נשים יהודיות בשואה: למה לא מדברים על זה?
חוויותיהן של נשים בשואה היו שונות מחוויותיהם של הגברים, וכדי להבין את השואה חשוב להבין גם את השוני הזה. אז איך קרה שכמעט ולא מדברים על נשים יהודיות בשואה? סקירה
"עבדתי במפעל ליצור תחמושת בראדום מאוגוסט שנת 1942 במחלקת הנפחייה. מילר היה המפקד. מיד קבלתי מכות ממנו כדי שאדע שעליי לעמוד במכסה הנדרשת. לאחר העבודה קבלתי זיהום בידי, ולא יכולתי לעמוד במכסה. מילר הכה אותי עד אובדן הכרה. הרופאים נתנו מעט תקווה שלאחר המכות האלה אשאר בחיים. ברחתי לגטו הקטן. מילר בא לחפש אותי - ומצא. הוא הורה לי לכתוב פתק בגרמנית עם שם משפחתי: שברחתי מהעבודה וביצעתי פעולת חבלה".
"כל היום היה עליי לעמוד עם פניי לקיר וידיי למעלה, משקולות על כתפיי. למחרת היום קרא לכול הנשים מהנפחייה, ציווה עליי להתפשט עד עירום, החזיקו בי משני הצדדים וקבלתי 25 מלקות בשוט. התעלפתי. הוא שפך עליי מים והמשיך להכות, עת שכבתי מחוסרת הכרה במשך כמה שעות. עובדות הנפחייה גרו מבודדות מנשים אחרות. לעתים קרובות מילר היה בא בלילה עם נר כדי לראות נשים כשהן ישנות. לעתים קרובות היה בא למקלחת והביט בנשים כשהתקלחו. הוא טען שהוא יכול לעשות איתנו מה שהוא רק רוצה" (מתוך עדותה של אסתרה כלבובסקה-שטרן).
הצד שלהן
מה עבר על נשים יהודיות בשואה? ייתכן שהשאלה הזו תפתיע אתכם. ייתכן ותתהו למה אנחנו בכלל צריכות לשאול מה עבר על נשים בשואה. הרי יש סיפור היסטורי של מה קרה ליהודים, אז מה זה משנה אם מדובר בגברים או בנשים? "זה דווקא משנה", אומרת ד״ר עידית גיל, חוקרת שואה מהאוניברסיטה הפתוחה, שסיפרה "מסע בין האישי וההיסטורי", צפוי לצאת בקרוב בהוצאת "כרמל" (וגילוי נאות, היא גם אמא שלי). "החוויות של נשים בשואה היו שונות מחוויות הגברים, וכדי להבין את השואה חשוב גם להבין את השוני הזה".
כך, למרות חוקי הגזע הברורים שאסרו על מגע מיני בין גרמנים ליהודיות, מתוארים מקרים רבים של אונס יהודיות בידי הנאצים. נושאים נוספים שנשים נאלצו להתמודד איתם היו היריון והפלות - הן מבחינת ההתמודדות עם מצבים כאלה בתנאים של תת-תזונה והיגיינה, והן מבחינת הסתרת ההיריון, לאור איסורים מפורשים על היריון בגטאות ובמחנות. כך היה גם לגבי מחזור, שמצד אחד הקשה עליהן מאוד להתנהל, ומצד שני, כאשר הן הפסיקו לקבל מחזור בגלל תזונתן הלקויה, רבות חשו שמשהו נפגם בנשיות שלהן.
כל הנושאים הללו בדרך-כלל לא עולים לנו בראש כשאנחנו חושבות על השואה, ורובנו נתמקד בסוגיות כמו: רעב, קור, מכות ועינויים. גם אלו היו חוויות של נשים, אל תטעו, אך הן רק תמונה חלקית מהמשמעות של מה זה להיות אשה בשואה. אם כך, מדוע הסוגיות הללו שיכולות לעורר הזדהות וחלחלה אצל כל אישה, הן לא חלק מהדיון על השואה? קודם כל, מאחר שהעיסוק המחקרי בנשים וחוויותיהן בשואה התחיל רק בסוף שנות ה-90. לפני כן הדיון העיקרי היה על גבורה ועל השמדה. הדגש הזה אולי מסביר מעט את ההבדלים.
אגב, גם דפוס ההשמדה של נשים היה שונה משל גברים. באקציות בגטאות למשל, נשלחו יותר נשים מגברים מיד להשמדה, כי הנאצים שמרו את הגברים לעבודה. אם כן, יותר גברים עברו מהגטאות למחנות העבודה והריכוז, ויש יותר סיכוי שניצלו בדרך זו לעומת הנשים. עם זאת, יותר נשים הצליחו להינצל כאשר התחבאו והתחפשו לגרמניות. יתרונן על הגברים היה שבניגוד לצורת זיהוי ברורה כמו ברית מילה, נשים היה קשה יותר לזהות כיהודיות.
