תמיד חששתי שיברח לי הטון הזועף והכועס
כשהייתי נערה מתבגרת אמי כעסה ונעלבה בכל פעם שהיה לי טון זועף או פרצוף מבואס ממשהו. היא הייתה קוראת לי "כפוית טובה", ואחת שלא יהיו לה אף פעם חברים. לאט-לאט, זה הפך לפחד הכי גדול שלי
אחרי שבועיים של אשפוז באיכילוב ועוד שבוע על משככי כאבים בבית, אני סוף-סוף מצליחה לקום מהמיטה ולדדות לסלון מבלי לקבל סחרחורת. אני עצבנית כי אני יודעת שמחר חייבים לחזור לעבודה, אני עייפה, ואני לא מוצאת את התרופה שאמורה היתה להיות בסלון. פאק. "מה קרה? היי? מה קרה?", הוא שואל כי הוא יושב בסלון והוא בריא, ומבחינתו אני רוח רפאים סוערת שאיבדה משהו בדרכה. "מה?!" אני נובחת בזעם בתגובה.
זהו זה. הטון הזועף, ה"מה" הלא-נחמד שהתפלק לי, הוא בדיוק הניצוץ הדרוש כדי להדליק ריב גדול ומלא בכעס על לא כלום. ותבינו, אני לא אדם עצבני בדרך כלל, ונדיר לשמוע אותי באמוציות של כעס. בדרך כלל, כשדבר כזה קורה, אנשים נרתעים ממני ותוהים מה קרה. אבל כשזה קורה באחת בלילה כשאת עייפה ועצבנית, ואין לכך שום קשר לכעס או למשהו לא בסדר שמישהו עשה, את היא זאת שצריכה לתת את הדין והחשבון על הטון שלך. אבל לא הספקתי לעשות זאת, כי מיד כששמע את ה"מה" הלא נחמד והלא נשי שלי, הוא התלהט כמובן בעצמו. "את מוכנה להירגע שניה ולא להתייחס אליי כמו אל חתיכת חרא?!", הוא שואל והקול שלו עולה בערך שלושה טונים מעל הקול שלי. זהו זה, אין יותר זכר לזה שלפני שנייה שאל בחביבות שקטה מה קרה.
לאחר מכן במשך שעה ארוכה הייתי צריכה להסביר לו שבסך הכל יצא לי "מה" עצבני, וזה לא עזר. הלכנו לישון כועסים. הרמה של הפגיעה של ה"מה" הזועף הייתה גבוהה מכפי שיכולתי לטפל. אבל מי פה צודק? מי מאיתנו אמור להתנצל? אני, למשל, ממש לא מסוגלת להתנצל כשאני נמצאת בסערת רגשות או עצבים עם עצמי. תמצאו אותי יום אחרי ותשיגו התנצלות. אבל באותו הרגע, כשאת נעולה בעולם שלך, מחפשת משהו ומצוברחת ממשהו, האם גם אז מצופה ממך לעמוד על המשמר הרגשי כדי שהטון והפרצוף שלך יישארו שלווים ועליזים?
"סבבה, גם אני אתנהג ככה כשבא לי", הוא עונה. "אתה שוכח שלך יש את היכולת להתאפס על עצמך שניה אחרי שהתעצבנת. אתה כמו סלע בסערות רגשיות", אני אומרת לו. "אצלי, כשסוף סוף קורה שעולה לי הסעיף, אני לא חושבת, אני רק רוצה להתכנס בתוך עצמי ושזה יעבור. לא כל אחד יכול לנהל את רגעי העצבים שלו בשכלתנות ובריאליות". כי מה לגבי אלה שלא יכולים? האם נגזר עלינו לחטוף אש צולבת של עלבון וצעקות בכל פעם שבורח לנו פרצוף עצוב או קול כעוס?
כשהייתי נערה מתבגרת אמי כעסה ונעלבה בכל פעם שהיה לי טון זועף או פרצוף מבואס ממשהו. היא הייתה צועקת "מה, מה הבעיות שלך עכשיו?", וקוראת לי "כפוית טובה", ואחת שלא יהיו לה אף פעם חברים. לאט-לאט, זה הפך לפחד הכי גדול שלי - שאנשים לא ירצו בחברתי כי יצא לי פרצוף נעלב או טון זועף מדי מהרגיל. אחרי שנים שהאמונה הזו ריסקה אותי, לקח לי המון זמן להשתקם ממנה בחזרה ולהבין שבפעמים הנדירות שזה קורה – אני אומנם כועסת, אבל כל עוד אני לא פוגעת באף אחד ורק יוצא לי טון ממורמר, מי שלא נאה לו שיצא מהחדר. אגב, דווקא כשהבנתי את זה, הפסקתי לכעוס כל כך הרבה, וירדה עלי שלווה מופלאה כי ידעתי שאם חלילה אראה כועסת ומישהו יראה אותי כועסת, הכל יהיה בסדר.
אחד הדברים היפים בזוגיות זה לדעת שאתה לא נמצא עם סתם עוד אדם בחדר, אלא עם עצמך. וכדי שזה יקרה, מן ההכרח שתוכל להרגיש באופן חופשי גם ברגעים קטנים של עצבים. השאלה היא מתי מגיע הגבול בין החופש שלך להביע את עצמך, לבין הרגשות של האדם השני ששומע את העצבים בקולך ולוקח את זה באופן אישי – ואז מוסיף מריבה חדשה על העצבים שגם ככה קיימים.
