לא רק ג'ורדן: 8 דוקו ספורט שחובה לראות

(צילום מסך)

"ההרגשה היא כאילו שהוא פרש שוב", מתארים מעריצי מייקל ג'ורדן את תחושת הריקנות אחרי שידור הפרק האחרון בסדרה "הריקוד האחרון", שפירקה לגורמים את האדם - יש שיגידו אלוהים - שהווינריות שלו היא ככל הנראה סוג של מחלה.

אבל ג'ורדן הוא לא הספורטאי היחיד שזכה לתיעוד דוקומנטרי מרתק. הספורט נוגע במשהו טהור ועמוק בנפש האדם, ויוצרי דוקו ידעו מאז ומעולם להיות שם, במגרשי הכדורגל של בית שאן ונאפולי, בזירת האגרוף בזאיר וברחובות הקשים של שיקגו, כדי לזקק את החומר הזה ליצירות שמספרות סיפור הגדול מסך ספורטאיו או הענף שהם עוסקים בו, מבלי להקטין אותם. הנה כמה מהן.

אתה ראשון יא דייגו

מראדונה, 2019

אם יש מישהו שנחשב לגדול מהמשחק שאותו שיחק, הרי שזהו דייגו ארמנדו מראדונה. בכל זאת, לא כל אדם זוכה שתהיה כנסייה על שמו עם אלפי מאמינים. אבל הסרט של אסיף קאפדיה, וזו אולי גדולתו, מאיר באור חדש את דמותו המורכבת והמרתקת של מראדונה האדם, בעיקר בתקופה שבה שיחק במדי נאפולי, הביא את הקבוצה הקטנה להישגים חסרי תקדים - ואת עצמו למקומות הגבוהים והנמוכים ביותר שאפשר. גומורה, גרסת המציאות.

מעבר לקטעי הארכיון המדהימים של גאון הכדורגל הקטנטן, גם במדי נאפולי וגם במדי נבחרת ארגנטינה במונידאל ההוא במקסיקו 86', זה סרט על הילד דייגו שגדל בשכונת עוני, הגיע לשחק בעיר ענייה והעניק לה בפעם הראשונה את היכולת להסתכל עין בעין עם הגדולות והעשירות ולנצח אותן - ואז הפך למותג מראדונה. משם, כמו שאומרים, הכל היסטוריה. 

שיקגו הופ

Hoop Dreams, 1994

חשבתם שגיבורי הכדורסל של שיקגו משחקים רק ביונייטד סנטר? תחשבו שוב. הבמאי סטיב ג'יימס ליווה במשך חמש שנים את וויליאם גייטס וארתור אג'י, שני צעירים שחורים שניסו להגשים את החלום לצאת מהגטו ולהצליח כשחקני כדורסל מקצוענים.

במשך 171 מרתקות, לא פחות, עוקבת המצלמה של ג'יימס בזמן אמת - בלי לדעת מראש את הסוף - אחרי הנערים וחבריהם במגרשי הכדורסל הקשוחים של השכונות העניות בעיר הרוחות. היא מתעדת מתחים סביב גזע, מעמדות חברתיים, קשיים כלכליים ובקיצור, את כל החומרים שמהם מורכב דוקו קשוח ואמיתי, כזה שלא פלא שזכה בפרסים ונחשב בעיני רבים לאחד מסרטי הדוקו הטובים בכל הזמנים. ובלי קשר, בואו ניזכר רגע בציטוט של גיבור הכדורסל של שיקגו באותן שנים: "גם רפובליקנים קונים סניקרס".  

קשוחים על גלגלים

Murderball, 2005

רוגבי הוא אחד מענפי הספורט הקשוחים ביותר, אז תארו לכם את קשיחותם של אלה שמשחקים אותו - בעוצמה ובפיזיות אדירות - כשהם יושבים בכיסאות גלגלים. הסרט של דנה אדם שפירו ואלכס רובין מלווה את נבחרת ארה"ב ברוגבי כיסאות גלגלים באליפות העולם בשנת 2002 ובמשחקים הפראלימפיים ב-2004, אבל הוא עושה הרבה יותר מזה.

