שתף קטע נבחר
 

אני לא האישה הביצ'ית שהם חושבים שאני

למה כל כך חשוב לי שהם ידעו שאני נותנת לו את מלוא החופש, שממש לא מזיז לי אם הוא בא אחריי או לא, שיש לי חברים גם בלעדיו, ושגם אני מאפשרת ואף מפרגנת לו על בילוי חופשי בנפרד?

"אני הילדה המשוגעת והוא הזקן עם שיקול הדעת", אמרתי לסטנדאפיסט שפנה פעם אליי ואל בן זוגי בזמן הופעה, והופתע מההבדל החיצוני בינינו - אני עם שיער צבוע וכובע סנאי ענק, והוא עם כובע קסקט "סבא" ומשקפיים מרובעים. והסטנדפיסט צחק, ובן הזוג צחק, וכולם בקהל גם כן. אבל זו לא הייתה בדיחה. זו הייתה אמת.

 

יש להרבה זוגות חלוקת תפקידים כזאת שבה האחד קל דעת, מעופף, איש מסיבות ואוהב חברה, בזמן שהשני הוא יותר שקול וזהיר, מזכיר שצריך ללכת לישון מוקדם ופחות זורם עם ההתעופפויות והנטייה של בן זוגו לבלות בנפרד. אנחנו הזוג הזה, אלא שהניגודיות הבולטת רק משלימה בינינו. הבעיה היא שלהיות "הצד המשוגע והמעופף" בקשר גם אומר לפרגן לבילויים הנפרדים של בן זוגי, ואת זה אני מקיימת וגאה על כך. זה אומר שאם אני רוצה ללכת למידברן, הפסטיבל הזה במדבר שנמשך שבוע, ובן זוגי לא זורם עם זה, אז לא רק שלא אעשה לו פרצוף, אני אעודד אותו באהבה שיעשה את מה שמתאים ונכון לו, כי יש לי מספיק חברים שם, במידברן, ולו יש מספיק דברים שהוא רוצה לעשות בבית (בלעדיי).

ליאת רוטנר. אל תקראו לי אישה טריגרית (צילום: אילנית תורג'מן) (צילום: אילנית תורג'מן)
ליאת רוטנר. אל תקראו לי אישה טריגרית(צילום: אילנית תורג'מן)
 

אבל מסתבר שלגברים הרבה פעמים נוח להפוך את האישה לסיבה ולטריגר העומדים מאחורי כל מה שהם עושים. כך, גבר שחותך עייף מערב עם חברים, מאשים לא פעם את אשתו, גם אם לאשתו בכלל לא אכפת שיישאר שם עוד שעתיים. אבל אני האישה הזו שבכלל לא ביקשה שהוא ילך. אני מאלו שבכלל לא אכפת להן אם הוא יצטרף אליי או לא, אם נלך למשפחה שלי לארוחה או לשלו, או אם הוא ילך עם חבריו לפאב וישאיר אותי בבית. אני מבינה את הצורך שלו להישאר או ללכת למקום אחר, ובכל זאת, אני משתבצת אצל החברים שלו אוטומטית לאותו תפקיד שהם מכירים - "האישה הטריגרית".

 

"האישה הטריגרית" היא האישה שכל מה שהיא עושה או אומרת, או מרגישה באופן מופגן, יגרום לגבר שאיתה לקפל את תוכניתו המתוכננת ולהתאים אותה לציפיות שלה. אם זה להצטרף אליה למידברן כשהוא לא באמת רוצה, אם זה להזמין אותה להצטרף לבירה האינטימית שלו עם חבר ילדות, אם זה להחליף לחולצה אחרת, להתעלם מהאקסית הנחמדה או להכניס עוד קולה לעגלת הסופרמרקט רק כי היא אמרה שהיא צמאה. "האישה הטריגרית" היא מבחן בפני עצמו לג'נטלמניות ולהענקה של בן הזוג, והיא עשויה להיכנס לחיכוכים עם בני זוג שרואים בזה מניפולציות או סתם מאוד נעולים על החופש האישי שלהם.

