תשעה בלופרים שתפגוש בשולחן הפוקר

"איזה יפה יצא הלק ג'ל, נכון?"(צילום: shutterstock)

1. המכור

הוא מכור לבלופים כמו לאופיום. מבחינתו, אם לא בילף לפחות כל יד שלישית, כאילו בכלל לא שיחק. ולא, זה ממש לא משנה כמה אנשים יש כרגע ביד, עד כמה הגיוני המהלך שלו, או אם המשמעות היא שיעוף מהטורניר. הוא פשוט לא יכול להתאפק. לא פגע? זה הזמן לבלף. ואם אפשר גם את מי שלא ביד, את הפלור, את הדילר ואת השליח של הפיצה.

משפט אופייני: "אני אראה לך אם תקפל".

2. המוגזם

הבעיה איתו היא שגם כשאתה יודע שהוא מבלף, לא תמיד אתה יכול לשלם. הוא אגרסיבי באופן בלתי פרופורציונלי, ולשחק מולו משול לתחרות איגרוף בליגה קיקיונית ברוסיה. אין חוקים, אין קווים אדומים, רק יאללה בוא נרביץ ונשתולל. וגם אם יצבור ערימת צ'יפים מכובדת, הוא ירסק אותה בבת אחת בבלוף מטומטם במיוחד, מול השחקן הכי נאטס בשולחן.

משפט אופייני: "אבל אין לך כאן תשלום!"

3. הנאטס

לבלף מבחינתו משול לצניחה חופשית. בלי מצנח. הוא מבלף פעם בחצי שנה, וגם אז כשממש אבל ממש אין ברירה. כשזה קורה, הלב שלו טס לשמים, הוא מזיע מהאוזניים, ומדבקת "זהירות בלוף לפניך" מתנוססת לו על המצח. הוא חי את הנאטס, וגאה בו כמו אבא שצופה בבן שלו כובש שלושער במשחק מול ד'4. ואם בכל זאת העז לבלף ושילמו לו, הוא מאדים מבושה ומתכנס בתוך עצמו.

"למי קראת בלוף מטומטם?"(צילום: shutterstock)

4. המוחצן

בשבילו השולחן הוא במה, והשחקנים הם הקהל. כשהוא מגלם את התפקיד הראשי בסרט שהוא חי בו, הקלפים משמשים כאמצעי להבליט את כשרונו המופלג. המחוות שלו מוגזמות במיוחד. היד מונפת קדימה כשהוא זורק את הצ'יפים, הפולדים דרמטיים כמו טלנובלה טורקית. הוא אוסף ערימות בשתי ידיים כמו ילד בארגז חול, וכשהוא מבלף הוא יקניט אותך ויחפור לך עד שתרצה להרוג אותו ולהתאבד.

משפט אופייני: "ידעתי שאין לך כלום!"

5. המופתע

רוב הזמן שחקן חושב, שלא נוטה לעשות שטויות. מנומס, אדיב, שקט. חוץ מהרגע שתופסים אותו בבלוף. כי אז השטן שבו מתפרץ. זה הרי לא היה בתוכנית שלו בשום שלב, הספוטים שהוא בוחר מדויקים ומחושבים עד הפרט האחרון, ומבחינתו הבלופים אמורים לעבור חלק כמו חוקן בהרדמה מלאה. איך שילמת כאן, הוא מזדעק, זה מהלך כבשי. פניו מאדימות, כשהוא זורק עליך את הצ'יפים בכעס כאילו הרגע גילה ששכבת עם אשתו.

משפט אופייני: "אבל אני משחק שמיניות אותו הדבר!"

6. האופורטוניסט

הוא היה יכול להיות שחקן מצוין אם לא היה כל כך שקוף. אצלו הכל כל כך אובייס, שאפשר להריח מתי הוא עומד לבלף, גם אם אתה בשולחן ליד. זה כאילו שנדלקת נורה אדומה על השולחן "הזדמנות לבלף!", והוא קופץ עליה בחרמנות של פר הרבעה. הוא רק שוכח דבר אחד: יש עוד שחקנים בשולחן.

משפט אופייני: "ייצגתי את הצבע".

מייצגים את הצבע מאז 1913(צילום: gettyimages)

7. חסר הביטחון

שוכח שהבלופים זה חלק מהמשחק. איכשהו הוא מרגיש צורך להסביר את המהלכים שלו כשהוא נתפס בכל פעם מחדש. חשוב לו שכולם יידעו, שהייתה כאן מחשבה מעמיקה וחישובים מתמטיים מורכבים, ושלא סתם ניסה לצ'אנס. הוא יוכיח לך שהסמי-בלוף שלו רווחי לאורך זמן, ושהרייז אכן ייצג את האס למרות שקיבל תשלום לאורך כל הדרך.

משפט אופייני: "אני אפ אנד דאון מהפלופ!".

8. האפאתי

השחקן המסוכן בשולחן. מבלף או לא, מבחינתו הכל אותו הדבר. לא תדע מה עובר לו בראש, או עם איזו יד בחר לשחק או לצאת למהלך, גם אם תפשפש לו במוח עם צ'ופסטיקס. שפתיו חתומות, עיניו נעוצות בנקודה כלשהי בשולחן. במסעדה ככל הנראה היה מגיב אותו הדבר לפתית יבש ולאנטרקוט מעושן, והדרך היחידה לוודא מה קורה כאן היא לשלם. ועדיף במזומן.

משפט אופייני: "נייס קול".

9. הכבש

הוא לא יודע שהוא מבלף. או כי התבלבל בקלפים שלו, או כי לא שם לב למהלכים בשולחן, או כי בתור רועה צאן עם תעודות הוא לא משחרר זוג שלוש, על בורד עם שתי עשיריות, קינג ונאטס פלאש. והכי מעצבן, שזה עובד לו בכל פעם מחדש.

משפט אופייני: "מה, פגעתי בחמש".