באמצע הריב הבנתי שאין לי איש מלבדה
בשעות הראשונות השקט טוב לנו. שנינו מתבוססים בעלבוננו ורק רוצים שיניחו לנו. אבל אז מגיעה שעת החולשה שלנו, הרגע הזה שבו האמת לגבי הקשר שלנו מופיעה במלוא תפארתה. כי מישמיש ואני לא רק בני זוג, אנחנו גם החברים הכי טובים אחד של השנייה, ואף אחד מאיתנו לא יכול בלי החבר הכי טוב שלו
בשעות הראשונות – לפעמים לאורך כל היום, אם הריב היה קשה – השקט טוב לנו. שנינו מתבוססים בעלבוננו ורק רוצים שיניחו לנו, וגם תחושת הקורבנות נעימה מכדי שנסכים לוותר עליה. אבל אז מגיעה שעת החולשה שלנו, הרגע הזה – בסוף יום קשה בעבודה, בעת רפיון הבוקר, או סתם כאשר נחה עלינו הבדידות – שבו האמת לגבי הקשר שלנו מופיעה במלוא תפארתה - מישמיש ואני לא רק בני זוג, אנחנו גם החברים הכי טובים אחד של השנייה, ואף אחד מאיתנו לא יכול בלי החבר הכי טוב שלו.
אבל השנים חלפו, ומישמיש ואני עברנו יחד חיים ומציאות שהיו מורכבים יותר מארוחה רומנטיות וסופשבוע בצימר. והיום, עם כל הכבוד לחבר הכי טוב, הנפשות שלנו קשורות זו בזו כל כך חזק, שהן לא באמת יכולות להתרחק האחת מהשנייה, וזה לא תמיד טוב או רומנטי או מעיד על הצלחה. התלות הזאת לפעמים קשה לי, והיא ללא ספק באשמתי. השנים והחיים ותחושת חוסר שביעות הרצון מעצמי גרמו לי להתרחק מחלק מהחברים שלי, אלו שהרגשתי לא מספיק מוצלח לידם, והעומס היומיומי הפך את הקשר עם החברים הקרובים למורכב יותר. אבל מישמיש תמיד שם להחזיק אותי כשאני נופל, ולתת לי דחיפה כשאני בדרך למעלה. היא מכירה אותי ומכירה את חולשותיי, ועדיין אוהבת אותי. וכן, היום היא החברה הכי טובה שלי, אבל לא באופן קיטשי ודביק אלא במקום שעונה על צורך ממשי.
כמו תמיד, זה מתחיל בוויכוח ואז מידרדר לריב ובסוף מסתיים בשתיקה. ואין דרך קלה חזרה. אחד הצדדים, בדרך כלל זה שחולשתו טשטשה את תחושת הצדקנות באופן המשמעותי יותר, יעשה את הצעד הראשון לעבר בן הזוג. השני יפתח פתח קטן, אבל יקפיד לתבוע את עלבונו ולנזוף באחר על אשמתו. הוויכוח של אתמול יחזור לשולחן אבל בטונים אחרים, רכים יותר. הפעם נדבר במקום לצעוק, ניגע במקום לעקוץ. נלטף בעדינות.
היא תאמר "אני רוצה שתבין ותפנים את העניין הזה, כדי שלא תריב איתי עליו שוב", אבל באמת תתכוון לומר "אני צריכה אותך לצידי, לא נגדי". אני אגיד לה "גם אם משהו מפריע לך, יש דרך להגיד את זה גם בלי להעליב", אבל אתכוון ל"אין לי נפש בעולם הזה מלבדך, וכשאת פוגעת בי – אין לי אף אחד". ואז נתחבק. ואז נהדק את החיבוק. ואז, ברגע הזה שבו כמה שיותר גוף נוגע בכמה שיותר גוף, שבריר של חרדה יצטמרר בתוכנו כשתחלוף בראשנו המחשבה שהיינו עלולים לאבד את החברה הכי טובה שלנו.
