גלגולה של נסיכה שאיבדה את עצמה
החיבור לעצמי ולנשיות שבי, הגיע רק לאחר שמיטת חיי הקודמים. הייתי צריכה לגלות שוב את הלק, להקיץ כל בוקר כשכתר נסיכה מבצבץ על ראשי, לחבק את עצמי ולהגיד – "את מהממת, חיים שלי. מי לא היה רוצה אותך?", גם כשלא האמנתי בזה
"בוקר טוב פרינצ'יפסה!", תפסתי את עצמי מביטה במראה ומזהה שאריות של בלונד בשערותיי, ששורשיהן הפכו מזה כבר לחום עכבר, כמו העידו על ימים של גלאם לפני בוא ההזנחה הגדולה. הבטתי בעצמי פעם נוספת ושאלתי - איך קרה שנסיכה מושבניקית מבית אצולה כמוני הגיעה למצב שהספקטרום השולט בחייה ובארון הבגדים שלה, הוא צבע אפור מיתה, שחור הלוויה וכל סממן נשי - הווה אומר, שמלה – איין? איך הילדה שרבה כל בוקר עם אמא כי התעקשה ללבוש לגן שמלת "הוט קוטור" שהורישו בנותיה של הדודה המיוחסת, כבר לא רוצה שום קשר לשמלות?
איך קרה שהילדה שהיו נוסעים במיוחד ל"יפיע" כדי לקנות לה נעלי בובה עם זהבים כי הדבר הנוצץ ביותר במושב היה מגפיים בלי בוץ, כבר לא זוכרת ורוד פוקסיה - מה הוא? לאן נעלמה הנערה שהייתה עושה "ריטה" כולל הכתף החשופה, ומתחפשת בפורים ל"כוסית", לא משנה הטייטל? מדוע ככל שהתבגרה, כל מה שהתחרז עם אישה גרם לה מיד לרפלקס של הקאה, ומדוע הפכה הנסיכה הקסומה, זו שהאמינה ב"טרו לאב לנצח נצחים", לבחורה תל אביבית, צינית, חדה כמו תער וחרדתית, שמרוב שהיא לא מאמינה בדבר, היא אפילו לא מאמינה בעצמה?
אבל רגע, בואו נחזור מעט אחורה: היה זה יום קיץ חם ובדיוק התנתקנו מהכבלים, תרתי משמע, ומכיוון שחיינו סבבו סביב הטלוויזיה והסלון, לא ידענו מה עושים עכשיו. בן זוגי דאז, לימים בעלי, ישב על ספסל בבן יהודה, פיצח גרעינים שחורים והכריז שהגיע זמן שנתחתן. לא הייתה זו הצעה רומנטית, וכיאה לשגרת חיינו, היא בעיקר הייתה מחושבת. הוא ציין שאנחנו כבר שבע שנים ביחד, אז או שנתחתן או שנפרק. במחווה רומנטית זו, מהולה בחרדה מפרידה אפשרית וכואבת, אמרתי – "בסדר".
"חלומה של כל אישה הוא להיות נסיכה ליום אחד", שמעתי את דודתי אומרת עת שמעה על החתונה הקרבה, מה שסיפק לה סיבה טובה לרדת מעליית הגג, שם היא מתחבאת כבר שנים מבעלה. זה נכון הקטע הזה של הנסיכה, חשבתי לעצמי, אבל להלחיץ את החיים והנשמה רק בשביל יום אחד בלבד? לשגעת החתונה והנראות, נכנסתי עת התחלתי לעבור את שרשרת החיול הבלתי נסבלת בעליל. זאת שמזכירה לך שאת חייבת להיות הכי יפה ביקום דווקא ביום הזה ואין מלבדו, כך שמומלץ שתפצחי בדיאטת שעועית ירוקה, מה שיגרום לך לא לרצות לאכול יותר דבר וירחיק ממך פחמימות ובני אנוש.
בהמשך לשבירת הכוס שלוותה בשיר צועני ( בדיוק מה שלא ביקשתי מהדי.ג'יי), בילוי ליל כלולותינו באכילת בשר קר ושינה בצימר מוזר, נכנסתי ישירות לעולמה של "אישה נשואה". אבל לא היתה שם הבנה אמיתית. לא הבנתי מה פירוש המונח "אישה", ומה זה אומר להיות נשואה, אבל כן היה לי הכל - דירה חדשה בלב תל אביב, מעלית, אוטו, חניה, מרפסת, חתול, פעמיים בשנה חופשה מפנקת, והרגשה איומה כי העתיד כולו ידוע מראש. מצאתי את עצמי במסלול המוכר, הולכת בעקבות חברותיי לבדיקות גנטיות ומקפיצה חומצה פולית להנאתי.
