד שהוא הגיע.

נתקעתי במיאמי עשור, למדתי קראטה והגעתי לחגורה שחורה. עבדתי כבאונסר כמועדון קשוח, ומדי פעם העברתי סכומים גדולים של מזומן עבור הבוס שלי בשכונות קשות. עברתי למוד של הסתערבות מקומית: רכב מסחרי מהסוג שמקובל במקום, מוזיקה, בגדים. רוב הזמן זה עבד יפה, רק פעם אחת איזו כנופיה עקפה אותי בג'יפ וחסמה אותי, ואחד מהם שלף עליי אקדח.

הסתכלתי סביב וראיתי שאין לי אפשרות לבריחה רכובה. בלמתי ויצאתי מהאוטו. נעמדתי מאחורי הדלת הפתוחה בשביל המעט מיגון שזה נותן, וקראתי לו להתקרב אליי ולדבר איתי ברגוע. זה לקח קצת זמן אבל בסוף החבר'ה שלו נלחצו מהסיטואציה וגררו אותו משם. קיוויתי להשתלט עליו, בדיעבד פשוט קניתי לי זמן.

המשכתי להסתובב באמריקה עד שניין אילבן החזיר אותי לישראל. ותקשיבו, לא פשוט לחזור. פה אני הסטריאוטיפ: מזרחי, בלי 12 שנות לימוד, בלי כסף. החלטתי שהיעד זה תואר ראשון.

הקעקוע שמגלם את הכל(צילום: מהאלבום הפרטי)

כדי להתפרנס כסטודנט התחלתי לאבטח במייק'ס פלייס, בר בלוז ליד הטיילת בתל אביב, צמוד לשגרירות ארה"ב. לקחתי את זה מאוד ברצינות. קודם כל אתה צריך להיראות חזק. הטורף תמיד יחפש להיכנס דרך החלש והאפוף. חוק הג'ונגל. לא עמדתי סטטי בדלת אלא תפסתי שטח, אנשים הרי עומדים גם בחוץ על המדרכה.

גם לא עבדתי עם מגנומטר. אני לא מאמין באמצעים האלה. אני מאמין בלהכיר את הזירה. התחברתי עם המאבטחים של שגרירות ארה"ב, החלפנו מידע כל יום. המדיניות במייק'ס פלייס הייתה שכולם נכנסים, חוץ ממי שלא. כל מי שהרגשתי שבא לבלות נכנס, ללא הבדל דת, גזע או לאום.

פיגוע

מוצאי יום השואה, אפריל 2003. ג'אם סשן, והמקום מלא. לקראת 1:00 בלילה אני עומד שני צעדים מחוץ לדלת, ומזהה מישהו שמגיע מכיוון השגרירות. משהו בהליכה שלו מקפיץ אותי. הוא לא נראה עבה מחגורת נפץ, לא נראה מזרח תיכוני בכלל, אבל משהו בעיניים שלו נראה כאילו הוא בא לחסל חשבונות. פניתי אליו בעברית, והוא ענה לי באנגלית במבטא בריטי, שהוא רוצה להיכנס, לשתות בירה.

אמרתי לו "אתה לא נכנס, לך למקום אחר". דומיניק, עולה חדשה מצרפת שעבדה שם, יצאה לדבר איתי. פניתי אליה אבל השארתי אותו בזווית העין. לא ידעתי מי הוא, אבל ידעתי לשמור אותו בשדה הראייה. הוא חשב שאני לא מסתכל ונדחף בינינו, ניסה להתפרץ פנימה. שמתי עליו ידיים ודחפתי אותו החוצה, כמה צעדים דרך הקהל. לא פעולה שהייתה חדשה לי. ואז הרגשתי שהוא מתנגד. חשבתי יא בנזונה, אתה מנסה אותי - ואז הגיע הפיצוץ. היינו צמודים אחד לשני, ובזכות זה ההדף שחטפתי היה מופחת.

דומיניק הס, ינאי וייס ורן ברון נהרגו. אני עפתי פנימה ונחתתי מתחת לשולחן. בהתחלה לא ניגשו אליי כי נראיתי הרוג. היו לי כוויות בדרכי הנשימה ובמיתרי הקול. ניסיתי לקרוא לעזרה ולא הצלחתי. סיוט. הפנים, בעיקר השפתיים, שרפו בטירוף והיה לי קר. נפלתי לחשיכה, אבל לא איבדתי את ההכרה לגמרי. אחד מהמבלים בפאב היה רופא אמריקאי. הוא ניגש אליי, נתן לי טיפול ראשוני ובעיקר החזיק אותי ער, שזה הרי הכי חשוב. הוא לא עזב אותי עד שהעביר חפיפה לצוות מד"א.

המחבל השני, אזרח בריטי כמו הראשון, חיכה לכוחות ההצלה. הוא נכנס לתוך ההמון ולחץ על מתג ההפעלה. המטען לא פעל. הוא זרק אותו לפח ורץ עד מלון דייוויד אינטרקונטיננטל, שם הלך מכות עם איזה מאבטח וחטף. הוא נסוג לדולפינריום והחליט להתחבא במי הים בין הסלעים. גופתו נשטפה אל החוף כעבור שבועיים.