הסרט חושף את סיפוריהם של השחקנים, פצועי מלחמות, קטטות ותאונות עם כמות שיתוקים, ברזלים ושרירים מנוונים בגופם שאמורים לגרום להם לשכב חסרי ישע במיטה, כפצצות אנרגיה וכוח שפשוט לועגים לנכותם ודוהרים, תרתי משמע, על המגרש ומחוצה לו. ואם כל זה לא מספיק, יש שם גם כוכב ענק של הענף המטורף הזה בשם ג'ו סווארז, שבגיל 43 נופה מהנבחרת האמריקאית, ברוב כעסו הפך למאמן נבחרת קנדה, ועכשיו הוא מחפש נקמה.   

ראמבל אין דה ג'אנגל

When we were kings, 1996

מוחמד עלי הוא ככל הנראה המתאגרף הטוב בכל הזמנים, ובטוח שהמפורסם מכולם. זה קרה גם בזכות מה שהיה מחוץ לזירה, אבל הרבה מאוד בזכות מה שעשה בתוכה. אחד מרגעי השיא של הקריירה של עלי, ושל האגרוף העולמי בכלל, הוא הקרב האלמותי בינו לבין ג'ורג פורמן ב-30 באוקטובר 1974, שמכל המקומות בעולם נערך דווקא בזאיר.

בזמן אמת היו רבים שפקפקו ביכולתו של עלי לנצח את פורמן, שהגיע לקרב צעיר ב-7 שנים (25 מול 32) ועם רקורד של 40 ניצחונות וכלום הפסדים, אבל לפה הגדול של עולם האגרוף (ושל ארה"ב בכלל, אולי) לקח בסך הכל 8 סיבובים כדי להשכיב את יריבו על הקנבס ולהקים לתחייה, שוב, את האגדה של מוחמד עלי.

הסרט זוכה האוסקר של לאון גאסט מצליח ללכוד גם את דמותו הססגונית של עלי, למשל כשהוא רץ ברחובות קינשאסה באימונים שלפני הקרב ועשרות ילדים רצים אחריו וצועקים "עלי, בומייה" ("תהרוג אותו"), וגם את הסיפור האנושי המזוקק שבגללו אנחנו כל כך אוהבים אגרוף - שני גברים שנכנסים לזירה וחובטים אחד בשני עד שהראשון נופל.

"עיירה, מה קרה?!"

בית שאן סרט מלחמה, 1995

הרבה לפני שרת הלק"ק, הצליחו רינו צרור ודורון צברי לעשות לבית שאן קידום קהילתי עצום עם סרטם שליווה את הסינדרלה הצפונית בעונת 1994-95 והפך לקאלט ישראלי. בעין רגישה וביד אמן, מבלי לזלזל או להתנשא אפילו לשנייה, הכניסו צרור וצברי את השחקנים ואת אוהדי הקבוצה ללבבותיהם של הצופים והפכו, לרגע קטן אחד, את בית שאן - הקבוצה והעיירה - לאימפריה.

יאללה בית"ר?

טהורה לעד, 2017

מג'ימי טורק הגדול, דרך זאהי ארמלי, הישאם זועבי וואליד באדיר ועד בירם כיאל ומונאס דאבור (ויש עוד רבים וטובים), קשה מאוד לדמיין את הכדורגל הישראלי ללא הכדורגלנים הערבים. ובכל זאת, על הדשא של טדי עוד לא דרכה נעל כדורגל של שחקן ערבי במדי בית"ר ירושלים. הכי קרוב לזה הוא מה שקרה ב-2013, אז הביא הבעלים דאז ארקדי גאידמק לבית"ר שני שחקנים צצ'נים מוסלמים, זאור סדאייב בן ה-19 וג'בראיל קדאייב.

אוהדי בית"ר, ובמיוחד אנשי הארגון "לה פמיליה", הרעיפו על הצצ'נים את הכנסת האורחים המפורסמת שלהם - קללות יצירתיות, מחאה נגד הקבוצה שכללה החרמת משחקים והצתה של חדר מנהל המשק בבית וגן שבו נשמרו פריטים היסטוריים של הקבוצה, וכמובן את השלט האלמותי "טהורה לעד", שעל שמו נקרא הסרט.

