איך נפסיק להתאכזב מבני הזוג שלנו
אנו מצפים כי בן זוגנו ישכך את כאבנו, ייתן לנו את מה שלא קיבלנו, ויפצה אותנו על החלקים שנקטעו או חסרו בילדותנו. כשזה לא נעשה כפי שאנחנו רואים בראשנו, אנחנו נוטים להתאכזב, לכעוס ולשבור את הכלים, ושוכחים שכדי להיות נאהבים, עלינו ללמוד קודם כל כיצד לאהוב באמת
אני רוצה לסכם שלוש עובדות חשובות על זוגיות לא-מודעת שדיברנו עליהן בטור הקודם: ראשית, אנו מגיעים אל קשרי האהבה שלנו כאשר אנחנו נושאים בתוכנו דפוסי קשר מובנים עם דמויות מרכזיות בחיינו כדוגמת הורינו. שנית, לרובינו דפוסי קשר אלו כוללים גם צלקות רגשיות וצרכים שלא באו על סיפוקם. שלישית, באופן פשטני ניתן לקחת את מערכות היחסים שהיו לנו עם הורינו בילדות, ולעשות קופי-פייסט לקשרים הרומנטיים שנחווה בבגרותנו.
אנו בוחרים באופן לא מודע בני-זוג הדומים להורינו, לאותם האנשים שפצעו אותנו, על מנת שנוכל לתקן איתם את מערכות היחסים הראשוניות הללו. במובנים רבים, זוהי השקפה פסימית האומרת שככל שמצבנו בילדות היה קשה יותר, כך סיכויינו לצלוח קשר רומנטי בבגרות יהיה עגום יותר.
אנשים נוקטים בדרכים שונות כדי לפתור את הדטרמיניזם הסבוך הזה – נישאים למשל לאדם שעוצמת המשיכה אליו נמוכה יותר, ובכך מקטינים את גובה הלהבות של הקשר; אחרים משלימים עם מה שיש, כלומר שהאחר לעולם לא יוכל לספק להם את מה שהם כל כך צריכים; ויש המנסים לספק לעצמם בדרכים שונות את מה שבן הזוג מתקשה לתת להם. הבעיה היא שדרכים אלה חלקיות בלבד, ומייצרות אכזבה במקום מאד עמוק בתוכנו.
תיקון פנימי
מניסיוני, כיוון שהורינו הם אלו שפצעו אותנו, התיקון האמיתי יכול לבוא מהאחר הדומה להורינו בתכונותיו השליליות שפגעו בנו מלכתחילה. אולם איך בן-זוגנו יכול לעשות זאת אם הוא מחזיק באותן תכונות פוגעניות? אצל אבי ושרית שהופיעו בטור הקודם, כפי שקורה במקרים רבים שאני פוגש בקליניקה, הצרכים החשובים ביותר לאחד מבני הזוג הם אותם הדברים שבן הזוג השני מסוגל להעניק הכי פחות. אבל, ויש פה אבל גדול, הנקודה האופטימית היא שאלו הם בדיוק המקומות שגם בן-הזוג שלנו מבקש או צריך לפתח בעצמו, אחרת הוא לא היה מוצא את דרכו אלינו.
למה אנחנו מתאהבים במי שפוגע בנו מבפנים?
ואם אחזור לזוג, אזי אבי היה צריך לפתח את המקומות היותר זורמים בתוכו, כפי ששרית היתה צריכה לפתח את המקומות היותר קפדניים בתוכה. תהליך הבחירה הלא מודע הזה זיווג יחד שני אנשים שבכוחם להכאיב מאד אחד לשני או לרפא זה את זה, הכל לפי נכונותם לצמוח ולהשתנות. לצערנו או אולי לא, טבענו האנושי הוא לחיות ללא מאמץ. כולנו מפנטזים על התאהבות בבן זוג שהוא כליל השלמות ושאיתו נוכל לחיות באושר ולנצח, וכשזה לא קורה, יש לכולנו את הנטייה הטבעית למקם את המקורות לאכזבותינו מחוץ לעצמנו, ושם גם לחפש את הפתרונות.
