האימהות שינתה את אשתי וזה לתמיד
היו כאלו שהאשימו את ההורמונים, היו כאלו שהאשימו את המורמונים, אבל כשסערת הלידה חלפה נותרנו עם המציאות: הסתבר שאשתי היא לביאה
לאט-לאט, עם הקשר וההיכרות, האישה שלך נחשפת בפניך על כל תכונות האופי היפות וה... פחות טעימות שלה. כמובן שאם התאהבת אז גם את התכונות הפחות טעימות אתה תאכל, ותבין שהן חלק בלתי נפרד מהתפריט. ככל שהקשר ימשיך ויעמיק, אתה תגלה עליה עוד עוד. אפילו כמה טיקים או אובססיות שהיא הייתה מעדיפה להסתיר. ככה היה לי עם זוגתי, ואז התחתנו. ולא, כנבואות הזעם של המטקבקים המקצועיים לא נתגלה פרצופה האמיתי, מאחר והיא כבר נתנה לי להכיר הכל. את כל מה שהיא בעצמה הכירה. עד שנולדה לנו ילדה.
הארוחה הרומנטית לאור נרות הפכה פתאום לארוחה משפחתית רועשת, שמחה ומעוטרת בשאריות דייסה ומחית של דלעת ובטטה שנמרחה על השולחן ועל הסועדים, ועם לידת הקטנה הוגשה אל השולחן מנה נוספת שלא הגישו לפני כן. בהתחלה זה היה נראה כמו אינסטינקט או משהו נקודתי כזה. היו כאלו שהאשימו את ההורמונים, היו כאלו שהאשימו את המורמונים. אבל כשסערת הלידה חלפה נותרנו עם המציאות: הסתבר שאשתי היא לביאה.
לא, היא לא צימחה רעמה - דווקא אחרי הלידה יש קצת נשירה. לא, היא לא התחילה לאכול בשר ולגרור את הטרף שלה למקום מסתור - היא נותרה טבעונית. היא לא התחילה לטפס על העצים, היא אפילו לא התחילה לשאוג - לפחות לא יותר מששאגה לפני הלידה. אבל הסתבר שכל השנים האלה הייתה חבויה בה, כנראה בגנום שירשה מאמהותיה המלקטות, תכונת המגננה. אחרי כמה שנים שאתה מכיר אישה אתה יודע להתמודד עם התכונות שלה, לפחות עם אלו שמצריכות התמודדות: יש הבלגה ויש העמדה במקום, ויש גם הרכנת ראש. אלו שלוש טקטיקות מרכזיות וידועות שנמצאות בארגז הכלים הגברי שלנו. כשאנחנו שולפים מהארגז את הכלי הלא נכון ומנסים להבריג במקום לטייח - כך נולד לו ריב. אבל כשאתה נחשף לתכונה חדשה שקפצה לה משום מקום, אתה עומד נאלם, מביט אל תוך ארגז הכלים שלך, סוגר אותו, ופותח ושוב סוגר, ומגלה שאין לך ביד כלום.
זה התחיל כשהיא סיפרה לי בכעס על הזר ההוא שעבר ליד העגלה, והחליט לצבוט בלחי הילדה. בהמשך היא התחילה להתווכח וקצת לנזוף או לתקן את הסבים והסבתות הטריים בנוגע לנוהלי תחזוקה שוטפת של הרכה הנולדה. כמובן שגם אני פה ושם תיקנתי, אבל מדי פעם הזכרתי לעצמי שיש להם פז"ם די רציני עליי בתחום "התינוקאות", ואולי הם רק זקוקים לקורס רענון מזורז. כשהבחנתי בהבדלי הגישה בין אשתי לביני - התחלתי לטפח חשד. כשהיא החלה לנהל תרחישים לפיהם אנשים מסוימים יידרשו להגיש מסמך חתום בשלושה עותקים לגבי פרוטוקול מזון ושינה בכדי לקבל גישה לילדה, הבינותי שזוגתי צימחה לה תכונה חדשה. הבנתי שאשתי לביאה.
בהתחלה הדפתי את טיעוניה, אחר כך התגוננתי בעצמי על עצמי, ולבסוף התמניתי לפרקליט השטן כשניסיתי להסביר לה שכולם רוצים בטובתה של הילדה - הסבא, הדודה, המטומטמת מטיפת החלב ואפילו האיש ברחוב. היא כמובן שונאת שאני לא בצד שלה, כאילו שאסור לי שיהיה לי צד משלי. אבל בסוף הבנתי. היא מגוננת על בתנו הקטנה כי היא מבינה שהיא תעשה את זה הכי טוב. לא את הטיפול - את המגננה. כי אשתי אינה מפלצת. יש לזה מילה אחרת - קוראים לזה אמא.
כשאתה מנהיג מאבק של ילד קטן מול העולם, אתה צריך לבחור את המהלכים הנכונים ביותר בשבילו. במאבק הזה מותר לך לטעות ומותר לך להגזים. זה עדיף מאשר למצוא את עצמך ואת הילד בצד הרחוק של הספקטרום, שבו לא שמרת עליו מספיק והוא נפגע. הסגנונות שלנו והתגובה שלנו למציאות, שונים. אשתי הלביאה מרגישה שהיא בג'ונגל ומכל פינה אורבת סכנה. ואמנם היא צודקת, אבל לא היה מזיק לה לעתים קרובות יותר לשחרר ולהשתטות. היא עושה את זה, אבל לא מספיק. אני, לעומתה, מרגיש שאני מתפנן לי בסוואנה על העשב הרך, ואמנם זו גישה בריאה לחיים נינוחים, אבל אני נוטה לשכוח שאני כבר חתול גדול. חוץ מזה, אם אשתי לביאה, אז בגן החיות של משפחת און סניף גבעתיים אני האריה, כלומר מלך החיות, ואני באמת מרגיש ככה. כשמרשים לי.
