למה קשה לנו לדבר על סקס עם בן הזוג?
מיניות היא זירה שנוגעת בגרעין של מי אנחנו ובצרכים הכי חשובים לנו. לא פעם אפילו הדיבור עליה רק מעצים את המתחים והקשיים. אז מה עושים? איך מתקשרים עם בן או בת הזוג את הצרכים המיניים שלנו? הפסיכולוגית ענת פרי עם הטיפים
חיי המין של בני זוג הם ליבה חשובה מאד בקביעת איכותם של החיים המשותפים. הרבה חשבונות נפתחים ונסגרים בזירה זו, הרבה דברים קורים בתוכה, והדיבור על כך הוא לעתים קרובות מועט מדי. מה מיוחד בזירה זו של החיים שהופך אותה כה מורכבת? קודם כל מדובר במקום לגיטימי לסיפוק דחף, שהוא מקור ההתענגות העיקרי שלנו, שאין שני לו בהרפיית מתחים, טעינת אנרגיות ופינוק מרגש. שנית, זהו המקום האולטימטיבי של אינטימיות רגשית. כאן אנו יכולים לתת ביטוי הכי אותנטי למי שאנחנו ולרגשותינו.
כאב ביצים לנשים? זה קיים. אני ההוכחה
מפחד לדבר עם נשים כדי לא להיתפס כמטריד
סקס עם האקס? רק אם אין אשליות על קאמבק
אלא שכאן אנו גם הכי חשופים לדחייה של רגשותינו, של אהבתנו ושל צרכינו הבסיסיים וכמיהותינו הראשוניות להיות נאהבים. המורכבות הזו הופכת את זירת המיניות למקום שמזמין הסתבכויות: מצד אחד מקור להנאה, מאידך, הנאה זו תלויה מאוד בצד השני, ומהווה מקור לסיכון גבוה כי היא חושפת אותנו עירומים בתשוקותינו ופגיעים מאוד לדחייה. במילים אחרות, זוהי זירה שבה אנו יכולים לחוש הכי בטוחים, מוגנים ועוצמתיים, אבל גם הכי תלותיים וחלשים.
הסיכון הכרוך בחשיפה לדחייה, יחד עם הטאבואים הגדולים על מיניות, כל אלה מקשים עלינו במיוחד לשוחח על הנושא. כל דיבור טומן בחובו פוטנציאל פיצוץ ענק כי הוא נוגע באזורי הרגישות הכי שבריריים שלנו: איך אומר לו שהנגיעות שלו אינן רכות דיין, איך אומר לה שהריח שלה אינו נעים לי? איך אומר לו/לה שההתנהלות שלו/ה ברגעים הכי מרגשים היא אדישה, מכאנית או אגוצנטרית? זה מביך, זה פוגע וזה חושף אותי בחולשתי - מעיד על כך שיש לי ביקורת, או שאינני נהנית, או שתפסתי אותו/ה "על חם" בהתנהגות לא מכבדת.
בכלל, לומר למישהו שהוא אינו מכבד אותי בסיטואציה כל כך חשופה - זה משפיל, וזה גם חושף אותי באופן שמסכן אותי מאחר שהצד השני עלול לנצל את זה בהמשך, או להתעלם מדבריי ולהעמידני שוב במצבים מכאיבים. לכאן נכנסת העובדה שיחסי המין של זוג אף פעם אינם מנותקים ממערכת היחסים הכוללת, שלא לדבר על ההשלכות הרבות: אישה שנתמכת כלכלית על ידי בעלה יכולה לפגוש את הסכנה שאם היא לא תיענה לו, או תתלונן על יחסו אליה במיטה, הוא יחדל מלממן את גחמותיה, או לחילופין - לא יעזור עם הילדים או עם אחזקת הבית. בן זוג שלא נענה לפנייתה של אשתו לאינטימיות עלול למצוא עצמו עם אישה שלועגת לו או מקטינה אותו מול המשפחה או החברים, ויש כמובן עוד עשרות דוגמאות למצבים דומים אחרים.
הדבר הזה מכניס שיקולים זרים ביחס לשאלת ההיענות, וביחס ליכולת לדבר על כך. שיקולים זרים אלה יכולים להעצים מאפיינים של מערכת זוגית לכיוון של מערכת שבנויה על מאבקי כוח וניצול לרעה את חולשת השני, לעומת מערכת יחסים המושתתת על קבלה ושיתוף. ויש עוד דברים שמסבכים את הזירה הזו - הרצון באינטימיות לא תמיד מסונכרן עם הרצון של הצד השני. הרצון באקט מיני יכול להופיע בזמנים שאנחנו עייפים ורוצים שקט. לכל אלו יש להוסיף את ההבדלים הידועים בין מיניות גברית ונשית, כמו גם את העובדה שיש חפיפה הדוקה מאוד אצל גברים בין דימויים הגברי ותפקודם המיני.
מיניות היא זירה שנוגעת בגרעין של מי אנחנו ובצרכים הכי חשובים לנו. בגלל זה היא מעוררת עוצמות רגשיות עזות כל כך בין בני זוג, שמביאות למריבות רבות בין הצדדים. זאת הסיבה שלא פעם אפילו לדבר על המצב לא תמיד מביא איתו פיתרון פשוט ויעיל, ולעתים קרובות הדיבור עצמו מעצים את המתחים עוד יותר. טבעי הדבר אפוא, שזוגות רבים נמנעים מלשוחח על מה שקורה ביניהם תוך כדי או לאחר מכן, ומעדיפים לעבור הלאה למשימות הדוחקות של החיים, בתקווה שהדברים יישכחו. אלא שהדברים אינם נשכחים, הם יורדים למחתרת ויוצרים תהליכי התרחקות. כל אחד מבני הזוג מתכנס בתוך עצמו. במקרה הטוב, הוא מחפש דרך לשתף פעולה בשאר משימות החיים, אך במקרה הפחות טוב הוא צובר עוינות ומחפש את דרכו החוצה. לאחר זמן מה ללא תקשורת, בני הזוג עלולים לחוש מנוכרים זה לזה. הקשר מת וזיק האהבה כבה.
בואו נדבר על סקס
אז איך בכל זאת מדברים את זה? ראשית, אם ברור מתוך הכרת הנפשות הפועלות שזו משימה טעונה ומזמינה פיצוץ, צריך לייחד לכך מועד מיוחד ותנאים שיאפשרו שקט והתנתקות. שנית, יש להתחיל לדבר על הקושי לדבר: על החשש שזה יוביל לפיצוץ, על החשש שאת/ה תעניש/י אותי, על כך שזה מביך לדבר על דברים מסוימים ועל כך שאין פה רצון לפגוע באף אחד.
יש לקבוע כללים של כבוד הדדי שאומרים לא לפסול משהו, גם אם מה שהצד השני מרגיש או רוצה נראה לנו מוגזם. ואז - הדבר החשוב ביותר - יש להביא את מה שעל ליבנו מתוך ידיעה שגם אם יש לנו תחושה ברורה שהצדק עימנו, לצד השני יש אמת משלו שחשוב שנבין אותה. אם איננו מבינים אותה, לא נוכל להגיע למשהו מוסכם ולא נוכל ליצור שינוי.
אדגים זאת בדוגמה קצרה: אישה בת 40 הנמצאת בטיפול אצלי, סיפרה בכעס על כך שלאחר שסירבה לקיים יחסי מין עם בעלה, הוא קם עוין וחמוץ פנים, וזה הטריף אותה. "למה הוא כועס כל כך?", שאלתי אותי. "מה, לא מותר לי להגיד שלא מתאים לי? מה אני שבויה שלו? ואפשר לחשוב כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שלנו, יומיים?".
היא כל כך כעסה עליו עד שהרגישה שאם היא תדבר איתו, היא רק תתפרץ עליו והוא ייפגע עוד יותר. תגובתה של האישה מובנת. יש צדק רב בדבריה. יחסי מין הם מערכת יחסים שאינה צריכה ליצור תחושת כפייה בתוכה. וכשמשהו הוא טוב ויציב, מותר גם לדלג על סקס מדי פעם.
אבל כשמכירים את בן זוגה, התמונה נעשית מורכבת יותר - ביחסים ביניהם הוא אוהב אותה יותר, והיא משאירה אותו תמיד עם תחושה שהוא לא מספיק. הוא נמצא בעמדה של חוסר ביטחון ביחס לקשר, למרות שהם נשואים זמן רב. לכן, הקשר המיני היציב נותן לו תחושת ביטחון, בזמן שכל סירוב פוגע בדימויו ומערער את ביטחונו בקשר. רק משהצליחה האישה להבין זאת, היא יכלה לשוחח איתו על כך ממקום אחר, שלא רק תובע ממנו שיבין אותה, אלא גם נותן כבוד לקושי שלו ולאחריות שלה בנושא.
ענת פרי היא פסיכולוגית קלינית