כולנו מתקשים להאמין ולהבין שכדי להיות נאהבים, אנחנו צריכים קודם כל ללמוד להיות אוהבים. אני לא מתכוון למחוות סנטימנטליות, אלא לשינוי בהשקפות שאנו מחזיקים על נישואים, על בן הזוג שלנו ובעיקר על עצמנו. אנחנו צריכים לפתח את יכולתנו לאהוב - לא בכדי לקבל את מה שאנו רוצים בתמורה לנתינה, אלא מתוך אמונה שבני הזוג שלנו ראויים לכך כדי לצמוח. אחת הדרכים להשתנות היא דרך בחינת התלונות שלנו מבן זוגנו, החוזרות על עצמן שוב ושוב. בכוחן של תלונות אלו להבהיר לנו את הדברים שחסרו לנו בילדותנו.
משכך הכאבים של הלב
הצרכים העמוקים שלנו חבויים בתוך התלונות הקבועות שלנו מבן הזוג. מדוע? באופן עמוק יותר ולא מודע, אנו מצפים כי בן הזוג יאהב אותנו כפי שמעולם לא אהבו אותנו בבית שממנו באנו. להיות מאוהב דומה קצת ללחוות מחדש את ילדותנו, אך הפעם באופן מושלם. אנו מצפים כי בן זוגנו ישכך את כאבנו, ייתן לנו את מה שלא קיבלנו, ויפצה אותנו על החלקים שנקטעו או חסרו בילדותנו. לכן אצל כולנו בן הזוג משחק תפקיד בדרמה הפנימית שעוד קיימת אצלנו מהילדות.
אם כן, כל הדברים שאנו מתלוננים עליהם באופן קבוע הם בעצם ההשלכות שלנו. שרית בילדותה לא פיתחה את הצד הקפדן שנותן תשומת לב לדברים. היא השליכה את החלק הזה שלה על אבי, ודרכו ניהלה איתו דיאלוג של אהבה-שנאה. לעומתה, אבי, שלא התאפשר לו לפתח את החלקים הנינוחים והמרפים שלו, השליך את החלק הזורם והנינוח יותר על שרית, ודרכה ניהל איתו יחסי אהבה-שנאה. כל אחד בדרכו התמודד בעצם עם חלקים לא מפותחים או מודחקים שלו דרך האחר.
אז איך בכל זאת אפשר להניח לתלונות הקבועות שלנו לרגע, ולנסות להגיע למה שיש מעבר? בעבודה עם זוגות רבים ראיתי כי כאשר אנשים מביעים רמה עמוקה של אמת פנימית, הם מפסיקים להתווכח אחד עם השני, ועוברים מרובד של תלונות לרובד יותר עמוק, שמערב רגשות שלא באים לידי ביטוי בדרך כלל. אמירת האמת היא הדרך לריפוי. כאשר אבי ושרית ויתרו על להיות צודקים והתחברו למה שהם מרגישים, פחתו הוויכוחים ביניהם ונפרצה הדרך לעבודה יותר משמעותית שכללה פגיעות ותובנה לגבי השחזורים של דפוסים משפחתיים מהעבר.
באחת הפגישות אבי אמר "אתמול חזרתי הביתה אחרי שעבר עליי יום ארוך במשרד, והיא בכלל לא שמה לב אליי. היא אף פעם לא שואלת אותי איך אני מרגיש או שמה לב לדקויות שעוברות עליי". שאלתי את אבי על אילו רגשות עמוקים התסכולים האלה מכסים, וביקשתי ממנו לנסח את הרגש במילה אחת. אבי היסס לכמה שניות, ואז אמר בטון נבוך: "אני בודד". כאשר אנחנו שומעים הצהרות של רגשות ראשוניים ללא האשמות או צידוקים אפשריים כדוגמת "אני מפחד" או "אני כועס" או "אני בודד", בניגוד ל"אני כועס מכיוון שהרסת לי את החיים", או "אני מפחד מכיוון שסוף סוף ראיתי מה אתה מסוגל לעשות", אנו מבינים ששמענו אמת פנימית. רק כאשר אנחנו מדייקים ברגשות שלנו ובתחושות שלנו, מתחילות הבעיות שלנו להתבהר.