הבמאית מאיה זינשטיין, לא אחת שהיית מצפה למצוא ביציע המזרחי של טדי, תיעדה באומץ את כל אלה גם מעיניהם של האוהדים וגם מעיניהם של הזרים הצצ'נים, כשהדודבן שבקצפת, מלבד פרס האמי שבו זכתה, הוא המשחק המכריע של העונה - מכל הקבוצות דווקא נגד בני סכנין.

חבטה בתנועה

ג'ון מקנרו: בממלכת השלמות, 2018

עם כל הכבוד לספורט הקבוצתי, בענפים האישיים מזדקק משהו אחר, אולי עמוק יותר, מאופיו של האדם. ככה זה כשאין למי לקרוא לעזרה ואין כתף תומכת להישען עליה, מלבד זו של עצמך. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ללא ספק הטניס, שם נאבקים השחקנים זה בזה לפעמים במשך יותר מחמש שעות, פעמים רבות בתנאי חום או קור קיצוניים. אחד מגיבוריו הגדולים של הענף בכל הזמנים הוא ג'ון מקנרו, "הילד הרע" של הטניס, שזכור בגלל המחבטים ששבר לא פחות מאשר בזכות יכולתו על המגרש.

הבמאי, ג'וליאן פארו, עוקב אחרי מקנרו בטורניר הרולאן גארוס בשנת 1984, אבל גם אחרי יוצר דוקו אחר, הצלם הצרפתי ז'יל דה קרמאדק, שיושב לכל אורך הטורניר בנקודה קבועה לצד המגרש ועוקב אחרי תנועותיו של מקנרו כאילו היה רקדן בלט.

תוך כדי אנו זוכים כמובן למנה גדושה של טניס ושל עצבים, במעקב הדרמטי אחרי רצף ניצחונותיו של מקנרו עד למשחק הגמר האגדי נגד איוון לנדל. חמש המערכות המותחות הללו, שנחשבות לאחד ממשחקי הטניס הגדולים בכל הזמנים, מתועדות לאורך חצי שעה שבה מתמקדת המצלמה במקנרו ובפסיכולוגיה שמאחורי התקפי הזעם שלו. התוצאה? מרתקת.

הילד ענק

אנדרה הענק, 2019

השם אנדרה רוסימוף אינו מוכר לרבים, אבל אם תגידו אנדרה הענק או פזיק, כולם יבינו למי אתם מתכוונים. סיפורו של רוסימוף, שזכור לכם כמובן מהנסיכה הקסומה ומקרבות ההיאבקות שבהם כיכב ומובא בסרט הנפלא שהפיקה HBO, הוא סיפור טראגי ועצוב.

אנדרה הענק סבל מאקרומגליה, מחלה שנגרמת בשל גידול בלוטת יותרת המוח האחראית לויסות הורמון הגדילה. הגידול גורם לכך שהבלוטה לא מפסיקה להפריש את הורמון הגדילה והאדם הסובל מהמחלה, ובכן, פשוט לא מפסיק לגדול עד שהוא מת. זה מה שקרה לאנדרה, שהצליח להפוך את הלימון ללימונדה במשך שנים רבות, אבל הלך לעולמו בגיל 47, לבדו, בחדר בית המלון שבו שהה. 

לא רק הנסיכה הקסומה כיכבה בחייו של אנדרה. הרבה אגדות נקשרו בשמו, כולל אחת שמספרת איך נשא את ארנולד שוורצנגר ממסעדה כאילו היה תינוק כי הכוכב ההוליוודי לא הסכים שאנדרה ישלם עליו את החשבון. אבל בסופו של יום מדובר באדם בודד מאוד כנראה, אב לבת אחת שהקשר איתה או עם אימה אינו ברור בדיוק, שלא מצא את מקומו המדויק בעולם - עולם שבו אנחנו עדיין זקוקים לענקים, וליוצרי דוקו שיתעדו אותם.