לא בדקתי האם אני זאת שבאמת רוצה את כל זה, או שמא מישהו אחר מכתיב לי את לוחות הזמנים. הבנתי במהרה שחלק מתפקידי כ"אישה נשואה" הוא לספק את רצונותיהם של בעלי ושל החברה. ואני, שכל כך רציתי להישאר חזק בתלם, התרחקתי יותר ויותר מעצמי. בכל פעם שהבעתי התנגדות למה שהתחולל לי בחיי הנישואין והבורגנות – מישהו דאג להזכיר לי שהשעון מתקתק, ושאין דבר כזה מושלם, שאין נסיך על סוס אמריקאי, שבחיים צריך להתפשר, וש"כדאי שתבלעי את הצפרדע ותפסקי רגליים, תעשי שהוא יגמור והוא לא יטריד אותך יותר".
בתגובה לכל אלו, עמוד השדרה הפנימי שלי החליט למחות והתפרק, או כפי שמורתי ליוגה אומרת – "חוליה אחר חוליה". התקפי החרדה החלו לתת אותותיהם בשעת לילה מיותרת, בה ניסיתי להעיר את בעלי ללא הצלחה, ובביתי שלי שבניתי, לא מצאתי הגנה. רק כשבעלי אמר בטיפול הזוגי – "היא רוצה שאני אהיה יותר כמו אבא שלה, גבר-גבר מכיל", והפסיכולוגית נזפה בי כי "זה לא הוגן לבקש דבר כזה", ידעתי שאני חייבת לשחרר. ולמרות שאני אלופת המינגלינג ויחסי הציבור, אפילו אני כבר עייפתי מההצגה הכואבת הזאת. שנים של בריחה והתפשרות על האושר שלי הולכות להסתיים בקרוב, החלטתי. רגליי הולכות לראות סכין גילוח באופן יומיומי, וגם אתה, שפם בלונדיני, "ראה הוזהרת!".
להתחבר מחדש
החיבור לעצמי ולנשיות שבי, הגיע רק לאחר שמיטת חיי הקודמים. בהתחלה הרגשתי מנותקת מעצמי ומהעולם, אבל לאט-לאט השברים החלו להתחבר באופן שונה למודל חזק ומשובח יותר. כדי לקבל את עצמי החדשה, הייתי צריכה לגלות שוב את הלק, להקיץ כל בוקר כשכתר נסיכה מבצבץ על ראשי, לחבק את עצמי, לדבר אל עצמי יפה ולהסתכל במראה ולהגיד – "את מהממת, חיים שלי. מי לא היה רוצה אותך?", גם כשלא האמנתי בזה. הייתי צריכה להרשות לעצמי ללבוש שמלות, חצאיות וחולצות צמודות בצבעים שהם לא אפור. ללמוד לסמוך על עצמי ועל העולם שיש מישהו כזה שיכול להכיל את היצור העונה לשם נעם, להאמין שיש מישהו שיכול להבין את השפה שלי - גם אם היא מורכבת, ולראות שמתחת לחזות המאיימת לפרקים, מסתתר לו גוזל קטן שרק רוצה שיחבקו אותו.
למזלי יש לי רפרנס יד ראשונה – אבא שמכיל נסיכות בגאון כבר מעל שישים שנה. אבל הדבר הקשה ביותר היה לקבל את עצמי כמו שאני, לסלוח לעצמי על שנים של נטישה עצמית, ולהוריד את הבטונדה של הציניות שבאה להגן עלי מרגישות יתר, אבל בעצם כילתה אותי מבפנים.
כשנכנס בן זוגי, התרנגול הצעיר, לחיי, הוא היה כל מה שביקשתי - גבוה, חזק, גברי, מצחיק, יפה תואר, בתוספת ערכים של מנהיג אמת. הוא הביא איתו שקט, רוגע, הכלה ואהבה אינסופית, וגם תשוקה, הגנה ואת קדושת השבת, מה שאיזן לי את הגוף והנשמה. כשבכיתי חזק - הוא חיבק, כשצרחתי עליו - הוא נשאר, כשהתגלגלתי מצחוק - הוא רקד. הסתכלתי בעיניו וראיתי אותי, אבל הפעם באור אחר - זוהר ונסיכותי מתמיד.
יום אחד כשהתחלתי לשיר בקולי קולות בבית, הוא יצא בסערה מן המקלחת. הייתי בטוחה ששוב אשמע "די עם זה, תנמיכי", אבל במקום לכבות, הוא רק הגביר את הווליום, הצטרף אליי בקול שני וסלסל. התרגשתי והודיתי בליבי – תודה אלוהים! אני שוב בהרמוניה עם עצמי. אני שוב נסיכה.
נעם בצר היא מאמנת לחיים.
