מה נשאיר מאחורינו אם ניכחד?
ז' מתל אביב שאל איך אפשר לגלות תרבות שהתקיימה לפני מיליוני שנים על מאדים, נניח. אז ענינו לו מה אנחנו נשאיר כאן לעוד מיליוני שנים, אם ניכחד עוד עשר דקות על ידי מגפה מסתורית עם שם של בירה, נניח
ז' (האות האמיתית שמורה במערכת) מתל אביב שלח לנו שאלה מעניינת בימי הקורונה: "נכון תמיד מחפשים חיים על מאדים? אז מה אם התקיימה שם תרבות מפותחת, אבל לפני מיליוני שנים? איך נוכל לגלות אותה?".
למעשה, השאלה הזאת כל כך מעניינת שאנחנו מעדיפים לענות על שאלה אחרת: מה תשאיר מאחוריה התרבות האנושית מיליוני שנים אחרי שתיכחד. אם נצליח לענות על השאלה הזאת, תהיה לנו תשובה גם לשאלה של ז'.
אז בואו נגיד שממש בעוד עשר דקות כולנו נמות. אם בשואה גרעינית, או ממגפה קטלנית או מסיבוך של שפעת. העיקר הוא שהעולם ימשיך להתקיים, אבל מינוס בני אדם. ודווקא עכשיו כשגמרת לשלם על הג'יפון.
עשר דקות לפני הכחדתו, האדם הוא מין ביולוגי עם השפעה חסרת תקדים על הסביבה. בסך הכל מין צעיר - העדויות הקדומות ביותר המוכרות להומו ספיאנס מודרני מתוארכות ללפני פחות מ־200 אלף שנה. לשם השוואה, צבים זוחלים על אדמת כדור הארץ ושוחים במימיו כבר 157 מיליון שנה, וכל מה שהם עשו מאז זה להשריץ באפולוניה כמו תיכוניסטים מהרצליה פיתוח.
רוצים לדעת כל מה שצריך (וגם מה שלא) על המגיפה שמשתוללת בחוץ? בואו למתחם הוויראלי שלנו
בזמן הקצר שהאדם התקיים על פניה, הוא שינה את הפלנטה ללא היכר. האיר אותה בלילות והטריל את השכל לחרקים וציפורים שמנסים לנווט; רישת אותה בכבישים שהפכו למחסומים בלתי עבירים לרוב מיני בעלי החיים הגדולים; עטף אותה באספלט, הינדס צמחים וחיות משק וגידל אותם בכמויות מבהילות; מתח מגדלים לגבהים מעוררי סחרחורת; כרה נפט ממעבה האדמה; זיהם את האוקיינוס בנפט ובמגפיים חסרי בן זוג, את האוויר בפחמן דו חמצני ובתקשורת סלולרית, ואת האדמה בניילון ופלסטיק; חישמל את המדבר; הכחיד מיני בעלי חיים כמו אסטרואיד בינוני; בירא יערות; חפר תעלות; הסתיר את אור השמש באפר ופיח ואבק שריפה. הסתובב בעולם כמו פילון עם קוץ ברגל ואקסטה שמסרבת לרדת, והגיש לטבע בכבודו ובעצמו את החשבון.
ובכן, נו מור. בעוד כמה דקות החינגה הזאת תיגמר. הנה, ממש עוד רגע. הספירה לאחור משתוללת, קת'ולו עולה מהמעמקים, החצוצרה אומרת שלום לכינורות. ברוכים הבאים לעולם שאחרי מלכות האדם. כדור הארץ, אוכלוסין: אפס.
וחושך על פני תהום
הדבר הראשון שהאדם ייקח איתו אל הקבר הוא חשמל. שעות ספורות אחרי שהאחרון יכבה את האור - האור יכבה. תחנות הכוח ימשיכו לספק חשמל עד שמלאי מקור האנרגיה שלהם ייגמר, ולא משנה אם מדובר בנפט, גז טבעי, פחם, ביקוע גרעיני או פצלי שמן.
בזה אחר זה, יכבו האורות שמסתירים מאיתנו את אור הכוכבים מדי לילה. מאז גילוי האש, האיר האדם את לילותיו. ועם ריסון הכוח החשמלי, אינפלציית האור והרעש ובקרת האקלים השכיחה מאיתנו כמעט לגמרי מהו לילה אמיתי. זה לא סתם חושך - זה היעדר מוחלט של אור. הלילה הראשון בלעדינו יהיה הפעם הראשונה מזה רבבות שנים שהעולם הזה יצליח לישון.
אוקיי, לא לגמרי. לא כל החשמל בעולם מופק בדרכים האלה. יש טורבינות רוח, יש תאים פוטואלקטריים, יש מפעלים הידרואלקטריים. כל אלה יכולים להמשיך לספק חשמל עוד ימים או שבועות או חודשים - ובמקרה של תחנות הידרואלקטריות אולי אפילו כמה שנים - עד שיקרסו כתוצאה מהיעדר תחזוקה. כשכנפי טורבינות הרוח הלא משומנות יחדלו מנוע, נהיה קרובים יותר לחושך אמיתי. לשקט אמיתי.
הראשונים להרגיש בחסרוננו יהיו חיות הבית והמשק, ודיירי המשנה השונים. אלה שסמוכים על שולחננו, כולל אלה שבסופו של דבר אנו אלה הניזונים מהם. הכלבים והחתולים בבתים ובחצרות. האוגרים והתוכים בכלובים. הפרות והתרנגולות. העורבים. היונים. השחפים. הג'וקים מתחת לכיור והעכברים במעבה הקיר. אם מישהו ישורר את קינת האדם, יהיו אלה תיקנים ופודלים. מסע ההלוויה שלנו יהיה מצעד של חיות רעבות.
אפשר אם ככה לומר שהבאים בתור להצטרף אלינו יהיו חיות המחמד שלא יצליחו לצאת מהבית, חיות המשק שיתפגרו במאסות אדירות ברפתות או ייטרפו בדקות החופש הראשונות שלהן, וחיות הבר שיירעבו בלי קהל בגני החיות. אחר כך ימות הביות. כלבים יחזרו להיות דינגו, וישוטטו בערים בחיפוש אחר מזון - משאריות האוכל שהשארנו אחרינו ועד לפגרים. תוך כמה שנים, חלק מהם ישלימו את המסע הביתה וישובו להיות זאבים. לא עוד רגלי וארצה - לצוד!
על הדרך הם יעזרו לכל הגזעים המטופשים כמו פאגים ופקינזים לפרוש מהמרוץ האבולוציוני. כלבי רועים באזורים כפריים אולי ימשיכו להגן על עדרים עוד כמה דורות מתוך אינרציה, עד שגם האנומליה הזאת תחדל.
אבל לא רק הכלב בוית. כל החיות שאנסנו לחיות לצדנו ייאלצו להמציא את עצמן מחדש או לחדול. חתולים ימחלו על כבודם וילמדו להתפרנס בכבוד. עכברושים יעזבו את הבתים בחיפוש אחר מזון ויהפכו למזון בעצמם. יונים ינטשו את הכיכרות ויקננו במגדלי היוקרה והמשרדים הנטושים שלנו. פרות יגדלו מרפקים או ידפנו קיבות. ג'וקים יסתגלו לקור או יירדו למחתרת, למעבה האדמה. בני לווייתו של האדם, כמו בעלי ברית של אימפריה קורסת, הולכים אל עבר מיתון. ימי ביניים. משבר.
אין ואקום בטבע, ואם בני האדם יפסיקו לתזז ברחובות ובדרכים — מישהו אחר יצטרך לעשות את זה. ערי הרפאים שהשארנו אחרינו יגוועו כמו לווייתן שנסחף אל החוף ומי שצריך לפנות אותו משתמש בכפיות. התהליך הזה מתקיים כבר היום, רק שאלפי עובדי הניקיון והתחזוקה בכל יישוב נלחמים בו בחירוף סיזיפי. בעולם שאחרינו, אין מי שיכסח את הדשא, יבער את העשבים השוטים וייזהר בעצי הבאובב. צמחים יכו שורש בסדקי הדרכים המתבקעות שלנו. מטפסים ישתרגו בחלונותינו הקרועים לרווחה ויפלשו לחדרי השינה הריקים שלנו. לאט לאט, הם יפוררו את בתי המגורים ובתי הממכר ובתי הספר ובתי המשפט.
כמו שהעכברים ייאלצו לנסות את מזלם מחוץ למקום יישוב, כך יוצפו מקומות היישוב
במהגרים מסוג חדש. טורפים בינוניים יגלו שבעל הבית פשט את הרגל. הם גם ככה חיים הרבה יותר קרוב ממה שנדמה לנו. תנים ושועלים יעזו את דרכם יותר ויותר אל תוך מרכזי הערים, ויתוגמלו על אומץ לבם במזון. אוכלי עשב, שהכבישים כבר לא יהוו עבורם מחסום קטלני, יתקרבו למקומותינו בחשש בהמי שיילך ויפקע. ואחרי זנבו של הבמבי, כדרך הטבע, יזדהרו שיני הזאב.
100 גרם גרעינים רדיואקטיביים
ריקים מנפש חיה אך שוקקי חיים, הבתים שלנו ייסגרו אחרינו כמו קבר. בנייה קלה תוכרע על ידי צמחייה. עייפות החומר תקלף את הזגוגיות מרבי הקומות. טרמיטים יאכלו את בתי העץ. סופות ברקים יכו בגורדי השחקים שכליאי הברק שלהם הוכו בקורוזיה ויהפכו אותם לאבוקות ענק.
ומה עם בטון? בטון מודרני הרבה יותר אוורירי ומימי מהבטון של ימי הרומאים. חלודה תאכל את מוטות הפלדה, ואלה בתורם יפוצצו גושים גושים של בטון אל הקרקע. תוך כמה עשורים עד כמה מאות, הרוב המוחץ של המבנים שהאנושות הקימה יהיו לתלי חורבות.
במאה השנים הראשונות לאחר היעלמנו, רוב הגשרים שמתחנו יקרסו והמכוניות שלנו יהפכו לשלדי מתכת בלתי מזוהים. האנושות לא תשאיר אחריה היכלות מפוארים. הפרסקו בקפלה הסיסטינית יתפייד והתקרה כולה תשקע עליו ברעש גדול. 500 שנה, 700 שנה, אלף שנה אחר כך - ואי אפשר יהיה לזהות שאי פעם עמדה כאן עיר. רומא לא נבנתה ביום אחד, אבל גם לחורבן שלה יש דדליין.
אחד הנעלמים במשוואה של החיים אחרינו קשור לכורים הגרעיניים. בתהליך ייצור חשמל מביקוע גרעיני, חומרים רדיואקטיביים מחממים מים שהופכים לקיטור שמניע טורבינות. המים, בתורם, מצננים את החומרים המסוכנים. היעדר של מהנדסים וטכנאים ובקרים יכול להוביל לכך שבקצה השרשרת השבורה הזאת, חומרים רדיואקטיביים ידלפו ויצבעו את מסיבת הסיום של המין האנושי בקרינה שגדולה בעוצמתה מאות מונים ממה שהשאירה הפצצה שהוטלה על הירושימה. במקרה כזה, לפני שהטבע יתפרץ במלוא עוזו לערינו הנטושות, המין המסוכן בעולם יבצע אחרי לכתו עוד משימת השמדה אחת.
אז מה. 30 שנה אחרי האסון בצ'רנוביל, האזור כולו הוא שמורת טבע דה-פקטו אחת גדולה, עם מינים שקשה לראות מחוצה לה. בטווח המיידי, קרינה כזאת היא גזר דין מוות לצמחים ובעלי חיים בשטח נרחב. אבל תוך כמה שנים, יש מעט מאוד סימנים שמעידים על כך. גם אם כל הכורים ידלפו, גם אם האנושות תכחיד את עצמה לאורן המסמא של אלף פטריות גרעיניות - בחישוב הכללי, משק ההיסטוריה לא קיבל פה אפילו מכה קטנה בכנף.
דיגיטל פירסט
אז אולי המבנים שלנו יתמוטטו כמו תקרת פל־קל, אבל מה עם ספרות? ומדיה דיגיטלית? לא סתם אומרים שהעט חזק מן החרב. נכון? ובכן, לא ממש. בתנאים אופטימליים מבחינת טמפרטורה ולחות, תוחלת החיים של ספר היא משהו כמו 300 שנה. עם הרבה מזל - סגור במערה אפלה באזור יבש - ספר יכול להישאר קריא גם אחרי מילניום, כמו במקרה של המגילות הגנוזות.
צלולואיד - שממנו עושים את סרטי הצילום - מחזיק משמעותית פחות. שייקספיר. התנ"ך. כל הגיליונות של בלייזר שאתה שומר. הבת של השכן תתפורר ותדהה. כל סרטי המופת. כל סרטי האקשן. בועות צהובות יעלו מהסצנה של מגדת העתידות ב"גונבי האופניים" ומהקטע האהוב עליך ב"טד".
מדיה דיגיטלית מחזיקה בין כמה שנים לכמה עשורים. הזמן מפייס את האותות המגנטיים ומשטח אותם לבלה בלה חסר משמעות. כל השטויות בפייסבוק, כל הקליפים ביוטיוב - האינטרנט לא ישאיר אחריו שריד. הלוויינים ששיגרנו ייפלו ויישרפו. האותות ששלחנו לחלל יתפיידו תוך שנתיים ולא ייצאו אפילו מתחומי מערכת השמש. עזבו מיליונים - 10,000 שנה אחרי לכתנו אי אפשר יהיה לקלוט שום ראיה לקיומם של חיים אינטליגנטיים בלי לחפור פה כמו משוגעים ובלי לא מעט מזל.
אז מה בכל זאת יכול להישאר? רמז אחד אפשר למצוא בשרידים עתיקים שמצאנו בעצמנו. חיות שהתהלכו פה לפני עשרות מיליוני שנים השאירו אחריהן מאובנים וענברים, ולא הרבה מעבר לזה. מאובנים וענברים מספרים סיפור חלקי מאוד. למשל, אם כל מה שהיינו יודעים על עכבישים היה מגיע משרידים כאלה, היינו יודעים שהיו להם שמונה רגליים ואולי גם מה הם אכלו, אבל לא שהם טוו קורים.
למזלנו, היצורים שחיו פה לפני עשרות ומאות מיליוני שנים היו בעלי מוח קטן ובלי אגודלים נגדיים, אז קל לשער שטכנולוגיה ראויה לשמה לא היתה להם. אבל החייזרים שימצאו מאובנים שלנו לא יוכלו לשער כזה דבר. הם יוכלו לראות סימנים ביולוגיים לכך שהיינו מסוגלים כנראה לחשיבה ולביצוע, ויידעו שזה שהם לא מצאו כלום לא אומר שלא היתה לנו תרבות מפוארת. פשוט עבר הרבה יותר מדי זמן מאז.
חברות אנושיות, כאמור, פשוט לא התקיימו מספיק זמן בשביל שנוכל לתת תשובה ברורה לשאלה אילו עדויות ציביליזציה מפוארת משאירה אחרי מיליון שנה. אבל אנחנו יודעים אילו עדויות היא משאירה אחרי אלף, 2,000 או 10,000 שנה. התרבויות הקדומות השאירו אחריהן הרבה יותר מאשר מאובנים וענברים.
אנחנו יודעים על קבורה טקסית ניאנדרטלית, על פולחן מרכזי לפני המהפכה החקלאית ועל שגרת חיי הלבלרים באכד ושומר. אנחנו יודעים כמעט על כל פעם שאחד הפרעונים החליט להשוויץ, פשוט כי עושי דברו טרחו לחרוט את דברי הרהב שלו באבן. מהבחינה הזאת, דווקא הטכנולוגיה הגבוהה שלנו תשאיר אחריה פחות.
התקווה בת מיליון השנה
אחד הסימנים של טכנולוגיה גבוהה הוא שימוש בכלים חד פעמיים ובחומרים בני חלוף. לפני 5,000 שנה אנשים שרפו שעות על ייצור כלי נשק מברונזה ולפני 50 שנה סבא וסבתא תיקנו גרביים והטליאו חולצות. היום אנחנו זורקים לפח סלולרי תקין לגמרי בן ח"י חודשים, ושולחנות איקאה הם מתאבן לטרמיטים, לא קנייה לחיים.
אנחנו לא תרבות שחורטת על אבן פשוט כי אבן זה כבד וכולנו יודעים לכתוב ויש לנו המון מילים להגיד. אנחנו מתעדים כל פלוץ שלנו בפייסבוק, אז אין לנו עניין בחיי נצח של המסר הזה. הרבה יותר חשובה היכולת שלו להגיע לעוקבים. זה טוב ויפה, אבל זה לא משאיר שום פרנסה לארכיאולוגים של העתיד.
ובכל זאת, עם קצת מזל אולי נצליח להשאיר אחרינו כמה דברים. נגיד, הר ראשמור. מיליוני שנות רוחות ישחקו את הראשים החצובים בו לחול, אבל אם הוא יכוסה בעפר המדבר זמן קצר אחרי ההיעלמות שלנו אולי הוא יישמר. או הפירמידות, בתסריט דומה. או חתיכות אחרות של מונומנטים, כמו התושבת שפסל החירות מונח עליה או חתיכות מחומת סין, או שברים מקריים מהובר דאם.
ויש גם שרידים מחוץ לכדור הארץ. תוכנית "אפולו" השאירה על אדמת הירח קצת ג'אנק, והיעדר האטמוספרה שם מקל על האפשרות למצוא אותו גם בעתיד הרחוק. ויש את שתי גשושיות וויאג'ר, עם תקליטי הזהב שלהן, ששטות עכשיו מחוץ למערכת השמש, נקודות אפסיות על רקע שחור. אם מישהו ימצא אותן יום אחד - אף אחד לא ימצא אותן אף פעם - הוא יקבל לידיו עדויות ברורות ליכולת טכנולוגית וכמה הישגים תרבותיים. עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת מיליון השנה.
בשביל להגדיל את הסיכוי הזה, מישהו יצטרך ליישב את כדור הארץ ולא רק לחלוף לידו בטיסה אינטר־גלקטית. הרבה מאוד גילויים ארכיאולוגיים הם תוצאה של חפירה שנועדה למשהו לגמרי אחר — סלילת כביש, בניית בית, כריית זהב. אם לחזור לשאלה המקורית של ז', נוכל לקבל רמזים מעטים, מעטים מדי, לתרבות הנכחדת של מאדים רק כשנהיה עמוק בתהליך הקולוניזציה שלו. רק כשנכרה, ונבנה, ונסלול. וגם אז, בין ממצא לממצא יוכלו להפריד מאות שנים, אם לא הרבה יותר.
התרבות האנושית מתקדמת כל כך עד שהיא תלויה ברציפות טכנולוגית. יש לנו כל כך הרבה ידע, כל כך הרבה סוגי מומחיות, שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו אפילו תקופה קצרה של שכחה. הדרך הכמעט בלעדית שלנו להותיר חותם היא לשרוד כתרבות. הדרך היחידה שלנו לנצח את השכחה היא באמצעות הדיפה מתמדת של הטבע. של חיות הבר, של הקורוזיה, של עייפות החומר.
בכל פעם שאתם מנגבים את השולחן, משמנים את הצירים של הדלת או מחזירים את הכביסה לארון, אתם דוחים את הכליה בעוד סיבוב. מיום ניקיונות ליום ניקיונות, מפסח לפסח. מים זורמים על פני המאדים לא שווים גורנישט אם המאדימים לא קמים בבוקר עם מטלית להיאבק באפוקליפסה. ארמגדון הוא לא שואה אטומית - הוא ברז דולף שאף אחד לא מתקן. ותרבות שלא מתקנת את הברזים הדולפים שלה, אולי אנחנו לא מפסידים שום דבר מכך שהיא נכחדה.
לפנייה לכתב/ת 
