נולדתי להתגרש. זה ב-DNA שלי
כל רגע שאני נשואה הוא בחירה אמיצה. הבחירה הכי טובה שעשיתי, בחירה שאני עושה כל יום מחדש, ועדיין, זו לא הבחירה הטבעית עבורי
אם אתם נמצאים בזוגיות כבר תקופה, סביר להניח שהמחשבה על פירוק כבר עלתה לכם בראש לפחות פעם אחת, או מיליון. תלוי כמה זמן אתם ביחד, ותלוי גם כמה דרמתיים אתם. הקיצוניים מבנינו חולמים כמעט כל יום לאזור אומץ להתגרש ואז להתחתן מחדש, המתונים שומרים על יחס של אחד לעשור. אבל אם נודה על האמת, אין מערכת זוגית שאין בה משברים, קטנים יותר או גדולים פחות, משברים המאלצים אותנו להשתנות, להתפרק ולהרכיב את עצמנו מחדש.
אל תשנו את בן הזוג. תשנו את עצמכם
אהובתי הגיעה רק כשהתמסרתי ללא מודע
אבל איך יודעים אם להישאר ולתקן או לפרק ולצאת לדרך חדשה? שאלה מעולה שאין סיכוי שאני אענה לכם עליה, מהסיבה הפשוטה שאף אחד בכל העולם הזה לא יכול להשיב עליה חוץ מכם. אני רק יכולה להציע לכם את משנתי הקטנה, רגע לפני שאתם עושים את הבחירות שלכם. אקדים ואומר שאני גרושה. הגרושה הכי טובה שיש חוץ מגרושתי, כמובן, שהיא עוד יותר מהממת ממני (באמת, אין דברים כאלה). העניין הוא שכבנות זוג היינו פחות טובות האחת לשנייה, ואין ספק שאנחנו גרושות הרבה יותר מוצלחות מאשר בנות זוג.
אני לא זוכרת בדיוק מה היה שם שהוביל בסופו של דבר לפרידה, אבל תכלס? זה גם לא ממש משנה, גם ככה זה הכול סיפורים שאנחנו ממציאים לעצמנו. בשורה התחתונה, נפרדנו. זאת הייתה החלטה נכונה ומדויקת עבור שתינו באותה נקודת זמן. לצד זאת, אי אפשר לתאר בכלל את הכאב ואת תחושת האבל שהגיעה עם הפרידה. אפילו המוות של אחי שנה קודם לכן לא הכין אותי לאבל הזה. בהרבה מובנים, פירוק זוגיות הוא אכן סוג של מוות.
25 שנה אחורה, בשכונות ירושלים החרדית, כשעוד לא ידעו אפילו להגות את המילה 'גירושים', ההורים שלי כבר היו חלוצים לתחומם, הגרושים הראשונים ב'חצר'. אחרי זה, הם הספיקו לעשות את זה עוד מספר פעמים, מה שגרם לי להתגאות באומץ ובדרך שהם פרצו לעצמם. ההורים שלי מהממים ואין שמחה ממני לראות שהם לא מוותרים על האושר שלהם, אבל מה שאני מנסה להגיד זה שבעצם נולדתי להתגרש. שזה ב-DNA שלי, הדיפולט שלי. כל רגע שאני נשואה, דעו לכם, הוא בחירה אמיצה. הבחירה הכי טובה שעשיתי, בחירה שאני עושה כל יום מחדש, ועדיין, זו לא הבחירה הטבעית עבורי.
המראה האולטימטיבית ללא מודע שלנו
אם ניזכר רגע בתפקידם של בני הזוג שלנו נבין כי הם אחד ממנועי הצמיחה הכי גדולים שלנו, גם כשאנחנו נשואים להם וגם כשאנחנו מתגרשים מהם. בשורה התחתונה, אף אחד לא מכיר אותנו טוב כמותם, והם מהווים את המראה האולטימטיבית, מראה שממנה מביט אלינו ה"לא מודע", אותם חלקים יפים שלא הכרנו בעצמנו, לרבות חלקים פחות סקסיים באישיות שלנו. אנחנו חשופים מולם ומול עצמנו, וזה לא פשוט בכלל. יחד עם זאת, אם מבינים את ההזדמנות ההתפתחותית שבכך, לראות את עצמנו מדי רגע לטוב ולמוטב, לאהוב את היפה אבל גם את המכוער, לגלות צדדים מגניבים לצד נקודות עיוורון (שלולא הם לא היינו בכלל מזהים), מבינים שזו זכות והזדמנות גדולה עבור כל אדם מודע.