 

וכך יצא שגם אחרי שהבהרתי לו בכל הדרכים שהיו לי שזה בסדר גמור אם הוא נשאר בבית כשאני במידברן, והוא גם יודע שזה בסדר גמור, אני עדיין שומעת אותו אומר לחבריו במילים המתריסות "מצטער, אני הולך למידברן הזה של ליאת", ואז הם מגיבים ב"וואו, כל הכבוד שאתה זורם על זה! איך היא שכנעה אותך? אתה שונא את הדברים האלה", בזמן שהוא, מנגד, לא מתקומם ולא ממהר לתקן אותם. הוא מחייך בסלחנות, כמו מסכים איתם לגבי גדולת הנפש שנדרשה ממנו כדי להסכים ל"שכנועים" שלי.

מידברן. "איך היא שכנעה אותך?" (צילום: אסף קמר) (צילום: אסף קמר)
מידברן. "איך היא שכנעה אותך?"(צילום: אסף קמר)
 

מבחינת חבריו זה הרי ברור שהאישה היא שגררה את הגבר לעולם שלה דרך מניפולציות של אהבה ושכנועים, שהביאו אותו לעשות דברים שלא תכנן לעשות ושלא תואמים את אופיו. וזה מקומם אותי, למרות שאני מתקשה להבין למה. מה אכפת לי שמאחורי גבי הם יצחקקו שאני "לוקחת אותו איתי למידברן", או יחשבו ש"הזמנתי את עצמי להצטרף אליו ואליהם לבירה"? למה כל כך חשוב לי שהם ידעו שאני נותנת לו את מלוא החופש, שממש לא מזיז לי אם הוא בא אחריי או לא, שיש לי חברים גם בלעדיו, ושגם אני מאפשרת ואף מפרגנת לו על בילוי חופשי בנפרד?

 

כמי שרגילה לביקורות ודעת קהל אני יכולה לשמוע מגוון דעות על הספרים שלי, ההרצאות שלי, ההתבטאויות שלי, המשפחה שלי ואפילו על התמימות הילדותית והמשונה שלי. אבל ברגע שמתחילים להעלות קונספירציות לא נכונות על אופי ביצ'י או מניפולטיבי שאין לי - משהו בי מתרומם על רגליו האחוריות ונלחם בכל הכוח. כאילו אומר: "אה-הא! לא! הפעם אתם טועים!". אני מודה שיש לי רשימה עצומה של מגרעות, חלקן מביכות ממש, אבל ביצ'יות ומניפולטיביות אינן כלולות בתוכה.

 

זה כל כך לא אני, אף על פי שבינינו, לא הייתי מתנגדת להיות "האישה הטריגרית" הזאת שהם חושבים שאני. יש לי הרגשה שאם הייתי האישה הזאת, היה לי הרבה יותר קל בחיים. הייתי יכולה לדעת לנתב גברים ואנשים בכלל לעשות כל מה שאני רוצה. לעפעף בזווית הנכונה, לומר את המילה שלוחצת במקום הנכון. אבל זה בדיוק העניין: אני לא יודעת! אני רק מסתכלת על נשים כאלו בקנאה, ומנחמת את עצמי שלפחות התמימות הזו של חוסר ההבנה במשחקים היא משהו נחמד שעדיין שמור לי.

וזו הסיבה שאני קופצת כשנראה שגם את זה לוקחים לי. כאשר מייחסים לי תכונות שאין לי כמו כוחניות וגאווה עצמית, תכונות מדהימות כשאת האישה הנכונה להחזיק בהן, אך אני אינני האישה הנכונה לכך.

 

ליאת רוטנר היא מרצה וסופרת לנוער ולמבוגרים

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אילנית תורג'מן
ליאת רוטנר. "ילדה משוגעת עם כובע סנאי"
צילום: אילנית תורג'מן
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים