לא נשארת לישון מחשש שאמאיס עצמי
דנה מתנהלת בעולם הזה כמהלכת על קליפות ביצים. היא מעדיפה להימנע ממצבים אינטימיים, העיקר לא למצוא את עצמה מול התגלמות תרחיש האימה, תרחיש שבו היא מבינה שהיא איננה רצויה. אימון אישי
אולי זה בגלל שדנה הגיעה שנה שעברה ממש בתפר שבין חגי תשרי, אולי זה בגלל מה שהיא סיפרה, אבל כשישבתי מולה נזכרתי במנהגי חג הסוכות בבית החילוני שלנו. או יותר נכון, במנהג היחיד שהיה לנו - להיות אושפיזין. לאימא שלי היתה חברה טובה, אישה דתייה שקראו לה שלומית (נשבעת), ובכל שנה אימי נהגה לקחת אותי לסוכה המפוארת של שלומית. סוכה כהלכתה.
הזיכרון הכי חזק שלי מהחוויה הזו הוא שנורא התביישתי. היו תמיד אושפיזין רבים בסוכה, ואני הייתי נצמדת לרגל של אימי ומסרבת לעזוב אותה. כשגדלתי, מעבר לעובדה שהתביישתי נורא, הצטרפו לכך מחשבות כמו: האם זה מתאים שאנחנו באים? האם שלומית שמחה בנו או שהיא רוצה שנלך כבר? האם אנחנו כופים את נוכחותנו על סוכת השלום שלה?
השאלות הללו נמשכו הרבה מעבר לסוכה ההיא. אלו שאלות שפגשו אותי בסיטואציות חברתיות מרובות משתתפים, כמו גם בסיטואציות אינטימיות. הרעיון הנוראי שאולי אני נמצאת בסיטואציה חברתית מסוימת ולא קוראת נכון את המפה, הבהיל אותי מאוד. אז כשדנה ישבה מולי בפגישת ההתאמה לסדנה, וסיפרה לי מה קורה לה בזמן אמת בדייטים או בתחילת קשרים חדשים, המוח שלי זרק אותי אוטומטית למקום הזה.
כמוני, גם דנה התנהלה בעולם הזה כמהלכת על קליפות ביצים. היא העדיפה להימנע ממצבים אינטימיים, העיקר לא למצוא את עצמה מול התגלמות תרחיש האימה, תרחיש שבו היא תבין שהיא איננה רצויה. דנה סיפרה שהיא לא נשארת לישון אצל אף בחור, ולא משנה כמה אינטימיות מדהימה נחוותה ביניהם, היא תמיד ממהרת להתלבש וללכת, רגע לפני שתחושת חוסר הנוחות תפציע.
בכל פעם שמישהו מפציר בה להישאר היא מפרשת את זה כנימוס נטו, ובפעמים המעטות שהתרצתה, היא מהר מאוד התחרטה על זה כי חוסר הביטחון גרם לה לא לישון לרגע ולהיות עסוקה בלמצוא הוכחות לכך שהבחור לא באמת רוצה אותה שם, ולבסוף להימלט מיד עם אור ראשון. כשחקרתי את דנה עוד קצת, גיליתי שפחד האושפיזין שלה בא לידי ביטוי בעוד אזורים בחיים, ולא רק במובנים הרומנטיים. היא סיפרה שכשהיא הולכת לחברה, גג אחרי שעה וחצי, היא תתקפל הביתה. אפילו כשהיא מבקרת את אחותה, היא ממהרת להימלט אחרי זמן קצר.
בקיצור, דנה תמיד הולכת רגע לפני שהכול מבשיל, מחשש שההבשלה תהפוך לריקבון והיא לא תשים לכך לב. התוצאה, כמובן, מתבטאת בקשרים רופפים. משהו לא מצליח להיתפס שם עד הסוף. ברגע שמתחיל חיבור משמעותי, דנה הולכת, ומכאן ועד לפתח קשר רציני, זה כבר עניין כמעט בלתי אפשרי.
כשהקשבתי לדנה ידעתי שהתהליך הכי נכון עבורה יהיה התהליך הקבוצתי. אני אשתף אתכם לרגע בשיקולים המקצועיים שהנחו אותי - מעבר לרוח הגבית ולעובדה שלשמוע אחרים בחוויה דומה זה תמיד מפיל אסימונים, הקבוצה מחזירה אותנו לחוויית השייכות הבסיסית ביותר, ובמידה וצריך לעשות שם שינוי או תיקון - זה גם המרחב האפקטיבי ביותר כדי לעשות את זה. למה? כי בזמן אמת כל הפחדים והחששות עולים ביתר שאת מצד אחד, אבל מצד שני זה גם מרחב מוגן אשר מנוהל מקצועית ושם דגש על החלק הזה, כשהתיקון של החוויה מתרחש בזמן אמת.
דנה התחילה את הסדנה הקבוצתית, וכבר במפגש הראשון יכולתי להבחין כיצד היא מיהרה ללכת עם תום המפגש הביתה, ואיך הגיעה למפגש שאחרי בול בזמן, העיקר לא להימצא בסיטואציה שבה היא מפריעה למישהו. כשהקבוצה החלה להתגבש יותר וחברויות חדשות הלכו ונרקמו, דנה המשיכה במנהגיה.
תמיד בתחילת התהליך, במפגש השני-שלישי בערך, הנושא הזה מועלה על ידינו. שייכות היא חלק הכרחי ביצירת קשרים רומנטיים, ודנה התחילה לקבל פידבקים מיתר הקבוצה בנושא. אנשים אמרו שהם לא מצליחים להגיע אליה, שהיא סגורה וסנובית, ושזה מרגיש שיתר המשתתפים לא מעניינים אותה. הפער בין מה שקורה לה לבין איך שהיא נחוות כלפי חוץ, הכה בה, ובגדול. כולם עניינו אותה, היא הכי רצתה להיות חלק והיא הבחורה הכי לא סנובית או מתנשאת בעולם, אבל בשורה התחתונה, היא הבינה שכל עוד הפחד מנהל אותה, כך היא תיחווה כלפי חוץ.
החלטנו יחד שהקבוצה תהיה המרחב שבו היא מתאמנת. היא לקחה על עצמה משימות מאוד קשות - לשהות, לשאול, להגיע ראשונה וללכת אחרונה, ושיתפה את כולנו בחרדה שמציפה אותה נוכח העניין הזה. היופי בקבוצה הוא שיש לה תמיד אלמנט מחבק, וגם כאן, כולם חיבקו את דנה ואת הקושי שלה. כמעט כל אחד מ-11 הנוכחים האחרים יכול היה להזדהות בצורה כזו או אחרת עם דנה, והחיבוק הזה היה מרפא גם עבורה, אבל גם עבור היתר.
מאז דנה נכנסה לטינדר פה ושם, יצאה לדייטים וכשפגשה בחור מקסים והם צלחו את הדייטים הראשונים, היא העזה להישאר לישון אצלו אחרי הפעם הראשונה שבה שכבו. לא היה לה פשוט, ולא, היא עדיין לא ישנה היטב, אבל היא נשארה.
היא סיפרה במפגש כיצד התעוזה מילאה אותה בגאווה, ואיך במקביל היא גם מצאה את עצמה יותר ויותר שוהה אצל חברות, ולא רק שהיא נשארה בחיים, היא הבינה שאנשים מתחברים אליה יותר מתמיד. דנה ואותו בחור גרים היום ביחד במושב. לפני כמה ימים קיבלתי ממנה תמונה של הסוכה שהם בנו בחצר, והזמנה חמה, מכל הלב, להיות האושפיזינית שלהם.
חג שמח!
עדי קמחי היא מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
