מביך: השכנים שמעו אותנו רבים
דווקא האנשים הכי קרובים אליי, אלה שאני הכי אוהב, הם שגורמים לי לצאת מדעתי. אז כשהקטן מתחיל להתרוצץ והגדול מתחיל לצעוק והכלבה מתחילה לנבוח ומישמיש מטפסת על הקירות – אני מבקש קצת רוגע והיגיון, וכשאני לא מקבל אותם, אני מתחיל לאבד את הרוגע ומיד אחר כך גם את ההיגיון
אני מקדים את מישמיש בקומה וחצי, כך שאני לבד כשיאיר השכן מפתיע אותי בכניסה לבניין. הוא אומר לי שלום קורקטי, אבל באופן הרבה פחות קורקטי הוא לא מפנה ממני את המבט ולא ממשיך הלאה. "מה שלומכם?", הוא מתעקש להמשיך את השיחה. "אנחנו? בסדר גמור. ואתם?".
אני משדר עסקים כרגיל, אבל אז מישמיש מגיעה. יאיר מחייך אליה ואז מסתכל אליי, ואז שוב אליה. פאק. אני מפנה את המבט אל מישמיש ומשדר לה בטלפתיה: יש מצב שהוא שמע אותנו?, והיא עונה לי על אותו תדר: שיט, נראה לי שכן. איזה פאדיחות. אני מסמן לה בהרמת גבות: את בטוחה? אולי הוא לא הבין מה הוא שומע? והיא בפתיחת עיניים רחבה: איזה לא הבין? מה הוא ילד קטן?!.
אני מגייס את המבט הכי תמים שיש לי ואומר: "טוב מאמי, אנחנו חייבים לרוץ. אנחנו כבר באיחור להורים שלי", ואז פונה אל יאיר ומוסיף: "תמסור ד"ש. שבת שלום!", ואנחנו עפים משם כמו טיל. איך שאנחנו נכנסים לאוטו מישמיש סוגרת את הדלת, מוודאת שאנחנו מספיק רחוקים מהבניין ושופכת הכל: "אמרתי לך. אמרתי לך כמה פעמים: השכנים! שומעים! הכל! אתה חייב להבין: לא משנה כמה אתה כועס, לא צריך שכל השכונה תשמע את הצעקות שלך, זה ממש לא נעים". והיא צודקת, לגמרי צודקת. הבעיה היא שכשאני כועס אני פחות שולט, וכשאני פחות שולט הקול מתגבר, הטון עולה, והצעקות פשוט נזרקות החוצה מעצמן.
רוב האנשים שמכירים אותי סבורים בטעות שאני אדם רגוע ושליו, כי זה מה שאני משדר לרוב העולם. דווקא האנשים הכי קרובים אליי, אלה שאני הכי אוהב, הם שגורמים לי לצאת מדעתי. אני דוקטור ג'קיל בחוץ ומיסטר היידה-כבר-שיגעתם-אותי-כולכם-למה-אי-אפשר-לקבל-קצת-שקט כשאני בבית. אז כשהקטן מתחיל להתרוצץ והגדול מתחיל לצעוק והכלבה מתחילה לנבוח ומישמיש מטפסת על הקירות – אני מבקש קצת רוגע והיגיון, וכשאני לא מקבל אותם, אני מתחיל לאבד את הרוגע ומיד אחר כך גם את ההיגיון. ואם המצב ממש מחמיר ואני מאבד את זה לגמרי, אני נכנס למצב של "הלכו הברקסים": מדובר בתחושה הזאת שהחלק הרציונלי בך כמו התנתק ואיבד שליטה על הגוף ועל הקול, ואתה הופך לנהג המידרדר במהירות בירידה לאחר שאיבד שליטה בבלמים או בהגה, וכל שנותר לו הוא להביט בחרדה בשפת הצוק המתקרבת, ולקוות שגם הפעם לא תיפול.
אני חוזר הביתה בסוף הערב ומישמיש עדיין ערה. אני נדחק לידה על הספה ומבקש תמיכה. "אני רוצה שתעזרי לי לא להגיע למצבים האלה. שתדעי לזהות ולהתריע כשאת רואה שאני מתקרב לצוק", אני אומר לה. "אני יכולה לנסות, אבל אתה צריך ללמוד לשלוט בתגובות שלך", היא משיבה ומלטפת לי את כף היד. "אני יודע. אני מנסה כל הזמן ולפעמים זה גם מצליח, אבל לפעמים התסכול כל כך גדול שאני לא מצליח לעצור".
"אני לא כל כך יודע להסביר את זה, אבל לפעמים יש לי את התחושה הזאת שהאושר – בזוגיות, במשפחה, בחיים – יכול להיות ממש בהישג יד. כאילו אנחנו רק צריכים לתקן עוד שתיים-שלוש בעיות והכל יהיה בסדר, אבל אז מתחיל בינינו עוד ריב קטן על שטות מיותרת, או שאחד הילדים עושה לי דווקא ברגע הכי לא מתאים, או שהם סתם מתחילים לצרוח כשאני ממש צריך שקט, והכל מתחרבן לי. עכשיו, כשאני רגוע, אני מבין עד כמה הדברים האלה קטנים ולא חשובים, אבל באותו רגע אני מרגיש כאילו שאתם ממש מנסים לחבל באושר שלנו, ואני לא מבין למה".
היא מרימה את היד שלי ונותנת לה נשיקה, ואז עוטפת אותה בשתי כפות ידיה. "אתה יודע שזה לא נכון, כן?". "בטח, זה סתם מתוך הכעס", אני מתגונן. "לא לא, אני מתכוונת לתחושה הזאת שלך, בנוגע לאושר. אתה מבין שאם אתה נדלק כל כך בקלות, ואם אתה מגיע לרמות כעס כאלה כל כך מהר, ואם ברגע שקורה דבר קטן שמתסכל אותך אתה מיד מרגיש שהאושר מתרחק ממך, כנראה שהוא לא היה כל כך קרוב כמו שחשבת". אני לא עונה אבל שנינו מבינים שהיא צודקת.
למחרת אני חוזר מהעבודה בצהריים, וכשאני מתקרב לבניין אני שומע קולות מוזרים. אני נעצר מאחורי שיח הפיטנגו המגדר את החצר, ומאזין לקולות שדי מהר מתבררים כדו-שיח קולני. יאיר השכן צועק על לילך משהו בנוגע לזה שהיא אף פעם לא מעריכה את הדברים שהוא עושה בבית. היא צועקת בחזרה (חזק יותר) שהוא לא עושה אפילו חצי ממנה, ואז הוא כבר צורח שנמאס לו מזה שאף פעם אין לה מילה טובה להגיד לו, רק טענות. המבוכה שאני מרגיש מפנה מקום לתחושה אחרת, קלושה ומרוחקת אבל גם מוכרת. אם אני לא טועה, קוראים לזה אושר.