הרי יותר מפעם יכולתי לבחור בדרך הקלה. זה בתאים שלי, זוכרים? יש לי את כל הלגיטימציה, שלא לדבר על המשפחה שישר תתייצב לצדי, לא משנה מה. אבל בכל רגע שאני בוחרת בעבודה על הזוגיות, וכן, זוגית היא עבודה, בכל רגע שאני עושה את העבודה הפנימית שלי, נפתחת בפניי הזדמנות מדהימה לשינוי, להרחבה ולהעמקת האהבה. קחי למשל את הרגע הזה שבו את קולטת שבן הזוג שלך שעד לפני יומיים היה "קמצן" לתפישתך, פתאום הופך לנדיב ומפרגן, או את הגילוי שבת הזוג שלא יכולת לבטוח בה, הופכת לדבר הכי בטוח ואמין שאתה מכיר.
ברגעים הללו את מבינה שזה הכול תוצר של העבודה הפנימית שעשית. זה קשה, זה מורכב, זה מתיש, אבל העבודה היא חיינו. את לא סומכת עליו? תעבדי על בניית אמון. הוא לא מחמיא לך כמו שאת רוצה? תעבדי על להרגיש ראויה. היא מבקרת אותך ללא הפסקה? תוריד ביקורת עצמית, וכן הלאה וכן הלאה. ככל שאנחנו עושים יותר עבודה, בני הזוג שלנו משתנים מול עינינו, לפעמים בצורה שקשה לנו לתפוס.
אתם יודעים כמה זוגות יצא לנו ללוות שכבר היו במערכה של גירושים (חלקם אפילו במערכה מכוערת) ומצאו את עצמם מתאהבים מחדש האחד בשנייה? ברוב המקרים שפגשנו, רק עבודה פנימית אפשרה בניה מחודשת בתוך המערכת הקיימת. ולא, אנחנו לא מקיימות טיפולים זוגיים. נשבעת שלעיתים מספיק שרק צד אחד יעשה את העבודה, וההשתקפות כבר תופיע במראה.
מתי מוטב להיפרד?
ומה קורה במקרה שלא? מתי בכל זאת פרידה היא טובה? יש מקרים שבהם פרידה היא השלב הראשון בדרך להחלמה, במיוחד אם מדובר בזוגיות אלימה. זכרו שאף אחד לא מחזיק בכם בכוח, גם לא הילדים או שאר הסיפורים שאתם מספרים לעצמכם. ואפרופו ילדים, היו בטוחים שהילדים שלכם הרבה יותר חכמים ממה שנדמה לכם. הם שומעים ומרגישים את המחשבות הפנימיות שלכם, הם קולטים את הדחייה, הביקורת, הכעס והקורבנות, ואין בכך שום טובה עבורם.
אז רגע לפני שאתם מפרקים, אולי תנסו לתת הזדמנות לעוד דרך? במקום לפרק את הזוגיות, נסו פשוט להתפרק בתוכה. הרשו לעצמכם ללכת לאיבוד, לצאת למסע, לחקור, לגלות, להתפתח ולהמציא את עצמכם מחדש, וכל זאת בלי לפרק שום דבר במסגרת. להיפך, תעזרו בנוחות שבה, בתמיכה. כך או כך, חשוב לי שתבינו שאין "טוב" או "רע". אל תהיו שיפוטיים לגבי שום החלטה. ואם כבר החלטתם להיפרד, גם את זה צריך לעשות בגן עדן, להפוך לחברים הכי טובים ולחלוק את האחריות והאהבה לנכס הכי חשוב לכם, הילדים.
פריידי מרגלית היא מייסדת תפישת המטאיזם ועומדת בראשה של קהילת מרחב מודעות. מוזמנים להצטרף אלינו לאירוע "לצאת מהמטריקס" בלחיצה כאן.
