אורז זרחני וגזר עם אננס: דירגנו את המנות האייקוניות של המטבח המוסדי
בצבא, בבתי חולים, תנועות נוער, קיבוצים - כולנו אכלנו בחדרי אוכל חלק ניכר מהחיים שלנו, וכולנו יצאנו פחות או יותר בסדר. בכל זאת, איזו קלאסיקה ראויה לתואר "המנה הגרועה ביותר במטבח המוסדי"? 16 מנות נבחנו והתחרות היתה קשה, אבל אורן ברזילי מצא את האחת
אוכל מוסדי. כולנו היינו שם, כולנו מכירים אותו טוב מדי. זו לא נישה, לפחות לא בישראל: חדר אוכל עם מנורות שמחממות גסטרונומי-ענק הן נציגות של המטבח הישראלי לפחות כמו חומוס. והאמת? אני די סבבה עם זה. מי שאוהב אוכל אוהב גם אוכל גרוע, ממש כמו שחובבי כדורגל צופים גם בליגת העל.
אבל מה לגבי קלאסיקות? מה המטבח המוסדי תרם לתרבות הישראלית? באופן מפתיע, מסתבר שלא מעט מנות אייקוניות נולדו במטבחי ענק. אפשר לנסות להבין מה המנה הכי טובה - אבל המנה הכי טובה כנראה תהיה מנה די בינונית באופן יחסי לשאר האוכל בעולם, אבל המנה הכי גרועה ואייקונית של מטבח מוסדי בישראל? זה שפל שחייב לקבל הכרה. מהגרועה לממש-ממש-ממש-גרועה, קבלו את הדירוג הראשון והגדול של 16 הקלאסיקות של חדרי האוכל.
16: דייסת סולת
הכי טוב, בלי שאלה בכלל. כמעט אין חשיבות למי מכין את זה, באיזו דרך ומה המתכון. כל עוד זה חם - זה מושלם. מנחם, נוסטלגי, ממלא, פאק אני נזכר עכשיו בדייסת סולת בחדר אוכל בחורף 91' הקפוא ובא לי עכשיו ללכת לישון בתוך סיר כזה.
15: משה בתיבה
יחד עם דייסת סולת, מדובר באחת משתי המנות היחידות שהייתי מוכן לאכול ככה סתם בלי קשר לנסיבות. זה נקניקייה, זה בתוך בצק עלים והכי טוב - זה קנוי ומחומם, ככה שאין פה מקום לפרשנות או גחמות של הטבח, וכמעט אי אפשר לפשל בזה. אה ויש לזה שם תנכ"י שעומד בניגוד נפלא לכמה המאכל הזה שכונה.
14: אורז/פתיתים צהוב זרחני
לכאורה, טעות על גבי טעות, אבל בפועל דוגמא מושלמת לזה שאם תתעקשו מספיק תוכלו להפוך טעות קולינרית לקלאסיקה של כור ההיתוך הצה"לי. המרכיבים: אורז/פתיתים, אמבטיית שמן, אריזת כורכום מיובש שלמה. המטרה: לכלוך צלחות סיטונאי לנצח. הנוסטלגיה: כתם שמן צהוב-כתום כללי בתחתית הצלחת.
13: פרילי
הדבר שכל חייל מחכה לו בסוף ארוחה. נקודות ירדו פה כי מדובר במוצר קנוי שלא עובר שום שינוי, כך שטכנית אתם יכולים ללכת עכשיו למכולת ולקנות פרילי וזה יהיה אותו דבר, אבל מה הכיף פה? רק בבסיס צבאי הוא זוהר כמו תכשיט הכתר הכי נוצץ בבסיס. עוד בונוס? אפשר גם לאכול אותו וגם, אם להאמין לשי חבושה ממחלקה ב', ללגום אותו כמו סוטה ענק.
12: מרק עוף עם אטריות נמסות
מצד אחד זה מאבקה, ובגדול זה מרק מים עם מלח והאטריות הופכות לחומר ג'לטיני כללי שרק בקושי אפשר לכנות "מוצק". מצד שני - זה פאקינג מרק עוף, אף מרק עוף לא יכול להיות בחלק התחתון של אף טבלה.
11: קומפוט
הרבה מעקמים עכשיו אף, הרבה חושבים שהמנה הזו היא אחת הגרועות ברשימה או בעולם בכלל, הרבה מכם טועים. אם מתייחסים לקומפוט כמנה באמת אין פה בשורה גדולה - פירות מבושלים במים עם ריכוך מוחלט לצד תבלינים חשודים. אבל אם מתייחסים לזה בתור משקה ומשתדלים לא לגעת בפרי - מדובר באמברוזיה מרעננת שעדיפה בהרבה על כל מיץ מתרכיז.
10: שניצלוני חנק
כשהם טובים - הם המנה הכי טובה בחדר האוכל באותו יום. כשהם גרועים - הם עדיין די סבבה. כשהם ממש ממש גרועים - הם לפחות יכולים ללמד חייל בן 19 שנמנע מקטשופ עד אותו רגע לאכול קטשופ ולפתוח את הדלת לעולם העגבניות. תודה לכם שניצלוני חנק, היובש שלכם הציל אותי מגורל נטול עגבניות.
9: נסיכת הנילוס
יחד עם אמנון, מדובר בדג ברירת המחדל של המטבח המוסדי. אבל יש פה עניין של מיתוג - גם השם (נסיכה) וגם המנה הקלאסית שהותקנה ממנו - "דג פילה". כן כן, דג מסוג פילה, שנתפס בנהרות בהם דגי הפילה גדלים ושוחים עד שהם הופכים לדג פילה גדול, מאושר, ומקושט בחתיכת לימון יבשה.
8: תפוחי אדמה בתבלינים שרופים
כמו בכל חדר אוכל, גם כאן מדובר במרכז טבלה קלאסי. תמיד שם, אף פעם לא באמת דוחה, אבל בטח לא האפשרות הראשונה. מין אברטון של הפחמימות. יתרונות: קלות הכנה, ילדים מחבבים את זה והאופנה של להגיש אוכל "בתבלינים שרופים" הופכת את זה פתאום לטרנדי. חסרונות: לא באמת טעים.
7: כרעיים בשמן
אתם תקראו לזה כרעיים ברוטב שמן, אני אקרא לזה קונפי ישראלי. כך או כך, מדובר במנה המועדפת על ילדי ישראל כל עוד אין שניצל. יש בה משהו בשביל כל אחד - חלק אוהבים פולקע, חלק רגל, חלק אוהבים עור מדולדל, חלק אוהבים שמן שרוף.
6: גזר גמדי
לרוב המנות פה יש חסרונות בולטים ופה לא ממש מצאתי כאלה. כלומר, בחיים לא הייתי לוקח את זה, כי אני אדם שפוי, אבל זה לא ממש מגעיל, לא ממש פחמימה, לא ממש מתוק, לא ממש מלוח, לא ממש ירק ולא ממש תוספת. בקיצור, אם זו מנה בחדר אוכל שאין בה חסרונות בולטים ועדיין אף אחד לא ממש אוהב, יש פה חכמת המונים שאי אפשר להתעלם ממנה.
5: כרוב סגול במיונז
מודה - אחת המנות המזעזעות בעיניי, והסיבה שהיא לא במקום האחרון היא כי עם ישראל עושה לה כבוד בשיפודיות סבנטיז ודוכני פלאפל. ועדיין, סלט כרוב שעמד כל היום זה דבר מזוויע בלי קשר, אבל סלט כרוב שעמד כל היום *במיונז*?! תקראו לרשויות הבריאות, הרווחה, וכנראה גם לשב"ס.
4: קורקבנים
קודם כל שאלה - מי יודע מה זה קורקבן? לא טיפשונים, לתרנגולת אין פופיק, היא לא יולדת. מדובר, נכון מאוד! בחלק מקיבת השרירים, אותו גוף שבו עובר המזון אצל בעלי מקור ושם הוא נלעס. בקיצור, זו קיבה אבל כזו שהוספגה טוב-טוב במזון עופות מהסוג הכי נחות במשך שנים, לפני שטוגנה עד אפרפרות עם בצל והוגשה בגסטרונום לתפארת מדינת ישראל.
3: גזר מגורר עם אננס
קודם כל ברור שמדובר בהזיית סיקסטיז מטומטמת - גזר מגורר עם אננס מקופסא. אבל יש כאן דוגמא מעניינת ללמה הגדרות וקטגוריות הן חשובות. אם זה היה נחשב סלט - זה היה סלט בינוני. אבל זה לא סלט, הו לא, מדובר בקינוח. קינוח שכולל בעיקר ירק שורש מגורר ופרי מקופסא, ועם היומרנות הזו והיכולת לאכזב במשך שנים אפילו אנשים שאוכלים בחדר אוכל מוסדי, מגיע למנה הזו מקום בצמרת/תחתית.
2: פלפל ממולא
רגע, מה?! מדובר בקלאסיקה ים תיכונית! אז קודם בואו נרגיע, גם בקרב הממולאים (דירוג נפרד לגמרי שצריך להיערך מתישהו) מדובר במנה מאוד מאוד אוברייטד. הפלפל כמעט אף פעם לא מתרכך ונשאר מר, המזלג קורע אותו ושופך מלא אורז אנמי שספג טעמי בישול פלפל לא נעימים. אבל בחדרי אוכל מוגשת הגרסא המופלאה של פלפל כמעט קשה לגמרי, ממולא במשהו כמו חצי קילו אורז ללא תיבול, כשהחוץ מריר ורך מדי והבפנים קשה ולא עשוי מספיק. וגם בעיקר - זו בבירור תוספת שאיכשהו מנסה להתחזות לעיקרית, כמו שלושה ילדים שמתחזים למבוגר מתחת למעיל גשם.
1: סלט עגבניות שרי שלמות בשמן
חברים, הגענו לפסגה/לתחתית. לא ברור מה יותר יפה בסלט הזה: העובדה שהוא מורכב משני מרכיבים בלבד - ירק לא חתוך ושמן, זה שבלתי אפשרי אשכרה לתפוס את זה במזלג, או אולי העובדה המדהימה שאם הייתם מגישים רק עגבניות שרי בלי כלום, אנשים היו יותר שמחים לאכול אותן מאשר מצופות בשמן קנולה! איך זה בכלל אפשרי להמציא מתכון של שני רכיבים שהשני בהם הורס את הראשון?! מדובר, ללא כל ספק, במנה הכי מגוחכת, לא יעילה, לא טעימה ולא חכמה בכל היקום של המטבח המוסדי. עבודה טובה, כל הכבוד.