בזירת הפיגוע אמרו לחבר שלי שנהרגתי. הוא התקשר לאחי והודיע לו שנפצעתי. אחי הודיע לאבא שלי שאני בסדר והם נסעו לחפש אותי. אבל אז הם שמעו עד ראיה בחדשות מספר ש"המאבטח נהרג". כעבור כמה דקות צלצל הטלפון שלהם. "זה מאיכילוב, אתה אבא של אבי?". "כן, מאיפה יש לך את המספר שלי?". "מה זאת אומרת? אבי נתן לי אותו הרגע". אל תאמינו לכל מה שאתם שומעים בתקשורת.

שיקום

בשלב הזה עברתי למצב הידוע "מורדם ומונשם" למשך ארבעה ימים. הרופאים לא נתנו לי סיכוי, וההורים שלי חיפשו במה להיאחז. חבר שלי, קצין נכה צה"ל, בא לבקר והוא היה היחיד שאמר להם שאני אהיה בסדר. הוא חבט לי בכף הרגל וצעק "אבי תתעורר יא דפוק, אתה שובר שמירה".

אחרי הפיגוע, מחוץ לטיפול נמרץ(צילום: מהאלבום הפרטי)

זה לא עבד מיד, אבל בסוף פקחתי עיניים. הבנתי שמצבי לא טוב, אבל לא זכרתי מה קרה. הייתי בטוח שזו היתה תאונה עם משאית. התחילו לספר לי והשאלה הראשונה שלי הייתה: הוא עבר אותי או לא עבר אותי? לא יודע איך הייתי חי עם עצמי אם היה עובר אותי.

יכולתי לשקוע בייאוש ובכאב הפיזי. במבט לאחור זו הייתה חרא של תקופה אבל בזמן אמת פשוט אמרתי לעצמי שאני חי ושאני רוצה לחיות. הגוף התחזק והזכרונות חזרו. הבהרתי לעצמי שלא משנה מה יבוא בזכרונות, זה מה שיש ועם זה ננצח. בלי "אילו רק", זה רק יסבך. יש דבר כזה, מחשבות לא בריאות. כל הזמן חיפשתי להיות עסוק כדי שהמחשבות לא יחזרו, וניסיתי להתיש את עצמי ביום כדי לישון בלילה. בתוך הגוף שלי טיילו חלקים של המחבל, ומלא סיבים. כל כמה שבועות התפתחה לי מוגלה באיזו פינה בגוף, וסיב חדש בצבץ משם. לפעמים משכתי אותם החוצה בעצמי, לפעמים הכירורג.

יצאתי מבית החולים ואמרתי לעצמי שאני חייב להגיע לכשירות פיזית ולחזור לעמוד בדלת של מייק'ס פלייס, וחייב לסיים את התואר, ולחזור לקראטה, ולמילואים, ומטרת העל: להקים דור המשך. עם המון כאב פיזי בדרך, בסוף הצלחתי להגשים את כל הרשימה. כשהגעתי למילואים ראיתי שם פריסה, חטיפים, קולה. הם היו בטוחים שבאתי להיפרד. אמרתי להם, איזה להיפרד. אני עושה מילואים עד היום. ב-2017 קיבלתי מצטיין רמטכ"ל.

עם המשפחה בטקס מצטייני רמטכ"ל לשנת 2017(צילום: מהאלבום הפרטי)

היה נכון

הכוננות המתמדת מלווה אותי תמיד. תמיד יש עליי מים ומשהו להגנה עצמית. האוטו תמיד מתודלק, וחונה עם הפנים קדימה. בכל מקום אני יושב עם הפנים לדלת. אני גם גאה בכוננות, אבל גם יודע שיש לה מחיר כבד. לשווקים למשל מאוד קשה לי להיכנס, כי קשה לבודד שם רעשים ולזהות בדיוק מה הולך. אני נכנס לשוק אם אני חייב, אבל בדריכות גבוהה שמיד מרגישים עליי.

לאחרונה התחלתי לספר את הסיפור שלי בהרצאות. עם נוער אני מדבר על איך הפרעות הקשב הולכות להתהפך עליהם לטובה עם הגיוס. בהרצאות למאבטחים אני מדגיש את נושא הנראות: אם תראו ותתנהגו כמו חומה בצורה, רוב הבאד גאיז בכלל לא ינסו אתכם, והלקוחות שלכם ירגישו בטוחים באמת.

במקביל להרצאות חזרתי לטיפול פסיכולוגי. המטפלת אמרה לי שאני פוסט טראומטי אבל לא ממייק'ס פלייס, אלא עוד מהסדיר. אני כאילו מוכן לקרב כל הזמן ועל כל דבר, גם מבט לא נכון יכול להכניס אותי לכוננות. השנה אהיה בן 50. אולי בקרוב אצליח להירגע קצת. נראה.

סייע בהכנת הכתבה: רותם מלנקי