ואם הזכרתי סיפורי גבורה, הרי שקיימים לא מעט סיפורי גבורה של נשים, כמו לדוגמה גוסטה דוידזון דרנגר, חברה בתנועת הנוער "עקיבא" וממייסדות המחתרת "החלוץ הלוחם" בקרקוב שבפולין, שכתבה את סיפור תולדות המחתרת על קרעי נייר טואלט בזמן שהייתה עצורה אצל הגסטאפו ב-1943. היא הצליחה לברוח מהגסטאפו, אך נאסרה והוצאה להורג לאחר-מכן. הכתבים שלה פורסמו לראשונה בפולנית ב-1946, ומאז תורגמו לעברית ואנגלית תחת הכותרת "היומן של יוסטינה". ועדיין, נשים גיבורות הן לא חלק מרכזי מהנרטיב של השואה, והפערים האלה עדיין לא מסבירים את מחיקתן מהשיח.
גם ב"יד ושם" תוכלו למצוא אלפי עדויות של נשים, ולמרות זאת, במשפט אייכמן בשנת 1961, רק 22 מתוך 120 העדים היו נשים. "כששאלתי את מיהל גולדמן (גלעד), ששימש כקצין חוקר בלשכה 06 ועוזרו של התובע, גדעון האוזנר, הוא ענה: 'בכלל לא חשבנו על זה'", אמרה בראיון ל"יד ושם", ד״ר שרון גבע, שסיפרה "אל האחות הלא ידועה", מספר את סיפוריהן של נשים בשואה. "למעשה", ממשיכה גבע לתאר, "מתוך שש האימהות שהעידו במשפט, רק אחת נשאלה על האימהות שלה". כלומר, באירוע שיצר את האתוס הלאומי לשואה, לנשים בכלל לא היה מקום. כנראה שפשוט לא הייתה מודעות לעניין, או שהוא לא נתפס כחשוב.
נראה שגם אצל חלק מהנשים היהודיות בשואה לא הייתה מודעות לחשיבות של מה שעובר עליהן. "ביחס למה שקרה, מה שסבלנו וראינו – ההשפלה בגטו, לראות את קרובי המשפחה שלנו מתים ונלקחים מאיתנו כמו גם החברים... ואז לראות את הגטו נשרף ואנשים קופצים החוצה ונשרפים – האם התקיפה המינית שעברתי חשובה? היא חשובה רק באותו רגע. זה העבר, נעלם... מה שאני רוצה להגיד הוא שזה לא החלק החשוב ביותר בחיי. כשהמלחמה נגמרה, הפחד נעלם". כך מתארת פאולין (שם בדוי) את התקופה שבה הסתתרה אצל משפחה, שם תקפו אותה מינית. כלומר, גם אצל חלק מהניצולות, החוויות שהן עברו תפסו מקום שולי ביותר ביחס ל"זוועות אמיתיות".
תם ואינו נשלם
אז כיצד התרחש השינוי של העשורים האחרונים? "בשנות ה-90 הדגש המחקרי עבר להצלה - עיסוק שנתן הרבה יותר מקום לסיפורים של נשים", מסבירה ד"ר גיל. "גם הסרט ׳רשימת שינדלר׳ עזר להסתכל על נשים בשואה, כי הוא תרם לתהליך של התייחסות חיובית לניצולי שואה. הסתכלו על דרכי הישרדות ולא רק על מוות, ולכן החלו להסתכל גם על נשים. אגב, אחרי הסרט שפילברג תרם להקמת קרן עדויות והרבה מאוד נשים נתנו עדות. כך נוצר מקור חדש שיכול היה להבליט את ייחודיות החוויות של נשים בשואה".יש לציין שאפילו שיש כיום מחקר, התוצאות שלו עדיין לא נוכחות בלימודי השואה. ניב סוניס, בוגר תואר מוסמך בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית ומורה בתיכון, מספר שבמהלך לימודי השואה באוניברסיטה לא היה לימוד שהתבסס על עדויות של נשים, או מאמרים שנשים היסטוריוניות כתבו. זאת, למרות שיש היסטוריוניות חשובות שכן עוסקות בנושא, כמו פרופ' דליה עופר למשל. זאת גם הסיבה שבגללה החליט לכתוב בעצמו עבודות על נשים בשואה, ולדבריו המרצים דווקא התלהבו. גם בבתי-ספר אין חובת לימוד על נשים ושואה, למרות שיש תכניות לימוד רלוונטיות שיכולות היו לדבר על כך.
ברצוני לטעון שלא מדובר רק במערכת החינוך, אלא בתודעה לאומית. כשאנחנו חושבות על תמונות איקוניות של השואה, אנחנו בדרך כלל נחשוב על התמונה של הילד היהודי שעומד עם ידיים למעלה בגטו ורשה. ואף על פי שעומדות לידו עומדות נשים מפוחדות, הנוכחות שלהן לא נתפסת כחשובה. זאת, למרות התפקיד החשוב של נשים בדאגה לילדיהן בגטאות. ייתכן שכחלק מה"שיווק" של השואה כמעשה בלהות ייחודי, פגיעה בילדים מאפשרת את העברת המסר הזה בצורה טובה יותר. לעומת זאת, כשמדברים על ניצולי שואה שחיים בעוני, נוהגים להראות הרבה נשים, כי נשים מנגנות על העצב באופן יותר חזק מאשר גברים.
כך או כך, יש לנו עוד הרבה עבודה ביחס למחקר והבנה של נשים בשואה. ולא בתור שאלה היררכית של מי סבלו יותר - המדיניות הנאצית הרי כוונה כלפי כלל היהודים. אבל בגלל שלנשים וגברים היו חוויות שונות, כתוצאה מהבדלים ביולוגיים או תפקידים חברתיים, וחשוב לראות את התמונה הכוללת.