אחד הדברים המדהימים הוא שמאחורי שתי עמדות קוטביות לגמרי של בני זוג, מסתתרת לא פעם תחושה או רגש ששניהם מרגישים. כששאלתי את שרית מה היא מרגישה מתחת לתלונות הקבועות שלה, היא הודתה שגם היא מרגישה בודדה בקשר. היא אמנם התרגלה לכך מתוך הקשר עם הוריה, אולם היא בסתר ליבה קיוותה כי הדברים יוכלו להיות אחרת עבורה בקשר רומנטי.
הצעד הבא לאחר הבעת הרגשות הראשוניים שלנו, ואמירת האמת שמצמצמת את ההשלכות שלנו על בני-זוגנו, הוא להביע את מה אנחנו רוצים מבן זוגנו. להרבה אנשים קשה לומר מה הם רוצים מהקשר ובן זוגם. זה קורה בגלל שרבים מאיתנו בעקבות טראומות ילדות וחסכים, רוצים דברים שהם אינם ברי השגה או שתהיה להם השפעה מרעילה עלינו. לדוגמה, אם אדם מחפש בזוגיות תחליף להורה שלא היה נוכח בילדותו, אזי הוא מבלבל בין הרצון בקשר עם בן זוג לבין הרצון בקשר עם הורה.
הדבר השני שמונע מאיתנו להביע את רצונותינו הוא שרובינו חושבים במונחים של מה אנחנו לא רוצים, ולא במונחים של מה אנחנו כן רוצים. כמו למשל בדוגמה של שרית ואבי, שבעיקר ידעו לנסח את מה שהם רוצים שבני הזוג יפסיקו לעשות, ולא את מה הם רוצים שבני הזוג שלהם יעשו. הלמידה להפוך את התלונות שלנו להצהרות של מה אנחנו רוצים שבן הזוג יעשה, היא הדרך לריפוי מערכת היחסים.
תרגיל זוגי
נסו לשבת עם בן זוגכם, לשים רגע את התלונות בצד ולנסח תוכנית פעולה שבה יש את הדברים שאתם מבקשים מבן הזוג לעשות. במקרה של אבי ושרית, ביקשתי מהם להכין תוכנית פעולה שבה הם יכניסו את התובנות שלהם ממערכות היחסים עם הוריהם לתוך התוכנית. הם החליטו לעקוב אחר הסימפטומים העיקריים שלהם (הנסיגה שלה והביקורתיות שלו) באופן יומיומי. בסוף כל יום הם ישבו כמה דקות ודיברו על הרגשות שנמצאו מתחת לסימפטומים. כך, במקום להתלונן, אבי אמר לשרית: "אני מרגיש בודד, והייתי רוצה שתשימי לב לדברים הבאים". שרית, במקום להתלונן, אמרה: "אני מפחדת להיפתח. הייתי רוצה שתיתן לי כמה דקות לעצמי בסוף כל יום, במקום להעיר לי על דברים שלא עשיתי".
חשוב שזוגות ילמדו לקחת אחריות על תוכנית הפעולה שלהם, אחרת אין סיכוי לשינוי במערכת היחסים. הם צריכים לעשות את זה באהבה, כלומר להיות מסוגלים לקבל גם את החלקים בעצמם ובאחר שאותם הם פחות אוהבים. הדרך להשתחרר ממקומות תקועים היא קודם כל לאהוב את המקום שאני נמצא בו. אבי ושרית גילו שהתכונות שהכי עצבנו אותם הם התכונות שמשכו אותם זה לזו מלכתחילה, והבינו שהם יכולים לפתח האחד את השנייה.
הם גם הבינו ששניהם סבלו בילדותם מחוסר נראות ששוחזרה בתוך הקשר. למעשה, רק כשהם קישרו את העבר להווה, הפכו את התלונות להצהרות, חשפו את האמת ויצרו תוכנית פעולה משותפת, התאפשר להם לצאת מהמקום התקוע. בטור הבא בסדרה נדבר על דינמיקות שכיחות בתוך זוגיות ונלמד מה אפשר לעשות איתן.
רועי צור הוא מטפל פרטני, זוגי וקבוצתי. מנחה קבוצת יחסים בין אישיים, ומרצה בבית הספר להתפתחות אישית ה"סקול-אוף-לייף".
